השאלון עם יובל מעוז, מחבר הספר “אלנמוגים” (הוצאת חבר לעט)

 צילום תמונת השער: נילי ממן

1) מהו הספר האהוב עלייך?

ספרי שירה הם אלה שאני חוזר אליהם הכי הרבה פעמים. בשנים האחרונות גיליתי את ישראל אלירז. כבר שמעתי אחרים אומרים שקריאה בספריו מעוררת תחושה של חזרתיות. קראת אחד, קראת את כולם. בעיניי, כדי להבין טוב יותר את האחד, קרא את כולם. האהובים עלי משלו: “הילולות” ו”כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת”.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

“הילד שמכר את צחוקו” מאת ג’יימס קריס. זה ספר הרפתקאות עגמומי אך אופטימי. קראתי אותו אי-שם בילדות ותרגיל העוקץ שגרם לטים טאלר למכור את צחוקו נחקק עמוק בזכרון. שנים לאחר מכן חיפשתי את הספר בחנויות יד-שנייה עד שהוצאת כתר החזירה אותו לדפוס והוא שב להיות זמין לרכישה באינטרנט. כמו טים, השבתי אלי את האבידה אחרי שנים של חיפוש.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“העלם”, של יצחק אוורבוך אורפז. הלכתי לחנות ספרים משומשים בחיפה וכששלפתי את הספר המוכר מיד אמר: “תיקח, הוא בדיוק נפטר!”. המוות הוא מקדם מכירות מצוין. כמובן שלקחתי את הספר והוא שבה אותי כבר מפסקת הפתיחה:

איזה יופי!

כשנגעתי בה, התרחבו עיניה והיא אמרה: “מה קורה לנו.”

מה קורה לנו –

“עתליה”, אמרתי.

“יואב”, אמרה.

אחר כך, כרגיל, ההתרוקנות.”

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

לא חסרים כאלה, בעיקר מקטגוריית הקלאסיקות. אבל אם כבר ניתנת כאן זכות ההשמצה, הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב לספרים ששמם המבטיח הוא זה שמעורר תוך כדי קריאה את תהיית “על מה המהומה”. אחד לדוגמא הוא “חרדתו של השוער בבעיטת ה-11” של פטר הנדקה. השם יצר אצלי הבטחת-יתר לקצב ספורטיבי ומסעיר, אך במקומו זוכים לעלילה שהיא מיקרו-התרחשויות. רק בקריאה שנייה, משוחררת מכבלי השם, מצאתי בספר את חנו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ספר השירים של גבריאל בלחסן. גבריאל, שסבל במשך שנים ממחלת נפש, היה מוזיקאי שהתפרסם עם להקת אלג’יר ולאחר מכן באלבומי הסולו שלו. הוא נפטר ב-2013 בגיל 37. המוזיקה והמילים שלו דחוסות, גדושות ומכבידות בעוצמתן. לאחר מותו הוציאה משפחתו ספר עם שירים ואיורים שלו. בספר, ללא הסאונד וקולות הכעס, התסכול והייאוש, השירים נקראים באנחה אישית. שם הטקסטים אינם רק תמלול זרם התודעה של גבריאל, אלא שירים עצמאיים העומדים בפני עצמם.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

כל כמה שנים יש סופר או משורר שהופך לדומיננטי יותר בחיי. בנעורים זה היה פול אוסטר, בשנות העשרים – גרוסמן, והיום זה דרור בורשטיין. בנוסף, אני אוהב את העלילות של מאיה ערד ואת המסות מעוררות המחשבה של ארנה קזין.

7) ספר שנתן לך השראה?

“תודה” של פבלו קאצ’ז’יאן. זו דיסטופיה שבאופן חסר הגיון הייתי רוצה לחיות בה לרגע. כשקראתי את הספר הרגשתי שכך נראית ספרות אינדי ושאני צריך למצוא לה יותר מקום ברשימת הקריאה שלי.

8) ספר עיון מומלץ?

“תיאוריה” של קנת גולדסמית, אמן ומייסד מאגר האמנות המקוון UbuWeb. “תיאוריה” הוא מניפסט על יצירת אמנות בימי הדיגיטל. הוא קורא להעתיק, לשכפל וליצור יצירות מתוך הפסקת ההכחשה של אמנים לגבי המרכז התרבותי כיום – ציוצי טוויטר, ממים בפייסבוק, האינטרנט בכללותו. לדבריו, אם היצירה לא נוצרת כך שיוכלו לשכפל אותה, היא חסרת חשיבות לימינו. מקוריות היא לא ערך שצריך לשאוף אליו. כמתחייב מתוכנו,”תיאוריה” מופץ בחינם ברשת. זה ספר מעורר מחשבה ותרעומת גם יחד. אני ממליץ לקרוא, להנהן, לגחך ולהתווכח איתו תוך כדי קריאה.

***

יובל מעוז, נולד ב-1982, מתגורר בחיפה ועוסק בתחום השיווק הדיגיטלי בחברת סטארט-אפ. זכה בתחרות הנובלות של הוצאת זיקית. אלנמוגים (הוצאת חבר לעט) הוא ספרו הראשון.

לעמוד הספר באתר אינדיבוק לחצו כאן. 

עוד על הספר: 

כיצד נראים החיים לאחר תקיפה מינית? אנה נאנסה על ידי מכר ממקום העבודה שלה. לאורך שנה מנסה אהוד, בן זוגה לקיים שגרת חיים נורמלית על אף המשבר שהיא חווה. בשלב מסוים המשחק מתהפך; נדמה שדווקא אהוד זקוק לעזרתה של אנה שהולכת ומשתקמת אפילו מהר משחשב. 

העלילה מסופרת מנקודת המבט של אהוד ושל אנה לסירוגין ואנו מלווים אותם בכל שלבי המשבר עד לסיום הבלתי נמנע. 

עוד טרם יצא לאור, זכה “אלנמוגים” בשני פרסים: פרס בתחרות הארי הרשון באוניברסיטה העברית על פרקיו הראשונים; וציון לשבח בתחרות הראשונה של פרס סמיט על שם אלחנן וציפורה סמיט. במהלך העבודה על הספר זכה יובל מעוז גם בתחרות הנובלות של הוצאת זיקית.