סיפור קצר: “כֹּל מָה שֶׁיִּשָּׁמֵט מִיָּדַי, יִנָּתֵק” מאת מיכל טורנובסקי

“אלהינו ואלהי אבותינו ואימותינו,

אלהי האדמה והאדם,

הצמח בנו הכוח לשמוט אחיזה מדוּמה

מכל אשר שלך הוא, ואשר אליך ישוב”

הימים מתקצרים וכך מתקצרים גם הזמנים בהם נהגתי להשקיף מבעד לחלון דירתי.

היה זה חלון זכוכית גדול, כזה הנתלה בין קצותיו של קיר גדול המצוי בסופה של מבואה קצרה ואפלולית. בכל פעם שעמדתי במבואה התפלאתי כיצד בדירה שממדיה כה דחוסים, ריחף החלון בקלילות שאינה אופיינית לגודלו העצום, גבוה מעל לפריטים כבדי המשקל והמַרְאֶה שאכלסו את הדירה.

מבעד לחלון נוף שתי וערב של קירות וחלונות, בטון וזכוכית. מתחת לדירה, הצטלבות רחובות ובתוכה גינה ציבורית. הייתה זו הגינה עליה הבטתי בטקסיות שצעדיה תוכננו בקפידה ושוכללו בחלוף הימים: תחילה התבוננתי דרך זגוגית החלון העבה, מבעד לה נראה החוץ ככתמי כתמים בלתי מוגדרים, הנעים חסרי כיוון בעולם נוזלי והפכפך, כל זאת בניגוד גמור לפְּנים הוודאי והמוגדר, קובע גבולות וחורץ גורלות בזוויות מחושבות של פינה הנושקת לפינה. מאוחר יותר הסטתי הצידה את הזכוכית הכבדה, והגינה נחשפה במלוא ארציותה: אדמה דחוסה הנחנקת תחת קרני שמש אחרונות, ספסלי עץ מיושנים מנוקדים בעלים מִִתְעלבִים, צעדים מבולבלים מקועקעים בחול. במרכז הגינה עמד עץ לימון ועליו פרי יחיד צהוב, נתלה בעיקשות על אחד הענפים. צהבהבותו העכורה של הפרי הייתה לי כשמש הפרטית שלי, והוא האור הנסתר, האוֹצֵר בתוכו זיכרונות המתארכים ומסתעפים, שורשיהם נעוצים עמוק באדמת החול. ביום אחד של התבוננות טקסית, הצטלבו מבטינו, ואני בתגובה מיהרתי להשפיל מבטי, שלא להביט בעין הפרי, במבטו הבוחן. מצאתי עצמי נבוכה בפרי בטני שלי, ההולך וגדל במרכז גופי. נגעתי בשולי העור הנמתח, נזכרת בתמונותיהן של פסלוני נשים פוריות מספרי האמנות של העת העתיקה, איך בטנן הגדולה חונקת את גופן.

ואיך למול הזמנים המתקצרים יוכל הענף להחזיק את פריו היחיד? עד אֵימָתַי יוּכל להאיר אורו?

***

כשהוא חזר, הגיח מאחוריי והניח ידיים כבדות, חמות על בטני. ממול עץ הלימון שלח אף הוא לכיווני את ענפו כיד מושטת קדימה. עצמתי עיניים ובלבי תפילה ללא קול: ” בָּרִיךְ שְׁמַיהּ וְתַשְׁלִים מִשֶּׁאָלִין דְּלִיבָּאי” . פקחתי את עיניי והפרי נעלם בחום הגווע של קרניים אחרונות, לילה ירד על הגינה ועלינו ורק כתם כחלחל בוהק העיד על קיומו.

בלילה במיטה מתוך זרועותיו המחבקות שמעתי את העץ קורא לי לבוא, זרועו נותרה מושטת אליי. קמתי והצצתי מזווית החלון על העץ: ענפיו מקומטים, פריו היחיד פונה לאדמה, אל החול המלוכלך ממנה ינק העץ את חייו. חשתי כוח עז המתבקע ומתפצל בתוכי, כמו אותה תכונה קדמונית של הישרדות בה נאחז הפרי בעץ, כשם שהשורשים אוחזים את העץ באדמה וכשם מבטי בהם, כולנו ביקשנו להושיט יד.

בבוקר החדר הגדול התמלא רצונות עזים, כֺּה עזים היו עד שלא נותר מקום בחדר, בכוחם הרב דחקו הצידה רהיטים הכבדים.

ענפי העץ רחשו ברוח הקלה.

“אלהינו ואלהי פרי עמלנו,

אלהי האדמה והאדם,

הצמח בנו הכוח לשמוט אחיזה מדוּמה

תן בנו הרצון לוותר על דברי מאוויינו”,

רחשתי בחזרה.

בערב רוח קרה סערה בחוץ. הפרי הִטלטל, נחבט בקירות מדומים, עד שנשמט באחת בקרב הרוחות, הותיר מאחוריו ימים ארוכים בהם עמל אותו ענף על אחיזתו העיקשת.

העץ עמד במערומיו, חשוף, כשהפרי נח למרגלותיו, כדמעה צהובה וגדולה.

כשנשמט הלימון, נשמט גם משהו בתוכי, דבר מה נחלש מאחיזתו העיקשת וניתק. פתחתי את כפתורי חולצתי, חשפתי את בטני ההולכת ותופחת, מלטפת אותה במעגלים הולכים וגדֵלים, גדולים ועגולים.

מרחוק, הבהבו הדי צריחתו המשוגעת של תרנגול, גשמי יורה שטפו את העץ ואת הגינה, עד שהם לא נראו יותר מבעד לזכוכית שהפרידה בינינו.

חורשין בשדה האילן, חורשים בשדה הלבן. נזרעו כולם כזרעי הידיעה.

הרוח צרמה בצמרות עצים מרוחקים.

עד אימתי (חורשין בשדה האילן)

עד אימתי (חורשים בשדה הלבן)

***

מיכל טורנובסקי (34) עוסקת בציור, כותבת סיפורים קצרים (שחלקם התפרסמו בכתבי עת לספרות עברית). בנוסף, כותבת מחשבות במגזין האינטרנטי אנטייטלד: http://untitled.org.il/?author=81

בשיתוף פעולה עם: יהושע יוסף (40), צלם עיתונות תיעודי – דוקומנטרי – עיתונות. מתמחה בצילומי תדמית, משפחה, הריון אוכל ותרבות. כותב שירה.

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com