סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של ישעיהו קורן ושהם סמיט

אורה ממליצה על “שתי כפות ידיים ומילה” מאת ישעיהו קורן (הספריה החדשה)

האישה הצעירה שעל הסימניה המצורפת לספר היא אמא שלי, הרבה לפני שהפכה להיות אמא שלי.

היא עלתה ארצה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, עוד לא בת שבע עשרה, ומסיבות כלכליות נאלצה לקטוע את לימודיה התיכוניים – דבר שהצרה עליו עד יום מותה. ועם זאת, היא היתה משכילה יותר מהרבה בוגרי תיכון ואוניברסיטה, גם משום שבתיכון באיטליה (אז, לפחות) למדו לטינית ויוונית ואת מלאכת התרגום, גם משום שהיתה  תאבת דעת ולא הפסיקה ללמוד בעצמה, כל ימי חייה. והיה לה חוש לזהות סופרים ומשוררים צעירים ומוכשרים עוד לפני שזכו להכרה.  אחד מהם הוא ישעיהו קורן, שלצערנו, לא הצליח מעולם להתברג לרשימת “הסופרים הקנוניים”, על אף (ואולי דווקא בגלל…) כתיבתו הפשוטה, העדינה והמדויקת.

הספר “שתי כפות ידיים ומילה” יצא לאור ב-2013, חודשים אחדים לפני מותה של אמי. היא היתה אז חולה וגם ראייתה הלכה ונחלשה. היא לא יכלה עוד לתפור, לרקום או לקרוא, כל הדברים שאהבה מאד לעשות. קניתי לה את הספר, המורכב מקטעים קצרים, כדי לקרוא אותו באוזניה.

הספר מחולק לשני חלקים – “יוליק” – רומן קצר בארבעה פרקים, ו”ועוד  שלושה” – שלוש נובלות שאחת מהן היא “שתי כפות ידיים ומילה” שעל שמה קרוי הספר, ועליה אתעכב. בניגוד לשאר פרקי הספר, הסיפור הזה הוא אוטוביוגרפי , וקורן מספר בו על ילדותו במושבה כפר סבא, על אביו ועל אמו, ועל חודשי חייהם האחרונים; מחלתה של אימו, מחלתו של אביו שקיננה בו ושהתפרצה פתאום ועל מותם בהפרש של שבוע.

דמות אמו הזכירה לי את אמי. אביו, לעומת זאת, לא דמה כלל לאבי.

שתי כפות הידיים הן כפות ידיו המיובלות של אביו, עובד האדמה, האוספות מים כקערה להשקות את הילד הצמא. “גם לאמא אתה נותן לשתות ככה?” שואל הילד את אביו, אך האב אינו עונה.  בערוב ימיהם ידע הילד, הבוגר עכשיו, את התשובה.

והמילה? זו המילה “אהבה” שהאם היתה חותמת בה את מכתביה הרבים לבנה, ו(כמעט) אף פעם לא הצליחה לכתוב אותה נכון.

ובתוך הספר נעוצה עד היום גלויה ישנה שקיבלה אמי מאחד מנכדיה, חתומה כך: “באעבה מינכדך ח.”

מיכאל ממליץ על “ילד עיר” מאת שהם סמיט. איורים: מיכל בוננו (כנרת)

אחד האתגרים הגדולים (והמעניינים) בחנות ספרים הוא מציאת ספר מתאים לבני נוער (ובנות נוער, כמובן). בגיל 14 או 15 יש נערים ונערות שעדיין קוראים ספרי ילדים, ויש כאלו שכבר שולפים ספרים ממדפי המבוגרים. בעבר חשבתי שזהו  האזור הבעייתי ביותר בגיל ההתבגרות, לא רק בענייני ספרים, אבל נראה לי שבשנים האחרונות חל היסט קל אחורנית. נדמה לי שכיום הרבה יותר קשה להיות בן 11-12. כמו שכתב פול אוסטר ב”המחברת האדומה”: “אתה כבר לא ילד ועדיין לא מבוגר, ואתה מיטלטל הלוך ושוב בין מי שהיית למי שאתה עומד להיות” (צחוק הגורל: הוא כתב את זה על גיל 14 דווקא…)

“ילד עיר” הוא ספר על עמוס, ילד שנמצא בדיוק בשלב הזה – המהוסס, המבלבל, הבלתי-נמנע, שבסופו יהיה נער.

יש כאן מריבות עם ההורים, חבר טוב שהוריו גרושים, שתי אחיות, ילדים מהכיתה והצעת חברות אמיצה (שלא עמוס מציע!) – שלושה-עשר סיפורים קצרים, שבכל אחד מהם מתפענחות תובנות צלולות על הדרך שבה ילד מתבגר.

אהבתי מאוד את הסיפור הראשון, “סליחה ספורטיבית” (למרות שהספורט הוא ממני והלאה), את הסיפור החמישי, “כעס אחד גדול” ואת הסיפור האחרון, “חברות”.

כדאי מאוד – וזה נכון לכל ספר, לא רק לספר המוצלח הזה – לקרוא יחד עם הילדים, ואפילו לקרוא להם.

כן, גם על מפתנו של גיל ההתבגרות.

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks