ראיון עם מרלין וניג לכבוד צאת הספר “אז מה היה לנו פה” (הוצאת ספרא)

היי מרלין, בימים אלה רואה אור ספרך “אז מה היה לנו פה”, ספר שמורכב משירים ומכתמים כמחווה לרולאן בארת. מה הוליד את הרעיון לכתוב את הספר הזה? הייתה בכלל החלטה נקודתית, או שמדובר באוסף כתבים שלך שאיגדת לכדי ספר אחד?

אני כותבת שירה מאז שלמדתי קרוא וכתוב. כשהייתי בת 13 כעבודת נושא אישי בהנחיית תמרה ריקמן (המאיירת של ״מיץ פטל״ ואשתו של המשורר ט. כרמי ז”ל) פרסמתי חוברת שירים ששוכפלה בזירוקס וחולקה חינם בספריית בית הספר לתלמידים. תמרה ריקמן גם הפגישה אותי עם חיה שנהב (מחברת מיץ פטל) ואני זוכרת את זה כמפגש מכונן.

לאורך השנים תמיד פרסמתי שירים. אבל האמת? הייתי מגישה אותם לפרסום בזלזול פנימי עמוק כי לא האמנתי בשירים שלי, ושוב ושוב הופתעתי כשעורכי כתבי העת בחרו לפרסמם. הכבוד והתהילה הזמנית החמיאו, אהבתי לראות את השם שלי מודפס על גבי נייר עם ריח של דפוס, אבל עמוק בפנים לא חשבתי שהשירה שלי טובה. כשחזרתי בתשובה גיליתי בשירה אלמנט מאוד הישרדותי. השירה הייתה מפלט, חיפוש ושיח פנימי. השירה שמרה עלי אני. אבל ככל שרבו המטלות בבית, בעבודה ובלימודים משהו בכתיבה גם הוא הלך ונמוג. ואז, אחרי שפרסמתי את ספרי ״הקולנוע החרדי״, מוניתי לחברת מועצת הקולנוע והתחלתי להיות מבקרת קולנוע, אפשר לומר שחזרתי בשיא המרץ מהמקום המחודש שלי לשיח הישראלי, והרגשתי דחף עצום לספר על התהליכים שעברתי. בצומת הזה העדפתי לא לעורר מהומות וזו הסיבה שנצמדתי בדיאלוגים לתיאורטיקן ליברל חף מיומרנות ולא לרבי נחמן נניח או לכל ישות תורנית אחרת. לא הרגשתי שזה נכון לבעוט במוסכמות ולחשוף חולשות אנוש דרך גדולי ישראל. רציתי שהשיר והמכתמים יהיו אותנטיים וידעתי שכל בחירה אחרת תלביש אותם ביומרנות דתית שלא היה לי צורך כנה בה.

ההחלטה להוציא ספר באה אחרי המון עידוד מצד ד״ר חיים נגיד, שכשהייתי תלמידה לתואר שני פרסם קול קורא לתחרות שירה נושאת פרסים כספיים של איגוד הסופרים הכללי. הגשתי מתוך תאוות בצע את שירי ולא זכיתי אבל הוא התקשר אלי והתוודה שאהב מאוד את השירים וחשב שהייתי ראויה לפרס. אני מודה, שגם אז לא האמנתי לו. שאלתי שוב ושוב, באמת? באמת? אבל הוא הוכיח את עצמו כשהפציר בי שוב ושוב לפרסם ב״גג״ וב-2013 אף הזמין אותי כעורכת אורחת. הוא גם זה שהציע לי לבסוף לאגד את שירי ומכתמי לספר ואף הגיש את הספר למפעל הפיס שמימנו את הוצאתו לאור. אני מודה לו מאוד על הדחיפה הזאת, הוא אישיות מיוחדת ורבת פעלים והיום אני מבינה שהוא למעשה טיפח את הכתיבה שלי.

את חוזרת בתשובה (או בעלת תשובה כפי ששמתי לב שאת נוהגת להדגיש), ואף על פי שנשאלת על כך בכל ראיון שאי פעם נעשה איתך, בכל זאת קשה לדלג על השאלה הזו: איך העולם החרדי מקבל אותך כאישה, אם לשבעה, שכותבת שירה כל כך אישית (ועוד מתבססת על הוגה צרפתי והומוסקסואל מוצהר)? והאם היו לך ספקות באשר להוצאת הספר והשירים? (אולי היה צורך להתייעץ עם רב?)

שאלה מעניינת. בעולם החרדי לא יודעים מיהו רולאן בארת, מהי הביוגרפיה שלו או מהם הריכולים סביבו (בכתביו הוא דווקא מעיד על עצמו שהוא אוהב נשים). אני רואה את חוסר הידע הזה לא כבורות כפי שבוודאי מצופה אלא ככוח, כוח רענן שיכול להביא את הקורא הדתי לניטרליות מסוימת, חדשה ורעננה כשהוא נפגש עם הרעיונות האלו שרובם עוסקים ב״חול״ ולא ב״קודש״ ואני לא מערבבת בין קודש לחול.

לגבי ההתקבלות שלי בעולם החרדי, היא לא שינתה לי אף פעם. אני טיפוס מאוד אינדיווידואליסט שהולך עם האמת הפנימית שלו עד הסוף. כשאני חשה שאני ב״משחק״ כמו שהרבה פעמים החברה דורשת, אני יוצאת מהמשחק. זו הסיבה גם שכאשר בעקבות פרסום השיר ״טהרה״ (שמבקש להבין את מקומה האינטימי של ההלכה בחיי האישה, שיר שהיה חתרני בעולם החרדי), כשהזמינו אותי לשימוע בסמינר חרדי לבנות שלימדתי בו חצי משרה וציפו שאגנוז אותו, העדפתי את חרב הפיטורין ולא לצנזר את עצמי. אנשים סביבי חשבו שהשתגעתי אבל אצלי האמת היא אחת והיה עליהם להבין שכל עוד לא לימדתי את השירה בכיתה, כיבדתי את הגבולות הכי הרבה שיכולתי; אבל להרוג את הקול שבי, זו בגידה בעצמי וזה מחיר כבד שאני לא מוכנה לשלם. אני אדם מאוד לא חומרי לשמחתי, אז אני ממש לא תלויה בכלום וחופשיה באמת ללכת כשאני רוצה. באופן כללי תמיד האמנתי שאושר מוביל לעושר ולאו דווקא להיפך, ואני מאוד שמחה שבמקום הזה של הקונפליקט לא נכנעתי ללחצים האלו שהיו ללא ספק הופכים אותי ליוצרת בינונית.

את חשה שהדת או ההלכה מגבילות את הכתיבה שלך באיזושהי דרך?

כשהדת וההלכה הם חלק ממך ומהשפה היומיומית שלך אתה לא מרגיש את ההגבלה שלהן, להיפך, הן מאתגרות ומרחיבות את הגבולות הפנימיים באופן הרבה יותר עדין מאשר כשהכל פרוץ. כמי שבחרה באורח חיים דתי אני מודעת לכוח של גבול. כשישבתי וחשבתי מה יכנס בסוף לספר, עמדה לה איזו מחשבה סוררת של “מה יגידו” או “מה אם לא יבינו” או “מה התכלית”, אבל אני הייתי נאמנה לאיכות השיר או המכתם והנחתי בצד את כל ההפרעות והרעשים האלו. מאוד היה חשוב לי שאנשים יקראו את השיר וירגישו שצדתי את הרגע ושהיטבתי להתבונן, גם אם לפעמים מבחוץ, על רגשותיי. הרי הכל נפיץ ודקיק כשמדובר בשירה ויש שמסתכלים עליה באופן מופרע כעל אוטוביוגרפיה…

שאלה היפותטית: איך לדעתך רולאן בארת היה מתייחס לספר לו היה קורא אותו?

להיות כנה? טוב הנה השוטר הטוב מצנזר לי את מה שבאתי בשלוף להגיד (אם תרצה אספר לך אחרי הראיון). בכל אופן אני חושבת שהוא היה מאוד שמח על הספר, על הדיאלוג עם אישה חרדית יוצרת ואולי אפילו מגלה סקרנות וחוזר בתשובה… לא יודעת אם אמרתי לך אבל רולאן בארת נפטר ביום ובשנה שנולדתי – שזה אומר שגם התאריך העברי זהה. בשבוע שהספר ירד לדפוס ציינו בעולם 100 שנה להולדתו – ובשנה הזו גם גיליתי שהוא היה יהודי. זה היה סימבולי להטריף.

הבחירה בפורמט של שירה ומכתמים נובע רק מהמחווה לבארת, או שיש לך חיבור מיוחד לדרך ההבעה הזאת?

לדרך ההבעה הזו נחשפתי בפייסבוק והרבה מהמכתמים (וגם השירים) פרסמתי קודם שם. כמו שאמרת לך, בקול הפנימי שלי אני מאוד סקפטית כלפי היצירה שלי וזה למרות שמבחוץ זה מטעה… הייתי בהלם כששיר או מכתם זכה למאתיים לייקים. לא האמנתי, חשבתי שאנשים צוחקים עלי או נפלו על הראש. לגבי הפורמט, רציתי שהוא יהיה ספר “מסע”, כלומר נישא וקומפקטי. הוא קטנטן ונדחף לכל תיק וזה מחייב את הקריאה בו, באוטובוס, ברמזור, בהמתנות שונות, בקפה, במכבסה וכדומה… שירה שנכתבת מהלב סופה להגיע אל הלב, וזה קצת כמו אבדה – זה נוגע בלב בהיסח הדעת ושם אני רוצה לרגש את הקורא.

ובאותו עניין – פרסמת בעבר ספר עיון על הקולנוע החרדי שזכה להצלחה רבה, וכעת את מפרסמת שירים ומכתמים עם מימד אוטוביוגרפי. יש לך רתיעה כלשהי מכתיבה בדיונית או שיש סיכוי שתכתבי גם ספר פרוזה בדיוני?

לא הרבה יודעים את זה, אבל במקור נועדתי להיות סופרת. אם ספרות הייתה יכולה להוות מקור פרנסה הייתי יושבת וכותבת רבי מכר. אני אוהבת הבניה פרוזאית ומקנאה בכל הספרים המשובחים שנכתבו מעולם. בטבע שלי אני אוהבת לבנות ולפרק. ואני עושה לפעמים אנליזה גם למה שלא צריך; אני אוהבת להרחיב ולתאר לפרטי פרטים, אני משוגעת על הבדיון ומרחבי האינסוף שלו, וכשזה נוגע בי אני מרגישה שיכורה באמת. אני גם הרבה יותר חושנית ממה שהשירה מסוגלת להפנים. לשמחתי, בשנה האחרונה אני כותבת שני תסריטים – אחד לסרט עלילתי ארוך ביחד עם הבמאי ערן ריקליס והשני לסדרת טלוויזיה שיצרתי עם היוצר מתן גוגנהיים. במרחבים האלו אני מצליחה קצת לשחרר את הרסן ולומדת המון על נפש האדם ועל האנושות, והכתיבה המשותפת מפרה. אבל אני עוד אכתוב את הפרוזה שלי יום אחד, משהו מבפנים לא יניח לי, אני יודעת.

מרלין וניג

ולסיום – ב”קורא בספרים” אנחנו אוהבים לבקש מהמרואיינים שלנו להמליץ על ספרים אהובים עליהם וגם על ספרים שלדעתם לא זכו למספיק קוראים או להכרה מספקת. אשמח גם אם תוכלי להוסיף המלצות שקשורות ברקע הביוגרפי שלך – ספרות אוסטרלית חשובה שאולי לא מוכרת לקוראי העברית (ניידע בהזדמנות זו את הקוראים שנולדת באוסטרליה) וספרות דתית/חסידית שמומלצת גם למי שלא מתעניין באופן מיוחד בדת או בתשובה?

“גנבת הספרים” הוא ספר נפלא שאף עובד לסרט נפלא לא פחות. וניק קייב הוא אחד המשוררים האהובים עלי. לגבי ספרות חסידית יש המון, ממש אינסוף, אז השאלה היא רק מאיפה להתחיל… יש את התנ”ך. זו אמנם לא ספרות, אבל זה הבסיס ללהבין את הסיפור האנושי. אני מאוד ממליצה על “מסילת ישרים” ו”דעת תבונות” של הרמח”ל. סיפורי הבעל שם טוב שהם הבסיס בעיני ללימודי יסודות הסיפור הקצר (או בלשון העממית “מעשייה”). גם סיפורי רבי אלימלך מליז’נסק ורבי זושא אחיו. מאוד ממליצה על ה”נועם אלימלך”. גם לרבי נחמן מברסלב יש הרבה סיפורי פאנץ’ ומי שאולי פחות מכירים בציבור הכללי את הכתיבה וההגות שלהם הם האדמו”ר מבעלזא והאדמו”ר מסלונים שמעוררים המון השראה. אבל כמובן זו רשימה חלקית ביותר.

***

מרלין וניג היא חוקרת, מרצה ומבקרת קולנוע. ספרה הפופולרי ״הקולנוע החרדי״ הגדיר לראשונה את ה״חרדי״ כז׳אנר. וניג היא מבקרת הקולנוע של האתר ״סלונה״ בו יצרה (ביחד עם חוקר הקולנוע ד״ר פבלו אוטין) את סולם ״מרלנה״ הבוחן את ייצוגן של נשים בסרטים. בנוסף, היא פעילה ציבורית והובילה מיזמים רבים בתחום הקולנוע בחברה החרדית ואף כיהנה בתפקידים ציבוריים מגוונים, בין השאר שמשה בשנים האחרונות כחברת מועצת הקולנוע הישראלי.

בימים אלו ראה אור ספרה השני ״אז מה היה לנו פה״ (הוצא ספרא) המוקדש למבקר התרבות רולאן בארת.