היי ארנה, לאחרונה פרסמת את החלק הראשון בסדרת הבלש החדשה שלך – נובלה בשם “גוזל” שבמרכזה עומדת החוקרת הלסבית אליאנה דוידוב. עד היום עסקת בעיקר במסות וממוארים (או בהדרכת כתיבה); מה עורר אצלך את הצורך לכתוב בז’אנר הבלשי?

שלום ירין. סוגת הבלש – וביתר מיקוד, סוגת הבלשית – היא סוגה אהובה עלי מאוד כקוראת, ומאתגרת בעיני ככותבת. בתוך הסד הגמור של התבנית הבלשית – יש פשע, יש חוקרת שיוצאת לברר מי אחראי לפשע, ויש גילוי של הפושע או הפושעת – אפשר לעשות לא מעט. ובעיקר למקד את המבט על החברה וההקשרים התרבותיים, הכלכליים, הפוליטיים, שבהם התבנית הבלשית ממוקמת. זהו אתגר נהדר בעיני, לעבוד כך בתוך הסד וסביבו. אם כי העיקר, אני מזכירה לעצמי, הוא התבנית הבלשית עצמה – עם אתגרים של בניית מתח, אמינות, וסבך של חשדות, סבך שהוא מורכב מספיק אבל גם בר התרה.

את “גוזל” כתבתי לפני כשלוש שנים. הוא חיכה בתיקייה, שלא לומר במגירה, זמן רב אחרי שחזר מהעורכת מיכל ארבל, שערכה אז סדרת בלשים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אני חושבת שהייתי צריכה לעשות עוד קצת דרך בכתיבה המסאית שלי – להתבסס בה, אולי לקבל גושפנקא לא רק של הביקורת אלא גם של הקוראים – לפני שהרשיתי לעצמי להוציא אל האור את הכתיבה הבלשית, שהיא סוגה פופולרית יותר מאלה שאני מורגלת בהן.

האם העובדה שאליאנה חובבת נשים וחובבת שתיה לא מיישרת קו עם הבלש הקלאסי במקום להציע אלטרנטיבה?

מעניין! אולי אענה כך: סוגת הבלש היא סוגה מגוונת מאוד, הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב. נדמה לי שאברהם אברהם, הבלש האהוב עלי של דרור משעני, אינו חובב נשים ושתיה באופן מיוחד. ובה בעת, רוב הבלשיות שקראתי בשנות השלושים של חיי הן בלשיות, נשים, חלקן חובבות גברים, חלקן בלשיות לסביות, חלקן חובבות שתיית אלכוהול, רובן חובבות שתיית קפה שחור, וכולן חובבות נשים במובן הפמיניסטי (או במובן של “הרצף הלסבי”, שעליו כתבה אדריאן ריץ, והתכוונה לכל קשת הרגשות והחיבורים בין נשים, לאו דוקא אלה המיניים).

איך הגעת לשם אליאנה דוידוב? יש סיפור כלשהו מאחורי זה? ולמה דווקא חוקרת ציפורים (או אורינתולוגית כפי שאת קוראת להתמחות שלה).

במקרה הזה הבחירה בשם היתה לגמרי אינטואיטיבית. שמות אחרים בנובלה – למשל, שם הבר “גיטה ודיטה” שבו אליאנה מרגישה בבית – מזכיר לי בר ברחוב בן יהודה שפקדתי בראשית שנות התשעים, בניהולן של שתי נשים, דיטה – ומי היתה השותפה שלה? אני לא זוכרת. וגם לא מוצאת בגוגל. אולי מישהו מהקוראים של השיחה הזאת יזכיר לי? זהו בר שעבר מאז לכמה וכמה כתובות חדשות, בניהולה של אותה דיטה, בלי השותפה ההיא, וכבר לא המשכתי איתו.

לא אכחיש שהשם גם מתייחס  לג’וז ולוז, הבר האהוב עלי בתל אביב (אהוב עלי גם כשאני לא מבקרת בו לעתים קרובות כל כך, מאז שנכנסתי לעידן האמהות).

אליאנה היא אורניתולוגית – כי זו הזדמנות בשבילי להעמיק קצת בתחום שהוא לי תחביב לא ממומש. הייתי רוצה להיות צפרית, עם הסבלנות, עם הפואטיקה הזאת של התצפית לשם התצפית ולשם הלמידה ובשם האהבה לציפורים. אני לא מצליחה, אבל אליאנה שלי עושה זאת היטב במקומי.

12294886_870790042989511_3185714233245635381_n

הספר מכיל כמעט 160 עמודים, ובכל זאת את קוראת לו נובלה. למה הוא נובלה ולא רומן (קצר)?

שאלה טובה. כקוראת אני מעדיפה נובלות וסיפורים קצרים – ומסות – על פני רומנים. כך גם ככותבת. אני חושבת שהסיפורים הקצרים והנובלות משאירים עבודה לקוראת, של מילוי פערים, של פענוח הסמלי והמהודק, עבודת קריאה מעניינת בדרך כלל יותר מהקריאה הפסיבית יחסית שמעניק ז’אנר הרומן (זאת כמובן בהכללה גסה; עם הספרים האהובים עלי נמנים גם כמה רומנים).

אני חושבת שהסיפור של “גוזל”, המתרחש על פני יריעת זמן קצרה למדי, כשתי יממות, עם מניפת דמויות קטנה, ועם אורך נשימה קצר, יחד עם האתגר בהא הידיעה – היכולת להחזיק מרוּבה בתוך המעט – כל זה הולם יותר את סוגת הנובלה. אני עדיין מתלבטת אם הספר הבא בסדרה יהיה בצורת שתי נובלות כרוכות יחדיו, או רומן.

העלילה עוברת דרך קהילת ברסלב בתל אביב, הקהילה הרוסית בבאר שבע וקהילה הויפסנה של קיבוץ חצבה. נאלצת לבצע תחקיר כלשהו על מנת להבין את דרכי הפעולה של הקהילות האלה? (אני מניח שעם קהילת הויפסנה היה קשה יותר לדבר)

מצחיק! כן, קהילת הויפסנה – צותתתי לשתיקות שלהם. אבל באמת ביקרתי במרכז קהילת ברסלב בתל אביב, ורכשתי שם כמה ספרים, ודיברתי עם כמה אנשים. שאר התחקיר היה באינטרנט.

את יודעת כבר כמה נובלות כאלה יהיו בסדרת הבלש הזו?

התוכנית המיידית היא: שלוש.

3M5A6582 (1)

ארנה קזין. צילום: ינאי יחיאל

בתור מנחת כתיבה, יש לך תובנות כתיבה חדשות בעקבות העיסוק בז’אנר הבלש?

האתגר הכי מסובך בשבילי בסוגת הבלש הוא עניין אחד טכני ומהותי: אני חייבת לדעת את הסוף, אני חייבת לדעת מה קרה, לפני שאני מתחילה לכתוב. זה שונה בתכלית מהרגלי הכתיבה שלי, ומאלה שאני מנסה לקדם אצל כותבים בסוגות אחרות. בבלשית, רוב העבודה, מבחינת בניית העלילה, היא להבין בדיוק מה קרה, ולמה, ומה הם המניעים, ואיך זה התאפשר, ורק אחר כך לטשטש עקבות, להוסיף חשודים וחשדות. כשכותבים סיפור קצר, או מסה אישית, מוטב לצאת לדרך דווקא עם איזה סימן שאלה. עם אי הידיעה. עם קווי מיתאר כלליים, אבל עם הרבה מרחב להפתעה.

לא שאין מרחב להפתעה בכתיבת הבלש. אבל ההפתעה נמצאת באזורים אחרים של הכתיבה, רובם מחוץ לעלילה (ויותר בתוך הבנייה של הדמויות, של התיאורים, של המקרה החברתי, של הניתוח הנפשי).

איזה בלשים ספרותיים את אוהבת? תוכלי להמליץ? ואיזה בלשיות ספרותיות כדאי לנו להכיר?

אני אוהבת מאוד את סדרת הבלש של דרור משעני, סדרת אברהם אברהם. הוא מתעלה בעיני אל השורה הראשונה של הבלשים בעולם. חיבבתי את “אין סודות בחברה” של יונתן שגיב, שהוא מעין הערה משעשעת ומקסימה על הסוגה הזאת, מהצד ההומואי שלה. המדף של הבלש אצלי מלא בבלשיות: מוי-איי ורשבסקי של שרה פרצקי, דרך קינסי מלון של סו גרפטון, דרך בלשיות לסביות, ובהן מיקי נייט של ג’.מ’ רדמן, לורן לורנו של סנדרה סקופטנה ולינדסי גורדון של ואל מקדרמיד.

לא יכולתי שלא לשים לב שבעברית הספר נקרא “גוזל” ואילו בעמוד הראשון של הספר, כשמצוין שמו באנגלית, הוא נקרא “The Myna Mania“. מה פשר ההבדל?

המלה “גוזל”, ככל שהצלחתי להבין – אין לה תרגום טוב לאנגלית. באנגלית יש שמות שונים לגוזלים שונים לפי סוג הציפור. יכולתי לקרוא לזה Baby Bird, אבל אז החיבור לתינוקת, לבייבי, שנעלמת בסיפור, היה פשטני מדי. ואני אוהבת את משחק המלים בין “מאינה”, הציפור הפולשת שיש לה חלק מרכזי בסיפור, לבין המלה “מאניה”, שלוכדת את ההיבט המפחיד שלו.

desk

חדר העבודה של ארנה קזין

שלב השאלה הזהה לכל הסופרים שמתראיינים פה: מה דעתך על חוק הספרים?

אני שמחה בו. אני סולדת מכל המבקשים לעקוף אותו ולחתור תחתיו. גם אם שני הספרים האחרונים שלי –  שיצאו אחרי שעבר החוק – מצליחים רק בחנויות העצמאיות ולא בסטימצקי, גם אם זהו אחד התוצרים של החוק, מחיר שעלי לשלם בעבורו, אני מקווה שהוא יחזיק מעמד, וימשיך לתמוך בסופרים ובהוצאות הספרים ולכבדם.

ומה את חושבת על ספרים אלקטרוניים?

באנגלית, עברתי זה כבר לקרוא לפחות מחצית מהספרים שלי בקינדל. בעברית, עדיין לא נתקלתי בפורמט הולם, מבחינת הפונטים והעימוד. אבל אני מנסה. ומשוכנעת שההתפתחות של האפשרות הזאת עוד לפנינו.

אני חושבת גם על ספרים אלקטרוניים כאפשרות טובה לסופרים מתחילים להוציא את יצירתם לאור, בלי עלויות הדפוס, לקבל תגובות מקוראים, להיכנס למערכת הזאת, להתקדם בתוכה. אם משתמשים באפשרות האלקטרונית במשורה, ואם לא מוותרים אגב כך על מוסד העריכה, שאי אפשר להגזים בתיאור חשיבותו, זו אופציה מרגשת ומעוררת תקווה. 

ולסיום, אף על פי שהמלצת כאן בעבר על ספרים רבים, נבקש ממך עוד קצת המלצות. תוכלי לספר על ספרים טובים שקראת לאחרונה? ועל ספרים שלא זכו להערכה הראויה להם וכדאי מאוד לקרוא?

קראתי באחרונה את “ילדים” של תמר מרין, שאהבתי מאוד. יש בו משהו מסעיר, וסקסי ומעניין. אני קוראת את הביוגרפיה של טובה יאנסון, מחברת “המומינים”, באנגלית. ספר נהדר (להשיג ב”המגדלור”) על יוצרת מעוררת השראה. אני קוראת גם את הממואר החדש של נתן שחם, שהוא הפתעה מקסימה [בקרוב אכריז על שנת 2015 כשנת הממואר בישראל! זו הסוגה האהובה עלי ביותר, אני חושבת]. ואני מבקשת להמליץ על שלושת הגיליונות של “גרנטה”, כתב העת בגרסתו המקומית, שרואה אור בהובלתה של מירה רשתי, מנהלת החנות “סיפור פשוט”, ויש בו מבחר מעולה של סיפורים קצרים ומסות אישיות וממוארים קצרים של סופרים ישראלים ומהעולם הרחב.

 

***

 

ארנה קזין היא סופרת, מסאית ומנחת כתיבה. היא נולדה בסקוטלנד ב-1967 וגדלה ברמת גן. במשך כעשרים שנה כתבה ביקורת תרבות בעיתונים, בהם “חדשות”, “העיר” ו”הארץ”. ב-2009 זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים.

בראשית 2013 הקימה קזין את “תחנת כתיבה” – שירות של הנחיה וליווי בכתיבה, יחד עם דנה אולמרט ודפנה בן-צבי. קזין מנחה בקבוצות ובאופן אישי כותבות וכותבים בכתיבה ביוגרפית, בכתיבת ביקורת ובכתיבת סיפורים קצרים במגוון אכסניות, אקדמאיות ואחרות. מיצירתה שראו אור עד היום: “במרחק הליכה” – חיבור על תרבות הצריכה (בבל, 2004), “פיקניק” – אסופת סיפורים קצרים (הקיבוץ המאוחד, 2006), “על הנוחוּת” – חיבור של ביקורת תרבות (בבל, 2008), ו”אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה” (הקיבוץ המאוחד, 2011). נובלה פרי עטה, “דיסטנס”, ראתה אור באנתולוגיה “מאחורי הכסף יש סיפור” (אחוזת בית, 2010), והחיבור הביוגרפי “אמא: בליץ! – לונדון, מלנכוליה ועסקים כרגיל”, ראה אור בכתב העת “גרנטה” הישראלי (גיליון ראשון, מאי 2014). במרץ השנה ראה אור “לטפס על ההר, או: איך לכתוב” – מדריך כתיבה בהוצאת אחוזת בית.

בימים אלה רואה אור נובלה בלשית פרי עטה בשם “גוזל” (הקיבוץ המאוחד) המגוללת את עלילותיה של הבלשית אליאנה דוידוב. 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

עוד על הספר:

גם בסיוטיה לא היתה יכולה חוקרת הציפורים אליאנה דוידוב לדמיין את מה שקרה מיד לאחר שנחתה בבן-גוריון. איך היה אפשר לשער שתמצא את חברתה הטובה שבורה, שתישאב כל כולה לתוך האסון שלה, שתיקלע למרדף, שתסכן את חייה; שתראה מקרוב את המוות בדמות גופתה הקטנה, הנגועה, של תינוקת שנרצחה. 

דוידוב, אורניתולוגית שמתעניינת רק בציפורים שכיחות, שתיינית ששומרים לה בקבוק פרטי בבר, ורווקה נצחית שלא מתחייבת לאף אחת, נאלצת לצאת מגדרה ולהתחיל להתעניין גם בסביבתה האנושית, כדי לא לאבד את היקר לה מכל. בדרך להצלת נפש חברתה, היא עוברת דרך קהילת ברסלב בתל אביב, הקהילה הרוסית בבאר שבע, קהילת הוויפסנה בקיבוץ חצבה, וגם: הקהילה הלסבית הפרטית שלה. בלית ברירה היא נעזרת בפסיכיאטר-קרימינולוג, גבר שבגברים, ובחוקרת מורעלת במשטרה, מושא תשוקתה הכמוסה, שמסייעים לה להגיע לגילוי מטלטל. בדרך לפתרון התעלומה תגלה דוידוב גם דבר או שניים על עצמה. היא אפילו תשקול להפוך לבלשית במשרה מלאה.

גוזל – התעלומה הראשונה בסדרת בלשיות חדשה מאת ארנה קזין, בהובלת אליאנה דוידוב, בלשית בהתהוות, היא תוספת חיונית למדף המקומי של הספרות הבלשית. 

Gozal_single