פוסט אורח: שירה עבו על אימהות בהארי פוטר

אז באיחור של עשור, התחלתי בכיפור האחרון לקרוא לראשונה בחיי את הארי פוטר. לקח לי חודשיים לסיים את הסדרה ולהבין שכנראה שכן הייתי צריכה לשחות עם הזרם ולקרוא אותה בתור ילדה. מן הסתם הקריאה שלי הייתה שונה מהקריאה שפספסתי בתור ילדה/נערה. קראתי את הארי פוטר בגיל 24, בין שנה ב’ ל-ג’ באוניברסיטה אחרי הרבה זמן שלא קראתי ספרי נוער, בטח שלא פנטזיה לנוער, ואני חושבת שאיפשהו באמצע הסדרה, אולי בתחילת הספר החמישי, התחילה להתגבש אצלי בראש התובנה שאני רוצה לכתוב עליה כאן. אני רוצה לדבר על אימהות בהארי פוטר. יהיו כאן ספויילרים למי שלא קראה – על אחריותכן בלבד. מוטיב האימהות שזור בסדרה כחוט השני, ואני אבסס את הדיון שלי על כמה אימהות מרכזיות: לילי פוטר, מרופי גונט, נרקיסה מאלפוי ומולי וויזלי.

 

לילי פוטר

כבר בתחילת הסדרה אנחנו מגלות שלילי פוטר הקריבה את עצמה למען חייו של הארי. רולינג ממשיכה לחשוף בהדרגתיות כמעט מעצבנת אך עקבית את מלוא המשמעות והעומק של המעשה של לילי עד לקליימקס הגדול של הסדרה. באותו ערב גורלי אי שם כשהארי היה תינוק בן שנה, לורד וולדמורט עמד מול לילי פוטר שהחזיקה את הארי בידיה, שיגר לעברה קללת מוות שאין עליה מחילה – לילי הפעילה את מה שמכונה שוב ושוב בסדרה כקסם עתיק ביותר שוולדמורט אפילו לא חשב עליו, אהבת אם. לילי עטפה את הארי באהבה והקריבה את חייה למען הסיכוי האפסי שהוא ישרוד. זה עבד. הקללה חזרה לוולדמורט שכמעט ומת בעצמו וחלק מנשמתו עבר להארי. מאז, הארי החזיק בחלק מהכוחות של וולדמורט ולמעשה בכלים להרוג אותו ביום מן הימים. האהבה וההקרבה של לילי לא רק הצילו את הארי, הם גם נתנו לו הגנה וכוחות להתגבר על הבא להורגו. יש כאן יחס דואלי לכוחה של אימהות. מצד אחד מתבקש להגיד כי הסיפור הזה הוא עוד מיתוס ששם, שוב, את האישה במקום שבו הדבר הכי גדול שהיא יכולה לעשות בחייה, הכוח הכי גדול שלה, הוא בהיותה אם. מהצד השני, ה”עובדה” היא שג’יימס, אביו של הארי, לא יכל להציל אותו – ללילי היה כוח עצום שלא היה לג’יימס.

 

מרופי גונט

הסיפור של מרופי, אמו של טום ואנדרולו רידל (לימים, וולדמורט) הוא אולי הסיפור העצוב ביותר בסדרה. מרופי הייתה בת למשפחה “טהורת דם” שהאמינה עמוקות בעליונותם של קוסמים על מוגלגים ואף לא בחלה בנישואים בתוך המשפחה מהחשש שדם מוגלגי יזהם את השושלת. אביה ואחיה של מרופי התעללו בה נפשית ופיזית משום שהם חשבו שהיא סקיבית, חסרת כוחות קסם ובכך מזהמת את טוהר המשפחה וגם משום שהם היו גברים אלימים ורעים. היא משרתת אותם כל חייה עד שהם נשלחים לאזקבן, אז היא מחליטה לממש את אהבתה למוגל יפה התואר טום רידל (האב). מרופי מצליחה לרקוח שיקוי אהבה, כנראה הקסם הראשון (והיחיד) שעשתה בחייה, וגורמת לטום להתאהב בה. השניים מתחתנים ומרופי נכנסת להריון. בשלב מסוים היא מפסיקה לתת לו את השיקוי, כנראה התחילה להאמין שהוא אכן אהב אותה. הקסם היחיד שמרופי עשתה בחייה מתנפץ לה מול העיניים כאשר טום רידל נוטש אותה ומשאיר אותה בהריון, לבד בעולם, בלי משפחה ובלי רכוש. מרופי הדיכאונית מוכרת את החפץ היחיד שהיה לה, שכלל לא ידעה כמה הוא שווה (הקמע של סלית’רין) כדי לשרוד. בשארית כוחותיה היא מגיעה לבית יתומים מוגלגי כדי ללדת בו וקוראת לבנה על שם שני הגברים שהרסו את חייה: טום ואנדורלו רידל ומתה בלידה. לכאורה סיפור שונה לגמרי מסיפורה של לילי, אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות דמיון: מרופי הסתובבה לבדה בעולם, חסרת כל, הקסם היחיד שביצעה בגד בה והרס עוד יותר את חיה שגם כך היו אומללים ולא מופרך להסיק שהיא חששה לנסות שוב את מזלה בקסמים, שאולי היו יכולים להציל את חייה. ברור לנו שהיא רוצה למות, אבל היא שורדת. אני חושבת שמרופי ממשיכה להיאבק בשביל טום, היא מוצאת מקום מסודר ללדת בו, אומרת מראש לאחראית בבית היתומים איזה שם היא רוצה לתת לבנה ורק אחרי שהוא נולד היא מרשה לעצמה למות. מרופי יכלה לוותר הרבה לפני, על חייה שלה היא ויתרה, אבל היא לא מוכנה לוותר על הבן שלה – תגידו שזה קלוש אבל אני חושבת שבנחישות הזאת לשמור על הילד שלה היא דומה ללילי. השם שהיא נותנת לבנה הוא קריטי.  מעבר לאירוניה עצובה על אישה שקוראת לבנה על שם שני הגברים שהרסו את חיה (אביה ובעלה), מרופי נותנת לטום זהות. היא נותנת לו בית לחזור אליו (והוא יחזור לבית סבו, יקח משם את הטבעת, יבין איפה גר אביו, ילך אליו וירצח אותו כנקמה על הנטישה), היא מגלה לו שהוא נושא את שמו של אביו שהיה מוגל, וגם את הקשר המשפחתי שלו לסלית’רין – אולי שני המרכיבים המשמעותיים ביותר בזהות של וולדמורט. לא מופרך להסיק שהמוטיבציה האינסופית של וולדמורט נובעת משני המקומות האלה בזהות שלו – הידיעה שהוא בנו של מוגל לצד הידיעה שהוא בעצם משתייך לשושלת קוסמים מפוארת בעלת מורשת של “טוהר דם” (או טוהר גזע).

נרקיסה מאלפוי

את נרקיסה אנחנו פוגשות לראשונה רק בספר הרביעי. היא בת למשפחת בלק טהורת הדם המפורסמת, אחותן של אנדרומדה ובלטריקס ובת דודה של סיריוס בלק הסנדק האהוב של הארי. בניגוד לאנדרומדה וסיריוס הבוגדים, נרקיסה, כמו בלטריקס, ממשיכה את המורשת המשפחתית הגזענית ומאמינה בעקרונות טוהר הדם. הדמות שלה נעשית משמעותית רק בספר השישי, עד אז היא אשתו של לוציוס ואמו של דראקו. בתחילת הספר השישי, בזמן שלוציוס כלוא באזקבן וולדמורט מטיל על דראקו משימה מסוכנת ובלתי אפשרית שלמעשה נועדה להתנקם בלוציוס על כישלונו בקרב במחלקת המסתורין בסוף הספר החמישי. נרקיסה, באומץ ראוי לציון הולכת לביתו של סנייפ, חותרת תחת סמכותו של אדונה ומבקשת מסנייפ שישמור על דראקו. אחותה בלטריקס מנסה להניא אותה מהניסיון הזה, היא אומרת לה שלו היו לה ילדים היא הייתה גאה לתת להם לשרת את אדון האופל, נרקיסה לא רואה בעיניים – כל מבוקשה הוא להגן על בנה יחידה, היא מתחננת בפני סנייפ שיעזור לה, כמעט מכריחה אותו להתחייב לה שלא ייתן לבנה היקר להיפגע. לתדהמתה של בלטריקס סנייפ מתחייב לנרקיסה, ומאוחר יותר גם עומד בהתחייבות שלו.

בסוף הסאגה, אחרי שהארי נותן את עצמו לוולדמורט מתוך מחשבה שאין לו ברירה אחרת, כשהוא בין חיים למוות ו-וולדמורט ואוכלי המוות שלו לא בטוחים האם הארי חי או מת, נרקיסה ניגשת אליו. היא לוחשת להארי ושואלת אותו האם דראקו חי, הוא עונה לה שכן, היא בתגובה בוגדת באדונה, מסכנת את חייה ואת חיי בעלה ומכריזה שהארי מת. נרקיסה לוקחת על עצמה סיכון אדיר ולמעשה עוברת צד במלחמה, מסייעת למי שלפני רגע היה האויב שלה בלי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות למעשה שכזה (אם וולדמורט היה מנצח בסוף הוא מן הסתם היה רוצח אותה, את לוציוס ואת בנה דראקו) רק בשביל לדעת שבנה בחיים. גם כאן יש דמיון מסוים לסיפור של הארי – בדומה לג’יימס, לוציוס נכשל בניסיון שלו להגן על דראקו, נרקיסה היא זאת שמצילה אותו.

מולי וויזלי

מולי היא מעל לכל ספק דמות האם המושלמת בהארי פוטר. אם מולי הייתה אישה ישראלית ולא מכשפה בריטית היא הייתה מסוג האימהות שנוסעות עם הסירים לטירונות של הבן. היא גם האמא היחידה מבין האימהות המצוינות כאן שיש לה יותר מבן אחד, מולי היא אם לשישה בנים ובת. היא עקרת בית, בשלנית טובה, סורגת סוודרים לכל הבנים כל כריסטמס, מאמצת לחיקה גם את הארי והרמיוני – בקיצור מושלמת. מולי וארתור וויזלי מוצגים בסדרה כעוגן של מסדר עוף החול, והם גם התגלמות ההורות הבריאה והשלמה: להארי אין הורים, ההורים של הרמיוני הם לא קוסמים ולכן לא רלוונטיים, ההורים של נוויל מאושפזים במחלקה הסגורה בקדוש מנגו, ללונה אין אמא. בדאגה המוחלטת שלהם, כמו גם במובנים רבים נוספים – משפחת וויזלי מקבילה למשפחת מאלפוי. שתי משפחות “טהורות דם” שמייצגות את ההפכים המוחלטים. בניגוד לכל האימהות שציינתי עד כה, מולי וויזלי לא רק מצליחה להגן על ילדיה (חוץ מעל פרד, יהי זכרו ברוך) אלא אף מצליחה להילחם וגוברת על בלטריקס לסטריינג’ בקרב על הוגוורטס.

 

שנייה על בלטריקס לסטריינג’

אני מתעכבת רגע על בלטריקס כי לתפיסתי היא הדמות הנשית הבוגרת החזקה ביותר בהארי פוטר שהיא לא אמא. רולינג לא הציבה את מולי ואת בלטריקס אחת מול השנייה במקרה, הן תמונות מראה אחת של השנייה. בלטריקס היא אוכלת המוות החזקה ביותר (גם מבין הגברים) והיחידה שוולדמורט מביע איזושהי הערכה אליה ואף ממלט אותה יחד איתו בסוף הכישלון בקרב במחלקת המסתורין. כזכור, בלטריקס אמרה לאחותה נרקיסה שהיא הייתה גאה לתת לילדיה לשרת את אדון האופל אילו היו לה ילדים. בניגוד מושלם אליה – מולי וויזלי איבדה בן בקרב על הוגוורטס. הן נעמדות אחת מול השנייה, ומולי – עקרת הבית והאמא המושלמת – רוצחת את הלוחמת האפלה והחזקה ביותר בצבא של וולדמורט. *ואני חייבת להודות שלמרות הכל יש לי פינה חמה בלב לבלטריקס ואני קצת מתה עליה ועל הרוע הטהור שלה, דמות מהממת*

אז מה בעצם אני טוענת?

בדרכה, סדרת הארי פוטר משמרת ומשעתקת את המיתוס העתיק על כוחה של אהבת אם. פעם אחר פעם, מלילי פוטר, דרך מרופי גונט, נרקיסה מאלפוי ועד מולי וויזלי – האימהות הן אלו שמצילות את הבנים. שרי אורטנר מסבירה את מקור הדיכוי הנשי בכך שנשים, כמעט בכל תרבות אנושית, נתפסות כקרובות יותר לטבע – זאת בזכות הפיזיולוגיה הנשית: לנשים יש מחזור חודשי, הן יולדות ומניקות. לטענתה נשים נתפסות כאלו ש”מעבירות” את הילדים מעולם הטבע לתרבות האנושית, הן המתווכות בין הטבע (שהוא נשי) לבין התרבות (שנוצרת על ידי הגברים). בקצרה – היא טוענת שעל סמך הנתונים הפיזיים התבססה תרבות שלמה שמקשרת בין נשיות לבין גידול ילדים ודאגה להם, מכאן צמחו ה”אינסטינקט האימהי” ו”אהבת האם” המיידית שהן לכאורה טבעיות לנשים ואילו לגברים לוקח זמן לפתח אותן אם בכלל. הרגשות האלה הם רגשות תרבותיים שאנחנו תופסות כטבעיות הודות לאינספור שנות פטריארכיה.

הטענה שלי היא שהמיתוס הזה על ה”אינסטינקט האימהי”, האהבה המוחלטת שאין דבר שמשתווה לה, הקשר המיוחד שיש רק בין אמא לילדים ולאבא, לכאורה אין – משתמר, בין היתר, בעזרת סיפורים כמו הארי פוטר. לפני שתקפצו עלי – הארי פוטר היא לא סדרה שוביניסטית, יש בה דמויות נשיות חזקות (הרמיוני, ג’יני, טונקס, אנג’לינה ג’ונסון, לונה לאבגוד וכו’). אבל – בזמן שהיא נותנת לאימהות כח אדיר, היא גם משמרת את המוסכמה החברתית שכוחן הגדול ביותר של נשים הוא בהיותן אימהות. לא סתם מולי וויזלי נעמדת מול בלטריקס לסטריינג’ בסוף הסדרה וגוברת עליה, רק אם אוהבת שרוצה להגן על ילדיה יכלה לנצח את בלטריקס, בדיוק כשם שרק אהבתה של לילי להארי יכלה לפגוע בוולדמורט כשהכל התחיל. בסיום הסאגה, הארי משלים עם העובדה כי עליו למות כדי להציל את כל עולם הקסמים משלטונו של וולדמורט ובויתור הזה, בהשלמה הזאת עם גורלו והמוכנות להקריב את עצמו הוא למעשה משחזר את הקסם העתיק אותו ביצעה אמו – הוא מוכן לוותר על חייו למען משהו גדול יותר – ורק כך הוא מצליח להביס את וולדמורט. בסיום הזה רולינג מחדדת את המסר כי אמו של הארי היא זאת שנתנה לו את הכלים להביס את וולדמורט, או במילותיו של זאב נחמה – רק אהבה תנצח את כל הדמעות.

 

***

 

שירה עבו, 24, מפיקה בגלי צה”ל בעבר וסטודנטית למזרח תיכון ומגדר בהווה. גרה ולומדת בבאר שבע.

 

17 תגובות

  1. אפרת 6 בדצמבר 2015 ב- 15:07 - Reply

    גם בקרב חיות יש אהבה, או התמסרות והגנה מלאה של האם עבור צאצאיה.
    זה ידוע שחיה שמאיימים על צאצאיה היא מסוכנת ביותר ותתקוף באופן חריף.

    כך שלטעון שמדובר במשהו תרבותי ולא במשהו טבעי, קצת הזוי בעיני.
    אהבת אם היא טבעית, כי מושפעת גם מההורמונים שחוגגים בזרם הדם של האם, בעודם לא ממש משתנים בזרם הדם של האב. האוקסיטוצין מוביל להתאהבות ולבטנדינג החזק עם התינוק. זו לגמרי דרכו של הטבע להוביל להישרדות הצאצאים.

  2. נצן 6 בדצמבר 2015 ב- 16:08 - Reply

    היי שירה,
    כתבת מעניין, היה לי קצת חסר המקום של הכותבת.
    כן, הספר הזה נכתב על ידיי אישה, אמא חד הורית שחייה בדוחק (בעת כתיבת הספרים הראשונים). אוליי מוטיב האהבה האמאית ככוח הנשי העיקרי נובע מכך שזה עיקר מה שהיה לה לתת לביתה.

    מתוך וויקיפדיה “בדצמבר אותה שנה, נפטרה אמה בגיל צעיר מטרשת נפוצה, לאחר 10 שנות מאבק במחלה. רולינג מספרת שמות אמה השפיע מאוד על הכתיבה שלה.” בתור בת לאם הסובלת ממחלה נוירולוגית כרונית אני יכולה להעיד שלא פעם האהבה והחיבוק האימהי חסר לי.

    לסיכום אני יכולה להבין למה רולינג אם שהצליחה לעלות מהמעמקים, כותבת את דמות האם כך שהכוח העיקרי שלה הוא אהבת אם.

    נשים שגדלו להיות אמהות יכתבו כמו אמהות ולכן יש הנצחה של תפקיד האם כמו שהוא בתרבות האנושית היום.

    תודה על האהרה,
    נצן.

    • שירה 7 בדצמבר 2015 ב- 12:33 - Reply

      אני מסכימה שאין ספק שהביוגרפיה של רולינג השפיעה על הכתיבה שלה אבל אני חושבת שהיצירה שלה היא מספיק גדולה בפני עצמה כדי שנוכל לבחון אותה במנותק מהכותבת.

  3. גלית 6 בדצמבר 2015 ב- 19:06 - Reply

    תגובה בשתי מילים
    פרופסור מקגונגל

    • שירה 7 בדצמבר 2015 ב- 12:35 - Reply

      פרופסור מקגונוגל היא דמות נשית חזקה ומהממת, לצערי רולינג בחרה לשים אותה תמיד ברקע, היא מאוד חשובה אולם לדעתי, אף החלטה שהיא קיבלה או מעשה שעשתה היה מהותי וקריטי לעלילה כמו המעשים שתיארתי כאן של מרופי, לילי, נרקיסה ומולי.

      • שרי 8 בדצמבר 2015 ב- 11:25 - Reply

        יש סיפור רקע של מקגונגל שרולינג העלתה לאינטרנט, שכמו הסיפור של דין תומס לא נכנס לספרים. שווה לקרוא זה ממש מעניין 🙂

  4. L Weaves Words 7 בדצמבר 2015 ב- 8:02 - Reply

    מצטערת, אך זה הפן היותר שטחי של סדרת הספרים האלה וחבל. מבט מעמיק יותר יכול לגלות לכל קורא שאחד העקרונות המנחים את הסיפור הספציפי הזה הוא אהבה בכלל, המתבטאת גם (!) באהבת אם לילדיה, אך ממש לא רק.
    עוד ניתן לומר שרולינג נותנת דוגמאות (גבריות ונשיות גם יחד) להורות תומכת בצד הורות מתעללת.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 בדצמבר 2015 ב- 10:01 - Reply

    מצד אחד עלית על נקודה, מצד שני סופרים תמיד מביאים לתוכן שלהם חוויות אישיות מעצמם. במובן מסויים כל ספר או יצירה הם סוג של יומן אישי, נקודת מבט של אדם אחד על העולם, שמשתקפת במשהו שמרגיש לנו “אובייקטיבי” (בגלל העוצמה שבכל כך הרבה דמויות שלכל אחת אישיות מורכבת משלה, שלא לדבר על מחקר אדיר ובהחלט אובייקטיבי שתמיד נעשה לפני כתיבה של עלילות מורכבות כאלו). אבל בשורה התחתונה, רולינג היא אם חד הורית. היא עברה הרבה. מאוד הגיוני שככה היא רואה אימהות. 🙂

  6. nettast 7 בדצמבר 2015 ב- 11:08 - Reply

    נקודת המוצא שלך היא שרק אם יכולה להפעיל לחש ההגנה העתיק ולהקריב את עצמה עבור ילדה. קחי בחשבון שאביו של הארי נשאר להילחם אבל וולד’ לא הציע לחוס עליו ולכן לכאורה הקרבתו לא הייתה מבחירה. הסיבה שללילי ניתנה בחירה היא בגלל אהבתו של סנייפ אליה שלא פגה גם ש”עבר לצד האפל” וגם לא שנים אחרי מותה. כלומר מעגל האהבה וההקרבה מתחיל צעד קודם עם סנייפ. מוטיב האהבה וההקרבה (ומולו כניגוד הפעולה וההקרבה מתוך פחד שמאפיינת חלק ניכר מאוכלי המוות ובראשם אביו של מאלפוי) קיים לאורך כל הספרים. דמויות רבות מסכנות ומקריבות את חייהם (גם בלטריקס בסופו של דבר מופעלת ע”י אהבתה לוולד’ והאהבה הזאת היא ששומרת על שפיותה היחסית בכלא).

    • שירה 7 בדצמבר 2015 ב- 12:38 - Reply

      זאת לא בדיוק נקודת המוצא שלי משום שאני כותבת בסוף שגם הארי מצליח להבין את “הסוד” ובזכות ההבנה הזאת לנצח. מסכימה שדמויות רבות מסכנות את חייהן אבל בסופו של דבר אני חושבת שהניצחון של מולי על בלטריקס הוא לא מקרי (רולינג גם דיברה על זה שהיא בכוונה הציבה אותן אחת מול השנייה) והוא מסמל הרבה מהערכים החשובים בסדרה.

  7. עידית 8 בדצמבר 2015 ב- 15:49 - Reply

    היי שירה:)
    פוסט מעניין חבל שלא יצא לך לקרוא אותו כילדה, זו אחת החוויות היותר נהדרות שהיו לי, ומעניין גם לקרוא אותם היום שוב ולחוות אותם מחדש.
    לצערי הספרים לא לידי אז אני לא יכולה לצטט אבל אני חושבת שיש לך טעות קטנה- הקסם העתיק ביותר בעולם הוא אהבה, לא בהכרח אהבת אם. הדגש כאן הוא יותר נוצרי הרעיון של האדם שמקריב עצמו למען הכלל.
    בספר השביעי אחרי שהארי מקריב עצמו, מת (או החלק בנשמה של וולדמורט שבו מת) בקרב מול וולדמורט הוא אומר לו שהוא שוב עשה את אותה טעות, הארי הקריב עצמו כדי להגן על אהוביו ולכן הקללות של אוכלי המוות לא פוגעות בהם.
    זה כמובן לא סותר את מה שכתבת 🙂

    • שירה 9 בדצמבר 2015 ב- 15:01 - Reply

      מסכימה איתך שזה קסם של אהבה ולכן גם כתבתי בסוף שהארי עושה את אותו הקסם בעצמו. עם זאת, רולינג חוזרת לאורך כל הסדרה ומדגישה את הייחוד של הקסם של לילי ואת המשמעות של המעשה שלה – שהוא שלה – ג’יימס לא יכל לעשות אותו או לא חשב עליו או שהוא היה יהיר מספיק בשביל לחשוב שהוא יוכל להביס את וולדמורט – בשורה התחתונה לילי התחילה את הכל.

      • עידית 10 בדצמבר 2015 ב- 11:16 - Reply

        אמממ… אני חולקת עליך, ג’יימס היה בלי שרביט ואמר ללילי לברוח, לא היה לו סיכוי באמת לכלום כך קשה להגיד שהוא היה יהיר. הוא מת בניסיון לעקב את וולדמורט מכדי להגיע להארי ולילי, כך שהוא גם הקריב עצמו במטרה להגן על האהובים שלו. מה גם שבשום שלב לא נאמר שלילי ידעה שהיא מפעילה קסם חזק או מפעילה קסם כלשהו, היא מתה בניסיון להגן על הארי תוך התחננות על חייו היא לא עשתה משהו יוצא דופן… לא נאמר לנו שג’יימס לא היה יכול לעשות אותו, וייתכן ואם באותו זמן לילי לא הייתה וג’יימס היה מת בעבור הארי הקסם גם היה אמור לפעול.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) 10 בדצמבר 2015 ב- 22:18 - Reply

        הסיבה שלילי הפעילה את הקסם היא שוולמורט הציע לחוס על חייה עבור סנייפ. בפני ג’יימס לא עמדה בחירה, הוא יכל למות בסלון תוך ניסיון לקנות מעט זמן עבור לילי או למות לידה דקה אחר כך. בזכות האהבה של סנייפ בראה ללילי בחירה אם לחיות או להקריב את עצמה בניסיון נואש להציל את בנה (לכן כתבתי למעלה שהכל בעצם מתחיל אצל סנייפ), אלמט הבחירה הוא שיצר את הקסם. גם הארי בוחר במודע להקריב את עצמו ולא להימלט ולכן קסם ההגנה נוצר שוב. מאוד נוצרי כל הסיפור הזה 🙂

  8. […] שיחות עם אוהבי ספר" מאת מיכל יפת (הוצאת אחוזת בית); שירה עבו על אימהות בהארי פוטר; סיפורים מן הפרובינציה – בעלי חנות הספרים […]

  9. תהילה 6 בפברואר 2016 ב- 21:40 - Reply

    שירה, כתבת דברים יפים ונכונים מאוד.
    אגב, אני קראתי את הסדרה לראשונה בסערה בשלושת החודשים האחרונים, בגיל ארבעים ואחת, כאמא בעצמי. מסקרן אותי לחשוב איך הייתי קוראת אותה כילדה, והאם במקרה כזה הקריאה החוזרת כמבוגרת הייתה שונה מזו שחוויתי עכשיו. בכל אופן, אני לא מצטערת על כך שהגעתי אליה בגיל מבוגר, זו הייתה חוויית קריאה אדירה!
    אני מסכימה במידה רבה עם הדברים שכתבת, או לפחות מסכימה אתם עד שלב מאוחר מאוד ביצירה, אבל אני חושבת שדווקא הספר האחרון מסבך את הדברים, ומאפשר מודלים יותר מורכבים של הורות ומגדר.
    דבר אחד שצריך לשים אליו לב בתור התחלה (שהולך עם הדברים שלך), הוא ההנגדה של סדרת האמהות החזקה שלך, לסדרה של אבות בלתי מתפקדים שיש להם תפקיד הרסני בעיצוב הבנים שלהם. קודם כול – אבא טום רידל, שהכשל האבהי שלו הוא מקור כל הרוע (כמו שהאמהות המוצלחת של לילי היא מקור כל הטוב). דומה לו גם אבא של סנייפ; וגם ברטי קראוץ’, שיש יסוד מסוים לחשוד שהקשיחות שלו כלפי בנו הפכה אותו למה שהוא. יש גם סדרה שלמה של אבות – ממשיים, רוחניים או מטאפוריים – שמכזיבים ולא עומדים בציפיות מהם בכל מיני אופנים, החל מג’יימס בעצמו (ב”מסדר עוף החול”), ועד דמבלדור.
    אבל לעומתם, דווקא ב”אוצרות המוות”, מופיעים שני אבות אחרים, שמציעים הורות גברית מתפקדת ומיטיבה. אחד הוא קסנופילוס לבגוד. רגע לפני שהוא מוסר את הגיבורים לאוכלי המוות, הארי רואה אותו עושה את תנועת מגננה (זרועות פרושות לצדדים) שמזכירה לו את לילי. זה חזק מאוד בעיני. וישנו רמוס לופין, שרוצה לברוח מהאבהות שלו ומקבל על הראש מהארי: דווקא הארי מסביר לו על החשיבות של אבהות נוכחת ומתפקדת.
    העניין שאת מדברת עליו, שהכוח הגדול של לילי הוא האמהות, הפריע לי מאוד לאורך כל הסדרה. למדנו עוד ועוד דברים מגניבים ומסעירים על ג’יימס, ועל כמה הארי דומה לו, ועל לילי – שום דבר חוץ משוב ושוב ההקרבה האמהית, (והעיניים). אבל דווקא הספר האחרון מביא (בזכרונות של סנייפ) דמות מאוד משמעותית, שיש לה כוח מוסרי ועמדות מוצקות. יוצאים מזה כל מיני דברים מעניינים – למשל, זה מה שמייצר מלכתחילה את האהבה והמחוייבות של סנייפ כלפיה (וכלפי בנה) למרות הנתק הפוליטי ביניהם; וגם זה שדמבלדור טוען באוזני סנייפ שלמרות המראה החיצוני, בטבע האמיתי הארי דומה לה יותר מלג’יימס – וזה כבר נותן לה תפקיד הרבה יותר מורכב ומעניין מרק אהבה והקרבה; ואני חושבת, למרות מה שדמבלדור חוזר ואומר כל הזמן, שהערך העליון שיוצא מזה (אני יכולה לעגן את זה בעוד הרבה עניינים לאורך הסדרה), הוא דווקא לא אהבה, אלא חמלה. וכאן האנושי-הכללי חזק יותר מהאמהי-הספציפי. את העניין האחרון הזה אני כותבת באופן מאוד תמציתי, כי גם ככה אני קצת נסחפת כאן… אבל יש עוד הרבה מה לומר על זה, וגם על הטוויסט שזה עושה לסיפור הנוצרי, שכמה תגובות התייחסו אליו כאן.

  10. ירין כץ 6 בדצמבר 2016 ב- 16:02 - Reply

    פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:

    היום לפני שנה פרסמה שירה עבו פוסט אורח בקורא בספרים שמנתח את האימהות בהארי פוטר. עם יציאת המחזה “הארי פוטר והילד המקולל” והסרט “חיות הפלא” – חשבתי שזה זמן טוב להזכר בפוסט הזה.

השאירו תגובה