פוסט אורח: שירה עבו על אימהות בהארי פוטר

אז באיחור של עשור, התחלתי בכיפור האחרון לקרוא לראשונה בחיי את הארי פוטר. לקח לי חודשיים לסיים את הסדרה ולהבין שכנראה שכן הייתי צריכה לשחות עם הזרם ולקרוא אותה בתור ילדה. מן הסתם הקריאה שלי הייתה שונה מהקריאה שפספסתי בתור ילדה/נערה. קראתי את הארי פוטר בגיל 24, בין שנה ב’ ל-ג’ באוניברסיטה אחרי הרבה זמן שלא קראתי ספרי נוער, בטח שלא פנטזיה לנוער, ואני חושבת שאיפשהו באמצע הסדרה, אולי בתחילת הספר החמישי, התחילה להתגבש אצלי בראש התובנה שאני רוצה לכתוב עליה כאן. אני רוצה לדבר על אימהות בהארי פוטר. יהיו כאן ספויילרים למי שלא קראה – על אחריותכן בלבד. מוטיב האימהות שזור בסדרה כחוט השני, ואני אבסס את הדיון שלי על כמה אימהות מרכזיות: לילי פוטר, מרופי גונט, נרקיסה מאלפוי ומולי וויזלי.

לילי פוטר

כבר בתחילת הסדרה אנחנו מגלות שלילי פוטר הקריבה את עצמה למען חייו של הארי. רולינג ממשיכה לחשוף בהדרגתיות כמעט מעצבנת אך עקבית את מלוא המשמעות והעומק של המעשה של לילי עד לקליימקס הגדול של הסדרה. באותו ערב גורלי אי שם כשהארי היה תינוק בן שנה, לורד וולדמורט עמד מול לילי פוטר שהחזיקה את הארי בידיה, שיגר לעברה קללת מוות שאין עליה מחילה – לילי הפעילה את מה שמכונה שוב ושוב בסדרה כקסם עתיק ביותר שוולדמורט אפילו לא חשב עליו, אהבת אם. לילי עטפה את הארי באהבה והקריבה את חייה למען הסיכוי האפסי שהוא ישרוד. זה עבד. הקללה חזרה לוולדמורט שכמעט ומת בעצמו וחלק מנשמתו עבר להארי. מאז, הארי החזיק בחלק מהכוחות של וולדמורט ולמעשה בכלים להרוג אותו ביום מן הימים. האהבה וההקרבה של לילי לא רק הצילו את הארי, הם גם נתנו לו הגנה וכוחות להתגבר על הבא להורגו. יש כאן יחס דואלי לכוחה של אימהות. מצד אחד מתבקש להגיד כי הסיפור הזה הוא עוד מיתוס ששם, שוב, את האישה במקום שבו הדבר הכי גדול שהיא יכולה לעשות בחייה, הכוח הכי גדול שלה, הוא בהיותה אם. מהצד השני, ה”עובדה” היא שג’יימס, אביו של הארי, לא יכל להציל אותו – ללילי היה כוח עצום שלא היה לג’יימס.

מרופי גונט

הסיפור של מרופי, אמו של טום ואנדרולו רידל (לימים, וולדמורט) הוא אולי הסיפור העצוב ביותר בסדרה. מרופי הייתה בת למשפחה “טהורת דם” שהאמינה עמוקות בעליונותם של קוסמים על מוגלגים ואף לא בחלה בנישואים בתוך המשפחה מהחשש שדם מוגלגי יזהם את השושלת. אביה ואחיה של מרופי התעללו בה נפשית ופיזית משום שהם חשבו שהיא סקיבית, חסרת כוחות קסם ובכך מזהמת את טוהר המשפחה וגם משום שהם היו גברים אלימים ורעים. היא משרתת אותם כל חייה עד שהם נשלחים לאזקבן, אז היא מחליטה לממש את אהבתה למוגל יפה התואר טום רידל (האב). מרופי מצליחה לרקוח שיקוי אהבה, כנראה הקסם הראשון (והיחיד) שעשתה בחייה, וגורמת לטום להתאהב בה. השניים מתחתנים ומרופי נכנסת להריון. בשלב מסוים היא מפסיקה לתת לו את השיקוי, כנראה התחילה להאמין שהוא אכן אהב אותה. הקסם היחיד שמרופי עשתה בחייה מתנפץ לה מול העיניים כאשר טום רידל נוטש אותה ומשאיר אותה בהריון, לבד בעולם, בלי משפחה ובלי רכוש. מרופי הדיכאונית מוכרת את החפץ היחיד שהיה לה, שכלל לא ידעה כמה הוא שווה (הקמע של סלית’רין) כדי לשרוד. בשארית כוחותיה היא מגיעה לבית יתומים מוגלגי כדי ללדת בו וקוראת לבנה על שם שני הגברים שהרסו את חייה: טום ואנדורלו רידל ומתה בלידה. לכאורה סיפור שונה לגמרי מסיפורה של לילי, אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות דמיון: מרופי הסתובבה לבדה בעולם, חסרת כל, הקסם היחיד שביצעה בגד בה והרס עוד יותר את חיה שגם כך היו אומללים ולא מופרך להסיק שהיא חששה לנסות שוב את מזלה בקסמים, שאולי היו יכולים להציל את חייה. ברור לנו שהיא רוצה למות, אבל היא שורדת. אני חושבת שמרופי ממשיכה להיאבק בשביל טום, היא מוצאת מקום מסודר ללדת בו, אומרת מראש לאחראית בבית היתומים איזה שם היא רוצה לתת לבנה ורק אחרי שהוא נולד היא מרשה לעצמה למות. מרופי יכלה לוותר הרבה לפני, על חייה שלה היא ויתרה, אבל היא לא מוכנה לוותר על הבן שלה – תגידו שזה קלוש אבל אני חושבת שבנחישות הזאת לשמור על הילד שלה היא דומה ללילי. השם שהיא נותנת לבנה הוא קריטי.  מעבר לאירוניה עצובה על אישה שקוראת לבנה על שם שני הגברים שהרסו את חיה (אביה ובעלה), מרופי נותנת לטום זהות. היא נותנת לו בית לחזור אליו (והוא יחזור לבית סבו, יקח משם את הטבעת, יבין איפה גר אביו, ילך אליו וירצח אותו כנקמה על הנטישה), היא מגלה לו שהוא נושא את שמו של אביו שהיה מוגל, וגם את הקשר המשפחתי שלו לסלית’רין – אולי שני המרכיבים המשמעותיים ביותר בזהות של וולדמורט. לא מופרך להסיק שהמוטיבציה האינסופית של וולדמורט נובעת משני המקומות האלה בזהות שלו – הידיעה שהוא בנו של מוגל לצד הידיעה שהוא בעצם משתייך לשושלת קוסמים מפוארת בעלת מורשת של “טוהר דם” (או טוהר גזע).

נרקיסה מאלפוי

את נרקיסה אנחנו פוגשות לראשונה רק בספר הרביעי. היא בת למשפחת בלק טהורת הדם המפורסמת, אחותן של אנדרומדה ובלטריקס ובת דודה של סיריוס בלק הסנדק האהוב של הארי. בניגוד לאנדרומדה וסיריוס הבוגדים, נרקיסה, כמו בלטריקס, ממשיכה את המורשת המשפחתית הגזענית ומאמינה בעקרונות טוהר הדם. הדמות שלה נעשית משמעותית רק בספר השישי, עד אז היא אשתו של לוציוס ואמו של דראקו. בתחילת הספר השישי, בזמן שלוציוס כלוא באזקבן וולדמורט מטיל על דראקו משימה מסוכנת ובלתי אפשרית שלמעשה נועדה להתנקם בלוציוס על כישלונו בקרב במחלקת המסתורין בסוף הספר החמישי. נרקיסה, באומץ ראוי לציון הולכת לביתו של סנייפ, חותרת תחת סמכותו של אדונה ומבקשת מסנייפ שישמור על דראקו. אחותה בלטריקס מנסה להניא אותה מהניסיון הזה, היא אומרת לה שלו היו לה ילדים היא הייתה גאה לתת להם לשרת את אדון האופל, נרקיסה לא רואה בעיניים – כל מבוקשה הוא להגן על בנה יחידה, היא מתחננת בפני סנייפ שיעזור לה, כמעט מכריחה אותו להתחייב לה שלא ייתן לבנה היקר להיפגע. לתדהמתה של בלטריקס סנייפ מתחייב לנרקיסה, ומאוחר יותר גם עומד בהתחייבות שלו.

בסוף הסאגה, אחרי שהארי נותן את עצמו לוולדמורט מתוך מחשבה שאין לו ברירה אחרת, כשהוא בין חיים למוות ו-וולדמורט ואוכלי המוות שלו לא בטוחים האם הארי חי או מת, נרקיסה ניגשת אליו. היא לוחשת להארי ושואלת אותו האם דראקו חי, הוא עונה לה שכן, היא בתגובה בוגדת באדונה, מסכנת את חייה ואת חיי בעלה ומכריזה שהארי מת. נרקיסה לוקחת על עצמה סיכון אדיר ולמעשה עוברת צד במלחמה, מסייעת למי שלפני רגע היה האויב שלה בלי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות למעשה שכזה (אם וולדמורט היה מנצח בסוף הוא מן הסתם היה רוצח אותה, את לוציוס ואת בנה דראקו) רק בשביל לדעת שבנה בחיים. גם כאן יש דמיון מסוים לסיפור של הארי – בדומה לג’יימס, לוציוס נכשל בניסיון שלו להגן על דראקו, נרקיסה היא זאת שמצילה אותו.

מולי וויזלי

מולי היא מעל לכל ספק דמות האם המושלמת בהארי פוטר. אם מולי הייתה אישה ישראלית ולא מכשפה בריטית היא הייתה מסוג האימהות שנוסעות עם הסירים לטירונות של הבן. היא גם האמא היחידה מבין האימהות המצוינות כאן שיש לה יותר מבן אחד, מולי היא אם לשישה בנים ובת. היא עקרת בית, בשלנית טובה, סורגת סוודרים לכל הבנים כל כריסטמס, מאמצת לחיקה גם את הארי והרמיוני – בקיצור מושלמת. מולי וארתור וויזלי מוצגים בסדרה כעוגן של מסדר עוף החול, והם גם התגלמות ההורות הבריאה והשלמה: להארי אין הורים, ההורים של הרמיוני הם לא קוסמים ולכן לא רלוונטיים, ההורים של נוויל מאושפזים במחלקה הסגורה בקדוש מנגו, ללונה אין אמא. בדאגה המוחלטת שלהם, כמו גם במובנים רבים נוספים – משפחת וויזלי מקבילה למשפחת מאלפוי. שתי משפחות “טהורות דם” שמייצגות את ההפכים המוחלטים. בניגוד לכל האימהות שציינתי עד כה, מולי וויזלי לא רק מצליחה להגן על ילדיה (חוץ מעל פרד, יהי זכרו ברוך) אלא אף מצליחה להילחם וגוברת על בלטריקס לסטריינג’ בקרב על הוגוורטס.

שנייה על בלטריקס לסטריינג’

אני מתעכבת רגע על בלטריקס כי לתפיסתי היא הדמות הנשית הבוגרת החזקה ביותר בהארי פוטר שהיא לא אמא. רולינג לא הציבה את מולי ואת בלטריקס אחת מול השנייה במקרה, הן תמונות מראה אחת של השנייה. בלטריקס היא אוכלת המוות החזקה ביותר (גם מבין הגברים) והיחידה שוולדמורט מביע איזושהי הערכה אליה ואף ממלט אותה יחד איתו בסוף הכישלון בקרב במחלקת המסתורין. כזכור, בלטריקס אמרה לאחותה נרקיסה שהיא הייתה גאה לתת לילדיה לשרת את אדון האופל אילו היו לה ילדים. בניגוד מושלם אליה – מולי וויזלי איבדה בן בקרב על הוגוורטס. הן נעמדות אחת מול השנייה, ומולי – עקרת הבית והאמא המושלמת – רוצחת את הלוחמת האפלה והחזקה ביותר בצבא של וולדמורט. *ואני חייבת להודות שלמרות הכל יש לי פינה חמה בלב לבלטריקס ואני קצת מתה עליה ועל הרוע הטהור שלה, דמות מהממת*

אז מה בעצם אני טוענת?

בדרכה, סדרת הארי פוטר משמרת ומשעתקת את המיתוס העתיק על כוחה של אהבת אם. פעם אחר פעם, מלילי פוטר, דרך מרופי גונט, נרקיסה מאלפוי ועד מולי וויזלי – האימהות הן אלו שמצילות את הבנים. שרי אורטנר מסבירה את מקור הדיכוי הנשי בכך שנשים, כמעט בכל תרבות אנושית, נתפסות כקרובות יותר לטבע – זאת בזכות הפיזיולוגיה הנשית: לנשים יש מחזור חודשי, הן יולדות ומניקות. לטענתה נשים נתפסות כאלו ש”מעבירות” את הילדים מעולם הטבע לתרבות האנושית, הן המתווכות בין הטבע (שהוא נשי) לבין התרבות (שנוצרת על ידי הגברים). בקצרה – היא טוענת שעל סמך הנתונים הפיזיים התבססה תרבות שלמה שמקשרת בין נשיות לבין גידול ילדים ודאגה להם, מכאן צמחו ה”אינסטינקט האימהי” ו”אהבת האם” המיידית שהן לכאורה טבעיות לנשים ואילו לגברים לוקח זמן לפתח אותן אם בכלל. הרגשות האלה הם רגשות תרבותיים שאנחנו תופסות כטבעיות הודות לאינספור שנות פטריארכיה.

הטענה שלי היא שהמיתוס הזה על ה”אינסטינקט האימהי”, האהבה המוחלטת שאין דבר שמשתווה לה, הקשר המיוחד שיש רק בין אמא לילדים ולאבא, לכאורה אין – משתמר, בין היתר, בעזרת סיפורים כמו הארי פוטר. לפני שתקפצו עלי – הארי פוטר היא לא סדרה שוביניסטית, יש בה דמויות נשיות חזקות (הרמיוני, ג’יני, טונקס, אנג’לינה ג’ונסון, לונה לאבגוד וכו’). אבל – בזמן שהיא נותנת לאימהות כח אדיר, היא גם משמרת את המוסכמה החברתית שכוחן הגדול ביותר של נשים הוא בהיותן אימהות. לא סתם מולי וויזלי נעמדת מול בלטריקס לסטריינג’ בסוף הסדרה וגוברת עליה, רק אם אוהבת שרוצה להגן על ילדיה יכלה לנצח את בלטריקס, בדיוק כשם שרק אהבתה של לילי להארי יכלה לפגוע בוולדמורט כשהכל התחיל. בסיום הסאגה, הארי משלים עם העובדה כי עליו למות כדי להציל את כל עולם הקסמים משלטונו של וולדמורט ובויתור הזה, בהשלמה הזאת עם גורלו והמוכנות להקריב את עצמו הוא למעשה משחזר את הקסם העתיק אותו ביצעה אמו – הוא מוכן לוותר על חייו למען משהו גדול יותר – ורק כך הוא מצליח להביס את וולדמורט. בסיום הזה רולינג מחדדת את המסר כי אמו של הארי היא זאת שנתנה לו את הכלים להביס את וולדמורט, או במילותיו של זאב נחמה – רק אהבה תנצח את כל הדמעות.

***

שירה עבו, 24, מפיקה בגלי צה”ל בעבר וסטודנטית למזרח תיכון ומגדר בהווה. גרה ולומדת בבאר שבע.