השאלון עם גבי אשר, מחבר הספר “זיכרון כמעט מלא” (בהוצאת פרדס)

 צילום תמונת השער: טלי שגיא

1) מהו הספר האהוב עליך?

כל הספרים של אליס מונרו, ושל אלזה מורנטה, ובטח יש עוד.

בהנחה שאני לא זוכר כל מה שקראתי, ובידיעה שככל הנראה בכל שנה תהיה לי תשובה אחרת לשאלה הזו, אז התשובה הכללית תהיה משהו כמו – ספר שאני כן מניח מהיד, כדי שלא ייגמר לי מהר מדי, ספר שאני מחליט לקנות אחרי שסיימתי לקרוא בהשאלה, ספר שאני מחליט להשאיר ליד המיטה אפילו שכבר קראתי כמה פעמים.

אגב, לא רק סיפורת: ספרים על שביל ישראל לא עוזבים את השידה שליד המיטה. אליהם אני תמיד חוזר, ולא רק אל המילים, אלא גם אל השבילים.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

לא זוכר ספרים מילדותי (ע”ע ספרי “זיכרון כמעט מלא”), אלא רק מילדותם של בָּנָי. מיץ פטל והבית של יעל ודירה להשכיר ואיה פלוטו וכספיון.

בנערותי (וגם הרבה אחרי..) אהבתי מאוד את  סדרת ספרי “הילד הזה הוא אני” של יהודה אטלס.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“אלף לבבות” של דן צלקה (חזרתי אליו אחרי שבע שנים), “סודות גלויים” של אליס מונרו.

אליס מונרו.. מה לא נאמר עליה? ראיתי באינטרנט שיש רבים שהיו מכניסים אותה דוקא לתשובה על השאלה הבאה, ואפשר להבין למה: הנוסחה הקבועה, הסיפורים הכמעט בלבדיים והחוזרים על עצמם, גודש הפרטים המאיים (ומקיים…) לעייף…

אבל הפטיש חמש קילו שנופל על הראש כמה עמודים לפני סוף הסיפור, שאתה יודע שהוא יבוא, ומחכה לו, אבל תמיד מופתע,  והמשפט האחרון, תמיד המשפט האחרון, שאתה קורא שוב ושוב ושוב ולא מבין, ולא מצליח גם להבין מהיכן היא הביאה אותו, ואיזה עוד מגירות לא ידועות יש לה שם בזיכרון הלא נגמר שלה, אלו בשבילי הסיבה לשים אותה דווקא כתשובה לשאלה הזו.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

לא ספר ספציפי, אלא הספרים שמאכלסים ללא סיבה את רשימת רבי המכר, וגורמים לי אוטומטית, כמעט, לשמור מרחק, לא כולם.

ואני לא מאלו שחושבים ש”העיקר הקריאה”, וזבלון תמיד יישאר בעיני זבלון (וחלילה אם ישתמע ממני שכל הספרים המאכלסים את רשימת רבי המכר הם זבלונים), ואני גם לא בטוח שכל סופר הוא הקורא הכי אינטיליגנטי שקיים על פני אדמות, אבל בכל זאת: המסחרי השתלט לגמרי על חיינו. ולא היתה לי עם זה בעיה אילולי רק הפן המסחרי הוא זה שמעניין. מדורי הספרות בעיתונים הנפוצים הצטמצמו מאוד, לפעמים לכדי עמוד אחד בלבד, לטובת כתבה נוספת על פליט תוכנית ריאליטי נוספת.

המהומה, אם כבר, בכלל לא מתרחשת בשדה הספרותי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

בילדותי, בשנות השבעים והשמונים רק סופרים היו מוציאים ספרים. היום, גם עיתונאים, וידוענים, ומפורסתמים אחרים. לכן אני חושב שהיום כל ספר טוב שיוצא לא זוכה למספיק הערכה. ע”ע התשובה הקודמת.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

אני חושב שהתשובה כבר נכתבה קודם, במספר וריאציות.., לא כן?

וברצינות, זה משתנה בערך בכל עשור בחיי. בהתחלה אלו היו עמוס עוז וא.ב יהושע. אחר כך דויד גרוסמן שבמשך שנים התפעמתי מ”ספר הדקדוק הפנימי” שלו, אחר כך אלזה מורנטה והסופרים הרוסיים הגדולים – ואכן עכשיו הכף נוטה לקריאת ספרים מתורגמים בעיקר.

אבל אני חייב להפתיע כאן:

אני אקח מישהו שקראתי פחות או יותר בזמן שהתחלתי לכתוב (סיפורת), ושהקריאה שאני קראתי אותו, ליוותה את צעדי הכתיבה הראשונים שלי, ושהוא בן יהוד, כמוני (למרות שאיננו מכירים אישית), וששמחתי מאוד כשזכה בפרס ספיר: אני בוחר בחגי ליניק, על “מישהו נפל”, ו”דרוש לחשן” הנפלאים.

7) ספר שנתן לך השראה?

חייב לבחור כאן במשהו אחר – לא בסופר: הסיפורים המוסיקה וההופעות של עמיר לב – לדעתי מספר הסיפורים הקצרים הטוב בישראל.

פעם כתבתי ש”חלום חיי” הוא להיות באולפן ביחד עם עמיר, לחוות את הרגעים שבהם הסיפור ושלושת האקורדים הופכים להיות פס הקול שמלווה את חיי בכמעט עשרים השנים האחרונות.

הכתיבה הרב גונית שלו, שלפני עשרים שנה הייתה “דבר אלי ישר”, ו”כבוי” (הרווק?) ואחר כך הפכה ל”לפעמים אני מאושר”(עשר שנים נשוי?) ואחר כך ל”שני ברגים” (עוד חמש שנים) ובין לבין מדברת על “אבא שלך יהודי”, ו”ראיתי אותך בשוק ברמלה לוד” — היא מופת של תמצות, של סיפור מרובה פרטים שמכריח אותך להשלים המון פרטים בראש – ואתה עושה זאת באהבה.

וההופעות…. רק שם אתה מבין כמה הבןאדם צנוע, ונותן, באמת, את כל מה שיש לו במילים ובנגינה, ולא בשום דבר אחר מסביב.

אושר גדול.

8) ספר עיון מומלץ?

ספריו של הרמבם של ימינו – מיכה גודמן.

וגם, אני חייב להכניס אותו לכאן – המאמרים של יותם זיו. חבר יקר, חילוני-דתי מגבעת חיים איחוד, שאני זוכה ללמוד איתו פ”ש כבר ארבע שנים (בקבוצה חילונית) – אני מבטיח שכל מי שעוד לא שמע עליו (אפשר לגגל ולמצוא מאמרים מבריקים על מאיר אריאל, ועוד) ישמע ממנו, ובגדול.

***

גבי אשר, 52, מתכנת ואיש הייטק. לאחרונה פרסם את ספר הביכורים שלו “זיכרון כמעט מלא (בעריכת עמרי הרצוג ובהוצאת פרדס). באמתחתו עוד שלושה ספרים בעבודה. 

לעמוד הספר “זיכרון כמעט מלא” באתר ההוצאה לחצו כאן. 

עוד על הספר:

בבת אחת החיים יכולים להשתנות. לתמיד, בהרף עין.

בבוקרו של כל יום, מאחורי כל עיקול, אורב האיום: דבר-מה עלול להפר את השגרה, לשמוט את הקרקע. החיים המוכרים עלולים לנטוש את האדם בבת אחת, ואחרים יחליפו אותם; ובתווך – המערבולת.

שני ילדים עומדים במרכז הרומן, אליהו ולאה. הם חיים בעיירה קטנה במרכז הארץ בשנות השבעים, בקהילה דתית של יוצאי טורקיה. ערב חורף אחד, כמה חודשים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, חייהם משתנים מן הקצה אל הקצה. הבית, המשפחה,  תחושת השייכות – כל אלו אובדים להם ברגע.

שני הילדים נותרים להתבונן אל תהום היתמות, ובמבטם גלומים כאב, בושה וזעם; אך נשקף בו גם כוח החיים, שממשיך לנוע בדרכיו הנסתרות.

ספר הביכורים המרשים של גבי אשר מצטיין בבשלות נדירה. סיפורם של אליהו ולאה משורטט בעדינות רבת רגש, מפעימה בדקויותיה, ובה בעת רבת עוצמה. ביד אמן מתאר אשר את המציאות הרגשית והפיסית שהשתנתה ללא הכר, וכתיבתו מגיעה עד לנימים הנסתרים ביותר של הנפש. “זיכרון כמעט מלא” הוא רומן שחוקק עצמו בלב ובזיכרון של קוראיו.     

 

גבי אשר, נולד (1963) וגדל ביהוד. בן עשירי במשפחה בת אחד-עשר אחים ואחיות. הוריו עלו ארצה בשנת 1959. שבעת הילדים הראשונים נולדו באיזמיר, תורכיה, וארבעת הצעירים נולדו בארץ.

אביו, שהיה סוחר אמיד מאד בתורכיה, עזב הכל (בית גדול, חיי עושר ונוחות, רכוש וחלק ניכר מכספו) ועלה ארצה. בארץ הקים מפעל למוצרי נייר – המפעל הראשון באיזור התעשיה של יהוד.

אמו היתה ממשפחת אשכנזי, עמה נמנו הרבנים הראשיים לאיזמיר, כולל דודו שהיה הרב האחרון בשושלת.

משאית צבאית לא תקינה, שחזרה משדות סיני אחרי מלחמת יום הכיפורים, נכנסה ברכב המשפחתי של דודו של גבי ופגעה במשפחה: אמו של גבי ודודו נהרגו, אביו נפצע קשה מאד וכן אחד מאחיו. גבי היה אז בן עשר וחצי.

אביו מעולם לא נישא בשנית, והילדים הצעירים גודלו על ידי האחיות הגדולות. לאחר שנים, נודע לגבי ואחיו שאחד התנאים שהציבו הנשים ששודכו לאביו, היה להוציא את הילדים הקטנים (וגבי בתוכם) אל מחוץ לבית . האב סירב ונותר באלמנותו.

בתיכון למד גבי בישיבת נחלים ואת שירותו הצבאי עשה במסגרת ישיבות ההסדר. הוא נישא בגיל 25, אב לשלושה בנים. עסק בשיווק נרות וירקות וניהל סופרמרקט.

אשתו דחפה אותו ללמוד תכנות מחשבים ומאז, מזה למעלה מעשרים שנה הוא עובד בחברות הייטק במגוון תפקידי פיתוח וניהול. בעברו היה במשך שנתיים חבר קיבוץ מירב, על הר הגלבוע. כיום מתגורר בנתניה.

מגיל 15 כותב שירה. בתחילת שנות השמונים השתתף בסדנת כתיבה יוצרת בהנחייתו של המשורר משה בן-שאול ז”ל, ברובע היהודי בירושלים.

בתחילת שנות האלפיים, כשהמשפחה שהתה במשך ארבע שנים בוינה במסגרת שליחות מטעם חברת הייטק, התחיל לכתוב סיפורים. שניים מהסיפורים פורסמו במוסף “שבת” במקור ראשון.

באמתחתו עוד שלושה ספרים בעבודה, אחד מהם נכתב בהשראתו של שיר שפרסם בסדנת הכתיבה בירושלים.