ביקורת ספרים: על הספר “מה מעיק על פורטנוי” מאת פיליפ רות (זמורה ביתן)

על הספר “מה מעיק על פורטנוי” של פיליפ רות שמעתי לראשונה באוניברסיטה, בקורס שלקחתי בחוג לצרפתית שנקרא “ייצוגי המיניות בשיח הרפואי, הספרותי והפילוסופי בצרפת של המשטר הישן” (ספרים ששמעתי עליהם באוניברסיטה הם מוטיב חוזר בכמה מהרשימות האחרונות שלי פה כמו ב”אידיוט” ו”הגברת עם הקמליות“). הספר לא קשור בשום דרך ליצוגיי מיניות צרפת של המשטר הישן, אבל ככל הנראה הוזכר ע”י המרצה כבדרך אגב ונחרת לי בזיכרון כספר שיש לקרוא.

והנה, אולי 7 שנים מאוחר יותר, ניגשתי לקרוא אותו.

“מה מעיק על פורטנוי” הוא למעשה מונולוג אחד ארוך של בחור יהודי בן 33 (כמעט בן גילי, אגב) בשם אלכסנדר פורטונוי, שיושב על ספת הפסיכולוג ומגולל את קורותיו בניסיון להבין איך בחור מוצלח ומשכיל כמוהו הפך לחולה מין שמבזבז את חייו לשווא.

הכירורגיה העצמית של פורטנוי מאפשרת לו לבוא חשבון נוקב ומצחיק עם כל האלמנטים בחייו ובעיקר עם תחום מרכזי אחד – היותו יהודי. הוא מתאר את ההתנהגות האבסורדית של האמא היהודיה שלו, שמצד אחד מסלקת אותו מהבית ומשפילה אותו כשהוא לא נוהג לרוחה, ומצד שני מרעיפה עליו אהבה ודאגה כאילו הייתה המאהבת שלו. הוא בא חשבון עם אביו סוכן הביטוח שסובל מעצירות כרונית ומנסה לשכנע שחורים בהארלם לעשות ביטוח חיים. הוא מגחיך את תחושת העליונות היהודית על הגויים, ואת הגזענות הטבועה בכל יהודי שמתלונן על אנטישמיות. והוא בעיקר מדבר על מין – אבל לא בצורה סקסית או אירוטית, אלא בעיקר על הדחף החייתי שגורם לו לאונן עשרות פעמים ביום, במקומות ציבוריים, לחשוב על נשים בכל רגע אפשרי, להתגרות מכל בגד נשי או איבר של אישה, ולהימשך לכל סוגי הנשים הקיימות, כולל לאמא שלו. תיאורי המין בו מזכירים את הספר “נשים” של בוקובסקי – גסים וארציים ודיי גועליים – רק שנוספת אליהם אשמה יהודית ופרוידאנית.

לעתים נדמה שרות החליט לקחת את כל הדימויים שהגה פרויד לבעיות נפשיות, ולהחדיר אותם לאדם אחד, עד שפסיכולוג פרוידאני שיקרא את הספר יכנס להיפר ונטילציה מרוב משמעויות אפשריות. האם המסרסת, האב שסובל מעצירות, האוננות הכפייתית, המשיכה של פורטנוי לשיקסעס, האימפוטנציה שהוא חווה כשהוא מגיע לישראל ועוד ועוד. כל עמוד בספר הזה מכיל אירועים שעפ”י פרויד אמורים לגרום לתסביך נפשי, עד שלא ברור אם ספר כזה הוא החלום הרטוב של פסיכולוג פרוידאני או דווקא חלום הבלהות שלו.

הרבה פעמים הנאה ספרותית קשורה בטיימינג. אני בטוח שאם הייתי קורא את הספר הזה לפני כמה שנים, הייתי מדבר בשבחו בלי סוף בזכות התחכום המדהים שלו, הביקורת המוצדקת כלפי היהודים, וההומור הבלתי נדלה. אבל יצא שקראתי את הספר בתקופה של עייפות מסוימת מספרים חכמים ומתוחכמים והִתְאָווּת לשקיעה בספרים יפים ועוטפים עם עלילה מעניינת שלוקחת אותך למקום רחוק ושונה. בגלל התזמון הזה, הרגשתי שאני מעריך מאוד את הספר ואת הכתיבה של רות, אבל לא מתחבר אליו עד הסוף, ואף מתעייף או מתמלא באי חשק בחלקים מסוימים שלו.

בעיה נוספת של קורא כמוני, שקורא את הספר 46 שנים אחרי שנכתב, היא העובדה שהנושא שבו עוסק רות כבר פחות מהפכני משהיה ב-1969. ראשית, ההשפעה של פרויד מעט נחלשה (אם כי היא עדיין צרובה עמוק בתודעה שלנו); ושנית, העיסוק בחיי היהודים בארה”ב והביקורת על ההתנהלות שלהם, כבר זכו לעשרות פרשנויות תרבותיות בסרטים, סדרות, הצגות ומופעי סטנדאפ. שוב, ולא בפעם הראשונה, אני נאלץ להתוודע לאבני דרך תרבותיות באופן כרונולוגי הפוך – קודם הכרתי את החמישיה הקאמרית, אחר כך קראתי מערכונים של חנוך לוין וגיליתי השפעות על החמישיה, ואז קראתי מחזות של יונסקו וגיליתי השפעות על חנוך לוין; כך גם כאן – קודם הכרתי את סיינפלד וקראתי סופרים כמו ספרן פויר וגארי שטיינגרט, אחר כך הכרתי את הסרטים המפורסמים של וודי אלן שעוסקים בחיי היהודים (כמו ימי הרדיו וסיפורי ניו יורק למשל), ורק עכשיו הגעתי לקרוא את פיליפ רות שהיה שם קודם (לפחות את בשביס זינגר קראתי לפני כן).

“מה מעיק על פורטנוי”, אפוא, הוא ספר מבריק ומצחיק שמניח את יהדות ארה”ב על שולחן המנתחים ומביא קצב שיבצע את ההליך העדין. היהדות הזו לא דומה ליהדות בישראל, כיוון שהיא הרבה פחות בטוחה בעצמה והיא גאוותנית רק מאחורי גבם של הגויים ולא בפניהם (פורטנוי מגיע לישראל ונדהם שהשוטרים יהודים, ומוכרי הגלידות יהודים, והאנשים שרוחצים בים הם יהודים – אין להם ממי לחשוש או לפחד שיזהו אותם לפי האף; הם פשוט מתנהלים כיהודים ילידים).

אם תגיעו אליו במצב רוח הקריאה המתאים, תוכלו להפיק ממנו הנאה גדולה וגם להשתמש בו כראי (מעוות ומגדיל, ובכל זאת ראי) לבחינת החיים היהודים שלכם (אם אתם יהודים), המשפחה שלכם וההתנהגות המינית שלכם.

__________________

מה מעיק על פורטנוי, פיליפ רות. מאנגלית: אסף גברון. הוצאת זמורה ביתן. 235 עמ’