סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של רות קלדרון ולאוני סוואן

מיכאל ממליץ על “אלפא ביתא תלמודי – אוסף פרטי” מאת רות קלדרון (ידיעות ספרים) 

יש ספרים שאני ממליץ עליהם בלב שלם כי אני יודע, מניסיוני בעבודה בחנות ספרים, שיש הרבה אנשים שלא מכירים אותם. לעומת זאת, ישנם ספרים שהמלצה עליהם נראית בעיניי כמעשה יומרני (אפילו פרובינציאלי?…). למשל, להמליץ על ספריו של עגנון? באמת? הם זקוקים לי, למיכאל מ”מילתא” ברחובות שאמליץ עליהם? כנ”ל לגבי סיפורי שרלוק הולמס, שירת לאה גולדברג, פו הדב. קטונתי.

אם כך, איך ממליצים על התלמוד (הבבלי והירושלמי)? ומי אני שאעשה זאת? ובכל זאת, אנסה.

התלמוד, והאגדות שבו במיוחד, דומים בעיניי לשירה: טקסטים קצרים, דחוסים, נתונים לפרשנות שכאילו קוראים לקוראים לפתוח ולפתח אותם. יש בהם משהו כל כך מזמין, כל כך פלורליסטי. כולם מוזמנים והכל הולך.

אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעוסקים בסיפורים התלמודיים ושממלאים את הרווחים שבין השורות: בתלמוד אין תיאורי רגש או תיאורי נוף ארוכים. תפקידו של הקורא הוא לצייר לעצמו את התמונה בעזרת המילים המעטות שיש בסיפור. וכך, בעצם, מספר הקריאות האפשריות זהה כמעט למספר הקוראים. לכן התלמוד מזכיר לי שירה.

רות קלדרון אספה מושגים וסיפורים הקרובים לליבה מתוך התלמוד הבבלי, סידרה אותם בסדר אלפביתי והיא מרחיבה אותם ומביאה מהרהוריה וממחשבותיה בעקבותיהם. ברור שזהו “אוסף פרטי”, משום שהקריאה עצמה היא פרטית, וקלדרון מזמינה אותנו להקשיב, ואז להסכים או שלא להסכים איתה. לא צריך שום רקע בתלמוד כדי ליהנות מהספר, משום שהיא הופכת את המדרשים ואת הסוגיות לסיפורים על בני-אדם חיים ונושמים: אוהבים, כועסים, מתפייסים, לומדים ומתים.

מעשה תנורו של עכנאי, למשל, שבו מחלוקת טכנית בנוגע לטומאה ולטהרה הופכת להתנצחות על האופן שבו על החברה להתנהל ושתופס כחמישים שורות בתלמוד, הופך בידיה של קלדרון לסיפור קצר שיורד לעומקן של הנפש ושל ההתנהגות האנושית. איזה יופי.

קשה לבחור טעימה קצרה מן הספר, אבל הנה, כמה שורות קצרות מן הערך “דימוי”, שבו מובא סיפור על מותו של רב נחמן, ועל התגלותו לאחר המוות לתלמידו רבא. רבא שואל כיצד הרגיש רב נחמן ברגע מותו וזה עונה לו “כְּמִישְׁחַל בְּנִיתָא מֵחֶלְבָּא” – כהוצאת שערה מחלב. כותבת קלדרון:

“רב נחמן עונה בדימוי נפלא. רגע המוות, הוא אומר, היה קל כהוצאת שערה מחלב.

הסיפור כולו כמו מתכנס אל הדימוי הזה, הבלתי צפוי, כאילו כל אדם מכיר את התחושה הנעימה שבמשיכת שערה מחלב. למרות חוסר הקשר הגמור בין הדימוי לרגע המדומה, יש בו אמת עמוקה שהיא תקוות החיים ונחמת המספרים.

החלב יש בו רכות שמנונית ומשיכת השערה מתוכו היא פעולה שיש לה משך ויש לה תחושה משיית. אי אפשר למשוך את השערה באחת. אם השערה היא הנפש והחלב הוא החיים בעולם הזה, תנועת המשיכה היא מוחשית ומתמשכת ולא רק שאין בה כאב, יש בה נועם”.

אורה ממליצה על “גלנקיל – מותחן כבשים” מאת לאוני סוואן (מגרמנית: טלי קונס, עם עובד)

לפני קצת יותר משנתיים, כשהתחלנו לדמיין את חנות הספרים שנפתח, הציע מיכאל, שותפי,  שנקרא לחנות “מילתא”. תשאלו – מה זה “מילתא”?

ובכן, (כמעט) כולם שואלים, ומאחר וידענו שכך יהיה, הדבקנו מול דלת הכניסה של החנות את ההגדרה המילונית של המילה באותיות קידוש לבנה. “מילתא” בארמית -” מילה, דבר”. ומה ההגדרה המילונית ל”דבר”? אצל אבן שושן הפירוש הראשון הוא “דיבור, מאמר, מילה” והפירוש השני הוא “עצם, גוף, חפץ”. באותה תקופה הרבינו לדבר על “הדבר”. במקום  לקרוא לחפץ בשמו, או להגיד “זה” היינו אומרים “הדבר”. כפל המשמעות התאים לנו. כפל המשמעות אינו רק בכך שלמילה אחת יש שני פרושים, אלא גם בכך שהפרושים השונים הפוכים במהותם. בעוד שהדיבור מתפוגג מיד עם צאתו מהפה – החפץ הוא שריר וקיים. המילה הכתובה היא הייצוג של הדיבור, אך היא לא הדבר עצמו. כך גם במלה “חפץ”, במובן עצם, ו”חפץ” במובן “רצון”. אותה מלה משמשת לייצוג הקונקרטי ולייצוג המופשט. הסתירה הזאת אפשרית אולי משום שעל פי ספר הספרים העולם (הקונקרטי, הגשמי) נברא במאמר. (“ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור” וכו’). זאת ועוד- הכוח לברוא במאמר אינו אלוהי בלבד. בפעם השנייה שאלוהים מצווה על משה להוציא מים מהסלע , הוא מצווה עליו לעשות זאת באמירה (בנגוד לפעם הראשונה שבה ציווה על משה להכות בסלע).  כזכור, משה לא מדבר אל הסלע אלא מכה בו, ועל כך נענש ולא מגיע אל הארץ המובטחת.

טוב, טוב, אבל מה לכל הדיון הזה ול”גלנקיל”, שתת הכותרת שלו היא “מותחן כבשים”?

ובכן, ב”גלנקיל” מסופר איך עדר כבשים פותר את רצח הרועה שלו.  ואיך הם עושים זאת? בערך כמו ששרלוק הולמס  פתר תעלומות רצח.

“חשבתי על זה לפני כן בדיר” אומרת אחת הכבשים, “בני האדם קשורים לדברים. הדברים קשורים לבני האדם. נמצא את הרוצח אם נתבונן היטב בדברים”.  אנו נוטים לייחס לכבשים תמימות, שלא לומר טיפשות, אבל הכבשים ,אלה לפחות, אינן טיפשות כלל.  התודעה שלהן מצומצמת אולי, וכך גם אוצר המילים שלהן, אבל מסתבר שהם מספיקים על מנת לפתור תעלומת רצח. והפתרון לאוצר המילים המצומצם הוא לכנות כל דבר בשם “דבר”.

 ” ‘מה קרה’ שאלה מיס מייפל. הכבשים שתקו שעה ארוכה. ואז פסעה מוד לפנים. באור הירח נראה חוטם הכבש שלה ארוך ומאיים. ‘להיידי יש דבר מה!’ אמרה. ‘דבר מה?’ התפרץ מופל. ‘דבר מה?’ לחשה קורדליה. ‘מה זה דבר מה?’ שאל טלה אחד… ‘אפשר לאכול את זה?’ שאל מופל. כשמדובר בדברים עשוי היה מופל דה וייל לדייק ולדקדק לא פחות מכל כבש אחר.” וכן הלאה…

ואני, שטוענת שהספרים היפים תמיד עצובים, חושבת שבכל זאת יש גם יוצאים מהכלל.

אם אתם רוצים ספר אינטליגנטי, משעשע, מותח ואפילו פילוסופי – לכו על “גלנקיל”.

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks