אורה ממליצה על “עוברת אורח בדממה” מאת פאביאן ורדיה (מצרפתית: חגית בת עדה, אסיה)

הספר “עוברת אורח בדממה” יצא לאור בעברית לפני למעלה מעשר שנים. שוב ושוב שמעתי כמה הוא יפה ורק לאחרונה התפניתי לקרוא אותו.

פאביאן ורדיה מספרת את ספור חייה האמיתי מאז הייתה בת 16 והבינה שהיא רוצה להקדיש את חייה ללימוד ציור. היא מתחילה ללמוד בארצה, צרפת, וכבר אז מתגלים אופייה המרדני, נחישותה וכשרונה. אחר כך, במסגרת חילופי סטודנטים, היא  נשלחת ללמוד קליגרפיה בסין הקומוניסטית שלאחר “מהפכת התרבות”, אשר נועדה להכחיד כל זכר לתרבות ולאמנות של סין הקיסרית.

פָה (כך מכנים אותה הסינים בקיצור), סטודנטית מערבית יחידה באוניברסיטה הסינית, מקבלת תנאים “משופרים”, אך גם כך תנאי החיים קשים מאד, והבדידות גדולה. עם הזמן היא מצליחה לפרוץ את חומת הבדידות, להתיידד עם חבריה לספסל הלימודים, ולהפוך לתלמידתו של מורה זקן לקליגרפיה, לימודים מרחיבי דעת ומפרכים האורכים עשר שנים.

האם קסמו של הספר בא לו מהפשטות והכנות בהם כותבת פאביאן וורדה את קורותיה? מההתפעמות הלא-רגשנית מיופייה של האמנות הסינית העתיקה? ואולי מפניני החוכמה הסינית השזורות לאורך הספר, חוכמה שמלמד אותה מורהּ הזקן והנערץ.

אני, שנוהגת לנקות את הכיריים לפני שאני מתחילה לבשל, אהבתי את “טאטאי את סף דלתך… “, שנאמר לא רק במובן המטפורי אלא גם הלכה למעשה.

את הספר הזה צריך לקרוא עם מרקר ביד, או, מוטב, עם מחברת יפה, כדי להעתיק אליה את כל פניני החוכמה הללו. 

 מיכאל 16

 

מיכאל ממליץ על “מחלת האבנים” מאת מילנה אגוס (מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הספרייה החדשה)

יש הרבה ספרים שבהם העמודים האחרונים משנים לגמרי את האופן שבו יש לקרוא את הספר. מטבע הדברים, את רובם ניתן למצוא על מדף ספרי המתח, אבל לא רק: בספר הצנום הזה, פנינה אמיתית של שפה חמה וקולחת, העמוד האחרון טורף את כל הקלפים.

המספרת פורשת את סיפורה של סבתה, שנישאה (בסרדיניה, בחודש יוני 1943) בגיל מאוחר, “ולא שהייתה מכוערת, או שחסרו לה מחזרים, להיפך. אלא שברגע מסוים היו המועמדים מדלדלים את ביקוריהם, ואחר-כך כבר לא הראו את עצמם“. הסבתא מתחתנת עם פקיד שאיבד את אשתו ואת ביתו שנהרס בהפצצות על העיר קליארי, ועושה זאת מתוך חוסר אהבה מוצהר והדדי: “היא-עצמה אמרה לו לבסוף שהיא לא אוהבת אותו ושלעולם לא תוכל להיות לו אישה אמיתית. סבא ענה לה שלא תדאג. גם הוא לא אוהב אותה.”

בשנת 1950 נשלחת הסבתא, שמאז ומעולם סבלה מ”מחלת אבנים”, שבגללה גם לא הייתה יכולה להביא ילדים לעולם, למרחצאות מרפא. לאותו המקום מגיע גם חייל קטוע רגל ממילאנו, והמפגשים ביניהם מתוארים בפשטות כובשת: “אחר-כך היו גם שם ימים של שמש, והכל נראה שונה, עצי הערמון היו מוזהבים, השמיים תכולים, ובמרפסת, שהניצול הלך אליה כדי לעשן או לקרוא, וסבתא כדי להעמיד פנים שהיא רוקמת, היה הרבה אור.”

היא מספרת לו על ילדותה בכפר ועל המחזרים שהכזיבו, הוא מספר לה על תשוקתו לנגן בפסנתר, כפי שעשה בילדותו שלו: “עכשיו הוא קנה פסנתר חדש והאצבעות שלו התחילו להיזכר.”

תשעה חודשים אחרי ששבה הסבתא ממרחצאות המרפא, נולד אביה של המספרת, שיהפוך לפסנתרן מצליח שיופיע בפאריז, בלונדון ובניו-יורק; “אחר כך עוד הרתה סבתא פעמים נוספות, אבל ברור שכל מי שהיו אמורים להיות אחיו של אבי חסרו את הדבר העיקרי המפורסם ולא רצו להיוולד וחזרו על עקבותיהם אחרי החודשים הראשונים

החיים ממשיכים, הסבתא והסבא חיים עוד שנים זה לצד זה (האם האהבה מגיעה עם הזמן?), ולאחר מותה של הסבתא מגיעה הנכדה, שעומדת להינשא בעצמה, לארגן את חפציה ולסדר את הדירה.

ומכאן, כל מה שאכתוב יהווה הפרה של החוזה הבלתי-כתוב שבין מוכר ספרים ללקוחותיו.

אורה 16

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks