מיכאל ממליץ על “הגמד של מנדל” מאת סיימון מאואר (עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)
“לפי אומדן סביר, כל אחד מאיתנו נושא ארבע מוטציות רצסיביות מזיקות. לפעמים, אם איתרע מזלכם כמוני, אתם נושאים מוטציה דומיננטית…”
למה?
מובן שזו שאלה כוזבת. מבחינה מדעית, זאת אומרת. גם מבחינה פילוסופית, ככל הנראה. אנחנו מה שאנחנו: אין שום דבר אחר. אבל בכל זאת אתה מוצא את עצמך שואל, לא?
למה?
ד”ר בנדיקט למברט הוא גנטיקאי מולקולרי, שמנסה לאתר את הגן לגמדות. במקרה הוא גם גמד בעצמו, ומשתייך לאילן היוחסין של הנזיר גרגור מנדל, שגידל אפונים בגינת המנזר שבו חי בברנו, וגילה את חוקי התורשה. כך הוא מתאר את עצמו בהרצאה שהוא נושא בפני כנס חוקרים שמתקיים לא רחוק מהמנזר: “אף שהאיש הגוץ על הבימה מביט אליהם בעיניים נורמליות מבחינה פנוטיפית (חומות), דבר זולתן אינו נורמלי בו. גופו אינו נורמלי, פרצופו אינו נורמלי, גפיו אינם נורמליים. מצחו אדיר ותווי-פניו פחוסים, בולדוגיים. גשר אפו מעוך, פיו ולסתו בולטים. גפיו קצרים ומעוקלים, אצבעותיו אינן אלא אונות בשרניות. גובהו מטר אחד ועשרים ושבעה סנטימטרים.”
מצד אחד, למברט מקבל את גורלו בהשלמה, אולי באדישות. הוא מספר לבאי הכנס: “הקלוסטרפלץ [כיכר המנזר] היה המקום שבו נערכו הירידים…זה גם היה מקום של מופעי תפלצות, מקום שהוצגו בו קבל עם ועדה בעלי מומים לצפות בהם באימה ובתיעוב ובשעשוע. אנשים כמוני… גם תאומים שלובים. גברות מזוקנות, בוודאי. אנקים אקרומגליים, אנשי קרנף, אנשי פיל, ילדים בעלי עור קשקשי וסנפירים במקום זרועות, בעצם, כל מגוון המום והאסון האנושיים. ואתם, גבירותיי ורבותי, הייתם באים לנעוץ מבטים. באנשים כמוני.”
מצד שני, עצם ניסיונותיו לאתר את הגן שהפך אותו למה שהוא מסגיר את הייאוש שלו ואת מאמציו (חסרי התוחלת) להשתנות.
הוא מספר על חייו שלו ועל חייו של גרגור מנדל, והסיפורים מתקדמים במקביל: מנדל מפענח את סודות התורשה מהכלאותיו הרבות בצמחי האפונה ולמרבה האירוניה, כנזיר, לא מעמיד דור המשך אחריו. למברט גם הוא מנסה לפענח סוד, את סוד קיומו שלו, והוא לכאורה מי שהנזירות נכפתה עליו – ואולי לא? במכון המחקר שבו הוא עובד יפגוש למברט את ג’ין (שמות הדמויות עמוסים סמליות – “בנדיקט”, למשל פירושו “המבורך” – כמו גם שמות הפרקים, כולם מונחים מתחום הגנטיקה), שהייתה ספרנית בתיכון שלו ומושא אהבתו הראשונה – ומערכת היחסים ביניהם תוביל לרגעים של התעלות ואושר וגם לאסון גדול.
זהו ספר מבריק, עשיר, כתוב נפלא – ועוכר שלווה.
אורה ממליצה על “הכתובים הסודיים” מאת סבסטיאן בארי (אחוזת בית, מאנגלית: שרון פרמינגר)
מה אנו זוכרים מספר שאנו קוראים? מה אני זוכרת מספר שאני קוראת?
לפעמים כשאני מדברת עם מישהו על ספר שקראנו שנינו אני מופתעת לגלות פרטים שלא היו זכורים לי כלל. אחרי יותר מחמישים שנות קריאה אני יכולה להעיד על עצמי שאני זוכרת בעיקר את טעמו של הספר, האם אהבתי או לא, האם התרגשתי או נשארתי שוות נפש, אך לא תמיד אני זוכרת את מהלך העלילה או את שמות הגיבורים. לפעמים נחרט בזכרוני פרט שולי למדי. זה מה שקרה לי עם הספר “הכתובים הסודיים” של הסופר האירי סבסטיאן בארי.
שנים מגיבורי הספר כותבים יומנים: רוזאן, אישה כבת מאה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי מספרת את ספור חייה על רקע הסכסוך באירלנד. במקביל רושם הרופא שלה, ד”ר גרין, כרוניקה של הטיפול של רוזאן, אך לכרוניקה זאת “מתגנבים” גם פרטים על חייו. מכל הספר הזה אני זוכרת במעורפל מאד את פרטי העלילה אבל אני זוכרת שלושה דברים:
שאהבתי אותו. שהוא היה מרתק , מרגש ובמקומות מסוימים (להלן) מזעזע ומטלטל
שאני, שבדרך כלל מנחשת את סוף הספור הנפתל כבר באמצע הספר, לא העליתי על דעתי את סוף הספור, והייתי כה מופתעת עד שאל תוך דממת הלילה פרצה מתוכי, בקול רם, הקריאה “לא נכון!!!”
וזכרתי לפרטי פרטיו את הספור על השריפה האיומה שפרצה לילה אחד בבית היתומות בעיירה, שריפה בה נשרפו או קפצו אל מותן מאה עשרים ושלוש ילדות. המפתיע הוא שזכרתי אותו כפרט צדדי בעלילה.
כל הספר עוסק בזכרונות. אלה של גבר מבוגר ואלה של זקנה מופלגת. העיסוק בזכרונות הוא חלק מהותי בטיפול פסיכולוגי וללא ספק אירוע כזה, שיש בו גם ממד של אשמה, הופך לאירוע משמעותי, מכונן, מתווה דרך, למי שהייתה בת חמש עשרה כשחזתה בו. הנה הקטע הנורא והיפהפה:
“ראינו את האש בוערת ומתגברת, פותחת פרח ענקי בצהוב ואדום, ברעש ששום בן תמותה לא שמע אף פעם לפני הגיהינום…והילדות, שרובן היו בגילי באגף המסוים הזה, התחילו לטפס החוצה דרך החלונות אל אדן החלון הרחב, והכותנות שלהן כבר בערו, והן צרחו וצרחו. וכשלא הייתה להן ברירה ולא הייתה שום תקווה לשום סוג אחר של הצלה, הן קפצו מאדן החלון בקבוצות קטנות או אחת אחת, והבגדים שלהן בערו ובערו, והלהבות התנופפו מהכותנות ונגררו מעליהן כמו כנפיים אמיתיות, והילדות הבוערות האלה נפלו ממרומי הבניין הישן והמפואר הזה, ונחבטו באבני המרצפת. גל מתמשך נשפך מהחלונות, גל שופע של ילדות בוערות וצורחות וגוססות מול העיניים שלנו.”
בלתי נשכח.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
השאירו תגובה