השאלון עם ליאת לידה-סנדומיר, מחברת הספר “איש ללא בית” (הוצאת פרדס)

 צילום תמונת השער: ליאורי אשכנזי

1) מהו הספר האהוב עליך?

פעם חיפשתי את האחד והיחיד שלי. עם השנים, ה’ הידיעה נשמטה ומצאתי שיש אחד ואף יותר, לכל רגע (ספרים, לא אנשים). ספר אחד הוא שושנת ים נפרשת, אחר צדפה משתבללת, ואני אוהבת  לצלול בשקט, בין הפנינים – הספרים, של חיי.

אני אוהבת סיפורים שהם ראי לאהבה:

אני אוהבת את “הלב הוא קטמנדו” של יואל הופמן, המספר על אהבתו של יהואחים לבתיה, על תינוק, שכנים, כלב ועל התקיימותם של כל אלה בנפרד וביחד בעולם . ספר בו כל ציפייה לתבנית עלילתית מאורגנת אינה  מתממשת. כמי שעוסקת בריקוד ותנועה, התאהבתי בתנועה שבו – מכיוון לכיוון כך פתאום, בלי לתת הסברים. התנועה היא הציר של העלילה, של הספר ושל העולם. התאהבתי בשפה של הופמן, משחקית ומהתלת בעצמה, שהשקיפות והניקיון שבה מהפנטים אותי כל פעם מחדש.

אהוב עליי הספרון “A long journey to a far province” של באשו שמוקדש לאהבת הנדודים, לאורכו שזורים שירי הייקו. שאיפתו הפואטית הייתה שהחוויה תכתב מתוך עצמה – לכתוב איזה רגש אוניברסלי, חוויה קוסמית של הטבע בלא להותיר עקבות. אהבתי את המינימליזם המדויק אך גם את המקומות  בהם הדיו לא לבנה לגמרי וחושפת געגוע ובדידות.

אוהבת את “אומרי שיר על סף המוות” בתרגום של יואל הופמן, “כך שמעתי” של יעקב רז, “ספר הדאו” של לאו דזה.

מזה שנים, לא שוכחת את אהבתו של מומו לרוזה הזונה הזקנה ב”כל החיים לפניו” של אמיל אז’אר, ואת “והיום איננו כלה” של צ’ינגס איימטוב על פועל המסילה הקשיש שלוקח את גופת ידידו לקבורה  מהלך של קילומטרים בערבות המדבר הקזחסטני. סיפור חובק אהבה וצער.

אוהבת את “סוף דבר” של יעקב שבתאי – בעיקר את הפרק האחרון החד פעמי, בו הספר עוזב את מישור הריאליה. הגיבור שלאורך עלילת הספר עובר תהליך של קריסה נפשית, מקיים בפרק אחרון יחסי מין ומהם יוצא למסע במרחב שופע גבעות מתערסלות ועמקים רכים, שבו מתרחשת התמזגות שהיא גם התאיינות וגם מימוש טוטלי ובסופה הוא חווה ‘לידה מחדש’. אין טקסטים רבים שנוגעים כך בקשר בין “המקום” לבין גוף האישה לבין המין, בין היסודות הגבריים והנשיים בנפש, בין החושני לבין המבט, בין המוות והלידה כפי שעושה הפרק האחרון של שבתאי.

אוהבת את “ימי הנטישה” של אלנה פרנטה,  מופע בלתי מתפשר של נשיות, אימהות ובדידות עירומות מתהילה. נטישת הבעל מוליכה לנטישה עצמית עד כדי פירוק לגורמי הנפש הלא פוטוגניים מכל, ועימו האיחוי השברירי והחמקמק שפרנטה שבה ונוגעת בו בספריה.

ולסיום (כי אי אפשר להמשיך לנצח), “הדרך” של קורמאק מק’קארתי – צמד המילים ‘אהוב עליי’ כנראה אינו הולם את ספר המסע האפוקליפטי הזה, על אב ובן ההולכים לבדם לאורך כביש בין־מדינתי באמריקה החרוכה, ואין להם דבר פרט לעגלת סופרמרקט מקרטעת, והאחד את השני. כתיבה שעוררה בי אימה ותדהמה, וחמלה מזוככת.

ישנם רגעים על רגעים שמזמינים קריאות לאינסוף, לכן זוהי הרשימה לרגע זה בלבד.

ומשום שמרבית ספרי האהבה כאן מפלחים את הלב בכאב, ויש גם הרי מראות לאהבה צוחקת, שטותית, מורדת, ולרגעי תום, אוסיף לרשימה את “פו הדוב” של א.א. מילן.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

כילדה הושבתי את אימי מידי ערב, שתקריא לי את “עליסה בארץ הפלאות” של לואיס קרול, קיוויתי שכך אלמד להפוך את חלומותיי למציאות פלאית, כעליסה.  אימצתי לעצמי את הדודה של שום איש מ”ניסים ונפלאות” של לאה גולדברג. אהבתי את “אורה הכפולה” של אריך קסטנר ואת פצפונת מ”פצפונת ואנטון”. קינאתי ב”מטילדה” של רואלד דאל, והוקסמתי מאן  “האסופית” של לוסי מוד מונטגומרי, ומכפריה של אנגליה.

כשקראתי עם בתי את “פלופי הדולפין בממלכת הירח” של שלומית זילברברג, מצאתי אהוב חדש, דולפין המאבד את השריקה שלו ויוצא לחפשה, כי מי מאיתנו אינו נקרא החוצה-פנימה לחפש את שריקתו.

3) מה הספר האחרון שקראת?

קוראת כעת את “החברה הגאונה” של אלנה פרנטה, קוראת באיטיות מכוונת, לדחות את הפרידה. שני ספרים מטלטלים נוספים שקראתי בעת האחרונה הם:

“עוד תראה” של ניקולא פארג – מונולוג חשוף של אב שאיבד את בנו המתבגר בתאונת מטרו. מבט אמיץ על אהבת הורים וילדים עד לניואנסים הדקיקים שלה, שדוחף להמשיך ולקרוא למרות הפחד והרצון לסלק את הדבר הזה ממני.

“על תנאי” של אקירה יושימורה החושף את חייו השבירים עד אימה של רוצח, המתעמת עם טראומת החופש בצל הפשע הממשיך להעיב על חייו. סיפור שחודר בפשטות וברגישות אל נבכי נפש מבולבלת ואפלה, ותוהה מהו חופש מנגד לתפיסת הגורל המקובלת ביפן.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

כל אותם ספרים שנטשתי כעבור מספר עמודים ללא חרטה. במשך שנים לא העליתי בדעתי שמותר לבגוד בספרים. הייתי מתכווצת מול ספרים מחוללי מהומות, אך קוראת ומגששת דרכי אל הארץ בה מרגישים שייכים. היום אני נפרדת בחפץ לב, מתנקה מאיי אי השייכות , וכשאין לי לב להשיבם אל האבק (כי אף פעם איני מספיקה לנקות אבק מכולם), אני מעבירה אותם הלאה, כחיות מחמד עורגות לליטוף, אל מי שקריאתם סלחנית משלי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

לא זוכים למספיק הערכה כתבי היד הטובים שנשלחים להוצאות הספרים ומועדים בדרכם לראות אור, בגלל המצב ב’תעשייה’ או משום שהעורכים מעדיפים כתב יד קצר או ארוך, קל או כבד יותר , ובעיקר כותבים פחות אלמוניים. ויש מאות ורבבות כאלה. לא זוכים למספיק הערכה ספרים הניצבים במחסני ההוצאות לאור לאחר שהתייתמו מקונים. קראתי כמה ספרים נפלאים שקשה למצוא על המדפים, ביניהם, ספרי השירה של סיליה קסטין, שרה פלד ולילך סטמבולצ’יק. וכן כתבי יד מצוינים שעומדים לראות אור וראויים לזכות בהערכה: “לכתוב ולגנוב” של ענת פנחסי ו”טיפול בלב ים (ולא באקווריום)” של ליאורה סוטו. אני מאחלת לקוראים לצאת למסע אחר הלא נודע שאינו על מדפי המבצעים, עוד קוראים שיסתכנו בחיפוש אחר טעם ספרותי משלהם.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

לא לפי סדר, כי אין סדר: יעקב שבתאי, יהודית הנדל, אידה פינק, סמי ברדוגו, יואל הופמן, אהרון אפלפלד, אלזה מורנטה, מ. ג. קוטזי, אלנה פרנטה, מארי נידאיי, ובשירה: באשו, פרננדו פסואה, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, פול צלאן, ציפי שחרור, רחל חלפי, וכל אלה רשימה לא סופית, הרי אין לכך סוף והכברתי די. אוהבת גם את המילים שכותב דורון לידה אשר אף אם אינו מכוון לכך, לי הן מתנגנות כשירה. אוהבת את הרגעים בהם מתוודעת לעוד שירי משוררות, תמיד רוצה להתוודע אליהם יותר ובכלל, החלום שלי כשאהיה גדולה, הוא גם לכתוב שירה.

7) ספר שנתן לך השראה?

“כל הסיפורים” של אידה פינק הוא שיעור גדול עבורי. סיפוריה נעים כמטוטלת מן הטרום אובדן אל ההתנפצות ומגיעים בסופם אל השבר ההכרחי. קיים בהם מימד מחויב מציאות, שהאסתטיקה כמעט ולא יכולה להיענות לו, כשהסיום הגס והפרום הוא היחידי האפשרי. כבת לניצול שואה, שמעולם לא שמעה אלא שתיקה, שלעולם לא אמשיך לשמוע אלא שתיקה, קריאתי את אידה פינק הייתה צעד חשוב לתוך המקום האילם.

גם יהודית הנדל ביצירותיה מותירה אותי נפעמת. אתן כדוגמא את “טירופו של רופא הנפש” ואת הסיפור הקצר “הסעודה האחרונה של ידידתי ב.” בהם היא מפגישה את השפה והחוויה בדיוק גדול: היא מתחילה מדיבור חזרתי ולתוכו שוזרת פריצות מלאות פאתוס, לשון דלה לצד מטאפורות עזות, ומוליכה מן המוכר אל צידה האפל של הנפש, ואל צידם המת של החיים.

כשאני צריכה השראה למילים (או לתנועה, לבישול, לחיים), אמצא אותה ב”רצות עם זאבים” של קלאריסה פינקולה אסטס – שרשרת אגדות המבטאות ערגה אל ה’פראי’ ולצידן ביאור סמלי של תהליכי הנפש ברוח יונגיאנית. זוהי קריאה לנשים, לנשיות וליסוד הנשי של הנפש, לשהות בטבען הגלי על מחזוריותו המפרה. כשקוראת בו, אני משתוקקת לשיר עם הזקנה לה-לובה (הזאבה), ולרוץ ריצה שתעלה בשר על חייהן של כל הזאבות שדוכאו.

8) ספר עיון מומלץ?

את “חיל ורעדה” של קירקגור פגשתי לפני שני עשורים ומאז הספרון הירקרק לא מרפה ממדף הספרים בלבי. כשאברהם נקרא להקריב את יצחק, שני קולות בתוכו היו חזקים באותה מידה: קול הרגש הפנימי המוכר, והקול הזר המנוגד לעצמיותו, שלא הייתה בו כל ממשות או פשר. הסתירה בין השניים היא האימה של “חיל ורעדה”. אברהם ששמע את הקול והלך בעקבותיו לבצע את המעשה, מסמל את האפשרות לאותנטיות, לאמונה. זוהי בעיני, אבן היסוד של מעשה הכתיבה. הספר פורסם תחת הפסדונים ‘יוהנס דה סילנטיו’ (יוהנס השותק). כאברהם שאינו יכול להסביר את הסתירה בין הקולות, גם הכותב נותר עם שתיקה. מעשה הכתיבה הוא ניסיון לברוח מדיבור ‘אודות’ משהו, ולצדו ניסיון לברוא שפה פרטית חתרנית שאינה נופלת לכל מודל מקובל.

“כשהדברים מתפרקים” של פמה צ’ודרון – הרגע בו הקרקע נשמטת תחת הרגליים והדברים מתפרקים הוא הזמנה להתבונן בכנות בהרגלי התשוקה והאיבה ולשמוט כל אחיזה מתעתעת. זהו ספר נטול מניירות וטון מוסרני, ואני שבה אליו כל אימת שמבקשת מחדש להידבק בפשטותם של הדברים.

ובל אשכח כמובן, את “פו הדוב” של א. א. מילן.

***

ליאת לידה־סנדומיר, ילידת תל אביב, 1974, תרפיסטית במחול ותנועה, בעלת תואר שני בספרות עברית במסלול כתיבה יוצרת מטעם אוניברסיטת בן-גוריון ותואר ראשון במשפטים. “איש ללא בית” (בעריכת ציפי שחרור ובהוצאת פרדס) הוא ספרה הראשון. 

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן. 

עוד על הספר: 

ליבי, רקדנית ישראלית צעירה ילידת גרמניה, מצטרפת למסע חיפושים אחר צעיר ישראלי שנעלם בגרמניה בנסיבות מסתוריות. החיפושים הופכים למסעה האישי, בו היא נחשפת לסיפור אפל שהוסתר מפניה במשך שנים, אודות אביה שחבר בעל-כורחו לאנשי אס-אס.

הגילויים המסעירים מובילים אותה להתחקות אחר מי שהיו מעורבים בפרשיות מן העבר הנאצי. בו בזמן היא ממשיכה לחפש אחר הבחור הנעדר יחד עם גור, חברו הטוב, צעיר ישראלי, יוצא יחידה קרבית. בין השניים מתפתח רומן סוער, מטריד ובלתי פתור.

ליבי נאחזת בריקוד אך גופה בוגד בה שוב ושוב, ועולמה נבנה כתצרף מרתק, מבעד לזיכרונות מן העבר, מכתבים שהשאיר אביה ודמויות שצפות ועולות. במסעה היא פוגשת דמויות ססגוניות, מתרועעת עם קומונת אמנים משולחי רסן ועם חברתה אנקה, רקדנית ברים לוהטת הגולשת על עמודים. כל אלה משתקפים כצללים מתוך העולם הזר שנחשף והולך ומהווה חלק בלתי נפרד מחייה.

בילדותה חיה ליבי בצל זכרונות שלא דובר בהם, אך גם בצל אמיתות בלתי מתקבלות על הדעת. אביה שנפטר בנעוריה משאיר אותה עם הרבה שאלות ללא מענה, ולאורך כל הספר חבוי רצונה העז  לגלות ולהבין את סיפור משפחתה, בה רב הנסתר על הגלוי.

ליבי, גרמניה בישראל וישראלית בגרמניה. היא דמות המשלבת ניכור וזרות לצד ביתיות, ובכך ממשיכה את אותו פארדוקס של חיי אביה, כאיש ללא בית – תושב ללא אזרחות בשום מדינה בה התגורר.

בד בבד עם סיפורה של ליבי, מתאר הרומן את התחושות המנוגדות של בית וזרות אותן חווים צעירים ישראליים המגיעים לגרמניה.

“איש ללא בית” הוא רומן דמיוני, אך דמויות ומאורעות מתוכו מבוססים על חומרים ביוגראפיים.

“קו תפר דק בין ‘כאן’ ל’שם’, בין הבית לזרות, בין ישראל לגרמניה העומדות זו מול זו חשופות, מפתל את הסיפור ומניע אותו בין עבר להווה ובין יבשות, שפות, ונרטיבים. שתי עלילות המפתח בסיפור מסתעפות ומצטלבות לכדי סיפור אחד מטלטל, מרגש ומדמיע.”
                                                                                             ציפי שחרור