ביקורת ספרים: על “אל תיגע בזמיר” מאת הרפר לי (הוצאת עם עובד וידיעות אחרונות)

מדי פעם קורה שאתה ניגש לספר והוא פשוט יפה, מעניין ומרגש, בלי שידרוש ממך איזה מאמץ קריאה עילאי, כזה שישתלם רק בסוף הספר (אם בכלל). כך קרה לי עם “אל תיגע בזמיר” מאת הרפר לי. אחרי אינסוף אייטמים שקראתי וכתבתי על ספר ההמשך שלו, Go Set a Watchman, החלטתי שהגיע הזמן לקרוא את הקלאסיקה המקורית – זו שכמעט כל ילד בארה”ב מחויב לקרוא בתקופת התיכון שלו.

כאמור, הספר הזה תפס אותי מיד מן הפתיחה. אין לי מושג למה ומדוע פיתחתי משיכה לדרום ארצות הברית, אבל עלילה שמתרחשת במקום הזה כבר מוצאת חן בעיני מראש; ואכן, “אל תיגע בזמיר” מתרחש בעיירה מייקום שבמדינת אלבמה – עיירה קטנה וקרתנית שבה כולם מכירים את כולם, כולם גזענים כלפי כולם, והיא מלאה בטיפוסים משונים לצד אנשים טובים ונעימים. כל זה קורה בשנות ה-30 של המאה הקודמת – הרבה שנים אחרי מלחמת האזרחים, אבל גם לא מעט שנים לפני פעולותיהם של מרטין לותר קינג ורוזה פארקס.

העלילה נפרשת על פני כשלוש שנים ומסופרת מנקודת מבטה של סקאוט פינץ’ – ילדה בת 6 (בתחילת הסיפור), יתומה מאם, שחיה במייקום עם אחיה הגדול ג’ם ועם אביה עורך הדין אטיקוס פינץ’. אף על פי שהסיפור מובא מנקודת מבטה של ילדה, הוא למעשה מסופר מפיה של סקאוט הבוגרת שמספרת על עברה; וכך מידי פעם בפעם מגיחה סקאוט הבוגרת לתוך הסיפור ורומזת על שעתיד לבוא או מתעכבת על דברים שלא הבינה אז בתור ילדה – אלמנט שמוסיף עומק ופרספקטיבה לסיפור, לצד תחושה של גורל ידוע מראש (אם כי אנחנו לא יודעים מהו אותו הגורל).

אין לי עניין לגולל כאן את העלילה, אבל רק אגיד שהיא נעה סביב שני אירועים מרכזיים; הראשון הוא עובדת הסתגרותו של אדם בשום בּוּ רדלי בבית השכן – מקרה שמצית את דמיונם של סקאוט וג’ם, מעורר אצלם פחדים ובעיקר מעורר בקרבם סקרנות; האירוע השני הוא משפטו של אדם שחור שהואשם באונס של אישה לבנה, כשאת האדם השחור מייצג אביהם של סקאוט וג’ם, עורך הדין אטיקוס פינץ’.

סביב שני האירועים הללו מתוארים חיי העיירה וחייהם של סקאוט וג’ם; אבל כיוון שכל אלה מתוארים מנקודת מבטה של סקאוט, המידע שמגיע אלינו הוא חלקי ולא כולל, ויחד עם סקאוט אנחנו צריכים להרכיב את הפאזל ולהבין את המניעים לאירועים השונים. בזמן משפט האונס, למשל, מדווחת סקאוט על מה שהיא שומעת בבית המשפט, אבל אז היא יוצאת החוצה ואנחנו יכולים רק לשער מה קרה בינתיים בפנים.

מלבד השימוש בפרספקטיבה (סקאוט הבוגרת שמפציעה מידי פעם לתוך הסיפור) ובנקודת המבט הקרובה לפני הקרקע של ילדה בת 6 (שיכולה לראות ולהבין רק חלקים מסוימים מהתמונה הכוללת), הרפר לי משתמשת בטכניקה סיפורית נוספת שמייצרת עומק לספר: קשה לקורא לדעת מתי יקרה אירוע משמעותי בספר, והאירועים המרכזיים מפציעים לפתע, משום מקום; סקאוט מתארת את חיי העיירה, את המשחקים שלה עם הילדים במקום, את השיחות של השכנים ואת המאכלים שמכינה האומנת/מבשלת השחורה שחיה בבית פינץ’; עד שפתאום, מתוך השיגרה היומיומית הזו, מגיע מישהו, קורה משהו, נשמעת איזו ידיעה כלשהי, ומאותו רגע מתחילה האצה של אירועים ופרטים, שגורמת לקורא להתחיל לבלוע את העמודים במהירות ולהתקדם בקריאה. זה קורה כמה וכמה פעמים לאורך הסיפור, ובכל פעם נעשה בצורה מוצלחת. לרוב ההאצה הזו מתרחשת באמצע הפרק, באמצע העמוד, בלי שהקורא מנחש שמשהו עומד לקרוא.

כמובן שאפשר גם לבקר את הספר – האם ילדה בת 6 באמת רואה את הדברים כפי שסקאוט רואה אותם (שאלה שאפשר לשאול למשל גם על “כל החיים לפניו”); האם אטיקוס פינץ’, הטהור, הסבלני, הסלחן והישו המודרני – האם הוא לא מושלם מידי?; האם השחורים בספר הם לא שיבוט של “אוהל הדוד תום” –  אנשים טובי לב, למעשה נוצרים טובי לב, שהלבנים מתאכזרים אליהם תמידית? (כמובן שאני לא חושב לטעון שהייתה סיבה להתאכזר לשחורים, אלא שבאופן ביקורתי אפשר לשאול האם כל השחורים היו טובי לב תמימים כפי שהם מתוארים בספר – או שהם היו ככלל האנשים, חלקם טובים, חלקם מרושעים).

אבל הביקורת הזו לא מעניינת אותי. אני נהניתי מהספר ואני יודע היטב שספרות מעניינת מעבירה את הקורא איזשהו מסע בעולם שהיא בנתה, ואין מתפקידה לתאר את המציאות אחד לאחד. עם זאת, “אל תיגע בזמיר” מספק תובנות מעניינות על המציאות, על דרך התנהלותם של בני האדם, ועל הטירוף שביחס הגזעני כלפי שחורים. לאורך הקריאה מתחשק לפעמים לפרוץ מהעתיד ולספר לתושבי מייקום שבמאה ה-21 יש לארצות הברית נשיא שחור שנבחר לשתי כהונות. אם כי סביר להניח שהדבר רק היה מחזק אצל רבים מהם את התחושה שהדרום היה צריך לפרוש מארצות הברית כבר מזמן.

אני יכול לומר בבטחון אפוא ש”אל תיגע בזמיר” הוא אחד הספרים האהובים עלי. הוא לא הספר הכי מבריק שקראתי ואולי לא הספר הכי חשוב שקראתי, אבל הוא ספר פשוט יפה. או ספר פשוט ויפה. אם, כמוני, גם אתם לא הגעתם לקלאסיקה הזו עד עכשיו – אני ממליץ לכם בחום לעשות זאת. אני קראתי אותה בתרגום החדש של מיכל אלפון – תרגום קולח בסך הכל, אבל אני יודע שיש רבים שמעדיפים את השפה התרגומית הישנה של צבי ארד, שהיא באמת נפלאה (בהסתמך על ספרים אחרים שקראתי בתרגומו), אבל פעמים רבות משתלטת על הספר ויוצרת תחושה שהספר נכתב בכלל בידי צבי ארד.

כך או כך – כדאי לקרוא את הספר בכל תרגום שלא יהיה, ואולי עדיף מכל לעשות זאת בשפת המקור. אל תחמיצו.

_____________________

// אל תיגע בזמיר, הרפר לי. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד וידיעות אחרונות. 367 עמ’.