כשיגאל מסיים להדביק את דף הנייר על לוח המודעות שבמבואת בנין מגוריו – הוא פוסע לאחור וקורא שוב את תכנו, אותו סיים לנסח דקות ספורות לפני כן.  כיו”ר ועד הבית  חשף בפני הדיירים את שמם של המפגרים בתשלומי דמי הועד, תבע מהם למלא  מיידית את חובתם ואף קבע סנקציה: בהעדר מזומנים לא תתבצע הבדיקה התקופתית של המעלית ובשל כך ייאלץ להשביתה עוד השבוע.

זה שנתיים, מאז פרש לגימלאות לאחר שירות ארוך במוסד ממלכתי בטחוני, מוצא עצמו יגאל  עסוק ראשו ורובו בזוטות הקשורות בתחזוקת הבנין. לא בחפץ לב נטל על עצמו את תפקיד יו”ר ועד הבית אלא כמענה לבקשותיה של אשתו שחיפשה עבורו “תעסוקה”, כלשונה. “שלא תסתובב לי בין הרגלים”, הוסיפה.

בפנים זעופות הגיב לפניותיהם של הדיירים, רדה בבעלי המלאכה  שטיפלו  בליקויים השונים שהתגלו בבנין וניהל שיחות טלפוניות נזעמות עם פקידי עיריה חצופים ועם נציגי חברת החשמל. שלא בידיעתו שידלה אשתו את הדיירים לבחור בו לקדנציה נוספת ואף שהביע תרעומת על כך שלא הוחלף – לא התקשתה אשתו לזהות את זיק  שביעות הרצון והשמחה בעיניו. עד מהרה נותר בודד על משמרתו כי זה אחר זה פרשו יתר חברי הועד  לאחר שקצו בשתלטנותו ובעקשנותו.

כשליט בממלכתו פוסע יגאל במשעולי הגינה הקטנה העוטפת את הבנין, תולש עשבים שוטים ומניח בפתחי דירות בגדים שנשרו מחוטי כביסה או ניירת שהושלכה אל הגינה ע”י דיירים סוררים.

על לוח המודעות שבכניסה לבנין מופיעות חדשות לבקרים הודעות תוכחה:  נתגלה בדל סיגריה במעלית!  בעלי הכלבים נתבעים בזאת לאסוף את הגללים!

שיא כוחו בחורף:  ידו על ה”שאלטר” וכשליט יחיד הוא  מקצה לדיירים את זמני הפעלת ההסקה המשותפת, אוטם ליבו מבקשותיהם להאריך את משך ההפעלה תוך כדי שהוא  מגייס להצדקתו נימוקים טכניים  מסובכים  המשאירים אותם נבוכים ומבולבלים.

יגאל סוקר שוב את ההודעה שהצמיד ללוח המודעות, מוסיף סימן קריאה לסיומת אחד המשפטים ויוצא אל הגינה המנצנצת מטל הבוקר.  בחלל הקטן שמתחת לעמודים הנושאים עליהם את חלקו האחורי של הבנין הוא מגלה בגד מהוה, שאריות אוכל וקרעי עיתון. הוא בוחן את הממצאים בקפדנות ונזכר שאתמול בבוקר היה המקום  נקי. בעודו משליך את שללו לפח האשפה הוא תוהה אם השתכן מישהו בחלל הקטן שצורתו כמערה.  חיפוש עקבות וסימנים בגינה עולה בתוהו אך הדבר לא נותן ליגאל  מנוח.

למחרת בבוקר הוא משכים קום ובודק את המקום. ואמנם הפעם הוא מוצא קרעי קרטון מוכתמים בשיירי פיצה  וזוג מכנסים קצרים. האם השתכן שם חסר בית? ואולי הפך המקום לפינת עישון סמים לנערי השכונה?

יגאל הופך והופך בענין. הוא פוסע בדירתו הלוך וחזור,  מעלה אפשרויות ופוסל אותן. ניצוץ ישן שב לעיניו, דמו מאיץ מרוצו בעורקיו וליבו טוב עליו.    ככל שהוא הוגה  בענין מתחזקת הנחתו שמדובר בשב”ח – שוהה בלתי חוקי פלסטיני מאלה העובדים באתר הבניה הסמוך, המעונין לחסוך מעצמו את הנסיעה היומית הארוכה לביתו שבשטחים.

באישון לילה, חמוש בפנס ובנעלי בית הוא יורד בדומיה אל הגינה ומתקרב לאיטו אל מעבה השיחים המכסה את החלל שמתחת לבנין. הוא מתכופף ושולח אלומת אור מפנסו. אין הוא רואה שם איש אך נדמה לו שהוא שומע רחש טפיפות רגלים מתרחקות לעבר היציאה מהגינה.

עם אור ראשון הוא מתקשר למוקד החירום של “המשרד” ומדווח בטון נרגש אך בתמציתיות על חשד להמצאותו של שב”ח באזורו.  קול נשי צעיר עונה באדישות :” חשד לשב”כ?”    “שב”ח! שב”ח! לא שב”כ” עונה יגאל בקוצר רוח.  “את יודעת בכלל עם מי את  מדברת?” והוא הוגה את שם הקוד שלו – כינוי שלא עשה בו שימוש  בשנתיים האחרונות.  “אין לי שם כזה ברשימה” מאנפף הקול הצעיר. מתאמץ לכבוש את כעסו מבקש יגאל  לדבר עם  “מי שמעליה” אך בקשתו נענית בשלילה. גם אזכור שמותיהם של קולגות לא מסייע לו.   במפח נפש הוא מסיים את השיחה.

אך רוחו לא נופלת. לא איש כמוהו ירים ידים. להרף עין  הוא שוקל לפנות למשטרה אך בוז ארוך שנים מבטל באחת אפשרות זו. “המשרד” מעולם לא סמך על המשטרה וראה בה אחות נחותה.

יגאל סמך רק על עצמו.  בשליחויות עלומות ובעיקר בתפקידו כחוקר זיקק והשביח  את כישורי האיסוף והניתוח המודיעיני שלו. שמעו יצא לתהילה בכל “המשרד” כמי שיצליח לשאוב  מידע גם מהנחקר הקשוח ביותר. חוקרים צעירים נשלחו לצפות בעבודתו וחזרו משם המומים.

הוא מתכנן את צעדיו: בודק את הגדר המקיפה את הגינה וחוסם מראש כל דרך מילוט.  רוכש מנעול שישמש אותו לנעילת שער הגינה לאחר שיווכח שהשב”חניק  שוהה כבר במסתור. בערב, מבלי להרתע מהצינה, הוא  מסווה עצמו בין ענפי העץ המשקיף על הכוך ומכין עצמו למארב ארוך. לאחר שעתיים הוא חש  לחץ בשלפוחיתו ומצטער ששכח לצייד עצמו באמצעים  המתאימים ששימשו אותו לצורך זה בתצפיותיו בביירות או בעזה.

הוא כמעט ונרדם כשרחש מזקיף את אזניו. עיניו מזהות צללית כפופה הזוחלת לתוך הכוך. יגאל מזנק לעברה, אקדחו שלוף. ליבו הולם בחוזקה. “צא או שאני יורה” הוא מסנן בערבית.

מתחת לעמודים מגיח כלב כחוש גדול, פרוותו מדובללת ומטונפת. גוו רועד. בפיו הוא אוחז קרעי בד.

יגאל שומט את האקדח. אכזבה פושטת בחזהו.  רפיון אוחז באבריו.

עיני הכלב חומות וגדולות. יגאל תוהה אם לשלוח יד מנחמת לעברו – אך נרתע. הוא נוטל את צינור הגינה, פותח את הברז וממלא מיכל פלסטי קטן במים. הכלב מתקרב, מתבונן ארוכות במים אך אינו שותה.  עיני הכלב נשואות אל יגאל. רגליו רועדות. יגאל בוהה בו ומתוך עיני הכלב צפות ועולות עיניו החומות והגדולות של הנחקר – את שמו אינו זוכר כבר, עלי או אחמד –  זה שבתום חקירה קשה וארוכה במיוחד, כשגררו את גופו המותש אל מחוץ לחדר החקירות – הרים את ראשו,  נעץ מבט ביגאל  וצעק “כול כלב ביג’י יומו”.

***

כרמלה שטיין, פסיכולוגית, גרה במבשרת ציון עם בן זוג וכלבה. אם לבן ובת וסבתא לשני נכדים. כמה מסיפוריה פורסמו בכתבי העת האינטרנטיים “פסיכולוגיה עברית” ו”יקום תרבות”.

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com