קיץ.

נסעתי לבקר אצל דודי אברהם. הוא גר במושב, בבית קטן מוקף גדר גבוהה. שיח מטפס ירוק-עלים עלה על הגדר וכבש אותה כל כולה, עד שלא נראו עוד אבניה האדומות, כי אם סבך ירוק, עז ופרוע. מאחורי הבית צמח בוסתן, ובו עצי תפוז, חושחש ולימון. בשעות אחר-הצהריים החמות אהב הדוד לרדת לשם. הוא הלך בשביל של אבנים לבנות, רגליו הכבדות שוברות ורומסות את העלים והאבנים תחתיו. אני הלכתי אחריו בצעדים קטנים ורכים. השתדלתי לדרוך על האבנים ולא לרדת מן השביל (חשבתי שזה מביא מזל רע), אבל לא תמיד הצלחתי, וכף רגלי היחפה נגעה כמה פעמים באדמה. אחר כך השׂתרע הדוד תחת עץ הלימון, ואני הצטרפתי אליו ושכבתי לצדו, ראשי נוגע-לא-נוגע בראשו.

שיחים גבוהים.

היינו ישנים שם, כשריח ההדרים החריף עולה ומדגדג את נחירינו. הדוד אברהם ישן על הגב, כרסו הדשֵנה עולה ויורדת עם כל נשימה ונשיפה, ידיו מונחות עליה באדנות, ואצבעותיו עבות ובשרניות. מדי פעם היה פיו נפער לרווחה, ופולט סלסול דק ומתמשך, כמין נחרה ארוכה. אני הייתי שוכב על גבי, מביט אל השמים המנוקדים בעננים קלים ובהירים, אחר כך הייתי ממציא עליהם סיפורים, שהתעופפו להם כמו נוצות ברוח. “רונן-נים, עננים, מספר הסיפורים”, לעגו לי הילדים במושב, וגם הדוד אברהם נהג לצחוק אתי במשובה, להצמיד אותי אליו בחיבוק חזק, ללטף את גבי ולצבוט אותי בטוסיק.

היום העננים היו חיות, ואני נזכרתי בצב.

מצאתי אותו על תלולית העפר הקטנה, תחת  עץ החושחש. הוא היה ענק, ולכן קראתי לו אַשוּרְבַּנִיפַּל, כמו מלך האשורים. שיחקתי אתו קצת, נזהרתי שלא לפגוע בו. מעולם לא החזקתי צב ביד. רציתי ללטף את ראשו, אך הוא טמן אותו בשריונו והתכנס בו. הוא היה עדין ויפה ורך.

אחר-כך התאספו מסביבנו עוד ילדים מן המושב. היו שם ילדים גדולים וקטנים, חבורה שלמה. לא הכרתי את כולם, אבל נתתי בהם סימנים. ילד קטן שֶאַפּו היה מנוזל תמיד, והוא ניגב אותו בכף ידו ומרח את הנזלת על חולצתו ומכנסיו, וילד גבוה ששיפשף את מכנסיו מתוך עצבנות. השלישי חבש כובע מצחייה הפוך, והאחרון החזיק כדור בידו.

בהתחלה ניסינו להאכיל את הצב בחתיכות פרי יבשות, אבל הוא לא אכל. “אולי הוא לא רעב?” אמר המנוזל, “אין דבר כזה,” צחק הגבוה. “כל החיות תמיד רעבות.” אז אולי הוא לא אוהב פירות?” אמר שוב המנוזל. אחר כך ניסינו להזיז אותו ממקומו, אבל הוא התכנס בעצמו ולא זז. “אולי נלמד את הצב לרוץ?” הציע בעל הכדור. הוא הניח את הכדור על האדמה, לקח ענף עץ וחבט בגב הצב כמה פעמיים. הצב הוציא את ראשו משריונו אט-אט והביט בנו תָּמֵה. אחר כך התקדם כמה צעדים ועצר. הילד חבט בו שנית, חזק יותר. הצב לא זז. הילד המנוזל התכופף ומצא אבן לבנה קטנה ויידה אותה בצב. “איזה צב דֶבּיל זה,” צחקו הילדים. “ממש פסיכי. בוא, אנחנו נלמד אותך  לרוץ. אולי נעשה תחרות ריצה?”

הצב שתק.

החיות הלכו ובאה רכבת. היא נסעה מהר, מקצה האופק ועד קצהו, ובראשה הקטר, שמשך אחריו שרשרת ארוכה של קרונות לבנבנים. ראיתי שהם התפזרו בשמים, רכים ופריכים כמו חתיכות מרשמֶלו מתוקות, ושאלתי, “רכבת, רכבת לאן את נוסעת? קחי אותי איתך. גם אני רוצה לנסוע מכאן רחוק-רחוק עד לקצה העולם.” אבל הרכבת לא ענתה לי. היא נסעה מהר ונעלמה.

לאחר הרכבת הופיעה פתאום חבורת גמדים. גמד שמן ולו אף מחודד, וגמד רזה שלבש חטוטרת. גמד שקיפץ על שלוש רגליים, וגמד קטן שהזכיר לי בת. הגמדים שיחקו בתופסת, התחברו והתחסרו, עד שבאה הרוח, וגירשה את כל הגמדים.

ואני צחקתי בקול רם.

צחקתי בקול רם מדיי.

הדוד אברהם התעורר לרגע משנתו, הציץ בי, פלט נחרה קלה, ומיד התהפך על בטנו ונרדם שוב.  רוח קלה עברה בין ענפי עץ הלימון ורשרשה בין העלים הכהים. “לך משששם, ילד, זה מסססוכן, לך הבייייתה!” קראה. אבל אני לא שמעתי בקולה. כל שרציתי היה לשכב בין השיחים הגבוהים, להסתכל על העננים בשמים ולשחק עם אַשׁוּרְבַּנִיפַּל. הרוח הפילה בריצתה פרי אחד על האדמה והוא נבקע. ליבתו נחשפה ונגלתה, וראיתי שהוא בוסרי וירוק. רסס לימונים חמוץ ניתז על פניי. מחיתי את המצח ואת האף בכף היד ועצמתי את העיניים.

נחש.

הוא הופיע פתאום בין השיחים ליד הילד. הוא היה גדול. ארוך. ענק. היו לו חוליות-חוליות גמישות של עור ועצמות, בלי התחלה, אמצע וסוף, בלי פנים ובלי אחור, רק ראש מחודד בצורת משולש, רוחש רע. שם, בין השיחים, הוא היה, שקט וחרישי, כמעט בלתי מורגש. הנחש התחיל לזוז. הוא עלה וטיפס על הילד, הזדחל על רגליו, העפיל לברכיו, והתפתל על חגורת המכנסיים הקצרים שלבש. הילד ניסה להזיז את הנחש, הוא חבט בו בכף ידו הקמוצה ודחף אותו בחזרה לשיחים, אבל הנחש היה עקשן. הוא המשיך לנוע מטה-מטה, אל תוך המחילות העמוקות והחשוכות ביותר, ונגע בשורשים הטמירים, הנחבאים בנשמה.

הילד הרגיש כאילו כוח עצום מטלטל אותו לכל עבר, והופך אותו מצד לצד, ודוחק בו, ומענה אותו, ומנסה להגיע לנקודה הפנימית ביותר, שאחריה כבר הכול חסר פשר וחסר תכלית.

“קום, ילד, התעורר! קום וברח משם!” ייללה הרוח בין ענפי עץ הלימון, “סכנה! סכנה!” צעקה. אבל הילד לא זז ולא הזיז יד או רגל. הוא הפך פתאום אֶבֶן, והיה מוטל על האדמה כמו אחת ממיליוני האבנים הלבנות הקטנות, הנתונות לחסדי הרוח והגשם, מתמזג עם האדמה היבשה, והיקום הגדול שהשתרע מעליו, שותק ומחריש.

הילד נעץ את עיניו בשמים וחיפש במאמץ את הגמדים ששיחקו שם קודם בתופסת, ואת החיות ואת הקרונות של הרכבת. אבל השמים היו ריקים, והם החזירו לו מבט שחור ואדיש ומתעלם. גם העננים פוחדים מהנחש הרע וברחו מכאן, חשב הילד בלבו, ועכשיו נשארנו לבד, הצב ואני. והוא  עצם  את עיניו בחוזקה ושינן בלחש: “אַ-שׁוּר-בַּ-ני-פַּל, אַ-שׁוּר-בַּ-ני-פַּל.”

הוא התאמץ להגות את המילים אחת- אחת, אבל זה לא היה קל, כי פיו כבר היה חסום ברגבי עפר, וגם האף חנוק מדמעות. ובכל זאת הוא המשיך לומר אותן, הברה אחר הברה, ובכוונה יתירה, ונזהר שלא להתבלבל, שלא יקרה כאן משהו איום ונורא.

הצב המשיך לרבוץ שם על התלולית מתחת לעץ החושחש. הילד המנוזל הרים חופן אבנים קטנות מהאדמה והחל ליידות אותן בו. שני המשיך לחבוט ולהכותו במקל. הצב לא זז. “תחרות ריצה!” צעקו. “תחרות!” די בחייכם, תפסיקו, תעזבו אותו! זה הצב שלי! אולי זה כואב לו, אולי…. צעקתי חזק בראש, אבל לא אמרתי כלום. נסוגותי אחורה שלושה צעדים ועמדתי בצד. חשבתי שאני רואה ואינו נראה. הילדים המשיכו ליידות בצב אבנים, מקלות, ענפים ורגבי עפר ואדמה. ראיתי אותם הופכים אותו מצד לצד, ומנסים לחשוף את החלק הרך שבו, דרכו זממו לחדור לקרביו. כמו ממרחק שמעתי את צהלות הקרב שלהם,  גרוניות, פראיות, “בוא נכין מרק צבים! מְרַקְצַבִּים! מְרַקְצַבִּים!”

הצב ניסה להתגונן  וטמן את ראשו בתוך שריונו. הוא נשם בכבדות, במאמץ, כמו מחשב כל נשימה. הוא נפגע וכבר לא יכול היה לזוז. “בחייכם, הפסיקו!” ניסה למחות מישהו מהצד, שעמד מאחורי העץ – גלוי ונסתר בעת ובעונה אחת, אבל עכשיו זה היה כבר מאוחר מדיי ובלתי אפשרי כלל.

הצב דמם.

הילד.

הוא שכב בעיניים עצומות הרבה זמן. המון. אולי שנה אולי שנתיים, ואולי מאה ואולי אלף, מראשית בריאת היקום ועד סופו. וכשפקח בסוף את העיניים כבר לא היה נחש, וכבר לא היו עננים בשמים, וגם לא היו שמים. רק חשיכה סמיכה ומחניקה שסבבה אותו מכל עבר. והוא לגם אותה בנשימות עמוקות, ונשף אותה בחזרה בחוזקה. הוא שלח יד לעבר השיחים וגישש בחשיכה אחר הדוד שקודם ישן שם. וגם הושיט ידיים ורצה לחבק את הדוד, אבל המקום שבו שכב היה ריק, והילד לכד בידיים רק שיחים רמוסים שנותרו מאחור מבוישים ומותשים.

ואז קמתי.

משכתי את הגופייה הקצרה ותחבתי אותה עמוק במכנסיים, והרמתי את המכנסיים גבוה מעל המותניים, ורכסתי היטב את החגורה. אחר כך הבטתי שוב לשמים. מקצה האופק עלה ירח חיוור וכוכב לצדו. הירח היה עצוב, ופניו מכורכמות כמו ישיש זקן, והכוכב יידה בי מבטים שדקרו אותי בגב. שניהם קרצו זה לזה והמתיקו ביניהם סוד, שהיה שידוע לכולם חוץ מאשר לי.

אבל אני לא הקשבתי. סובבתי את הגב, והנחתי את שתי הידיים על האוזניים, ולחצתי חזק, וסגרתי את הפה והידקתי את שתי הלסתות זו לזו, וכך התקדמתי צעד צעד בזהירות. נזהרתי לדרוך רק על האבנים הלבנות בשביל הצר, ולא לגעת באדמה שמסביב (כי זה מביא מזל רע), אבל לא הצלחתי, ונפלתי פעמים רבות על האדמה. ובכל אותו הזמן, לא הפסקתי לומר, שוב ושוב ללא הפסקה, “אשורבניפלאשורבניפלאשורבניפל”. בדרך חזרה, ראיתי את הצב מוטל דומם על גבו, בראש תלולית העפר תחת עץ החושחש.

חשבתי שהוא בר-מזל.

***

שלומית הרטמייר היא כותבת ויוצרת לילדים ולמבוגרים. שירי הילדים שלה התפרסמו בכתב- העת המקוון “הפנקס” וסיפור קצר שכתבתה הופיע בתערוכת “כותבים למגירה”בספריית בית אריאלה. עובדת כעת על ספר ילדים.

בנוסף, לאחרונה הופק קליפ אנימציה מוזיקלי לפי מילות שירה “לפעמים” שהלחין המוזיקאי רועי סלמן ויצרה האנימטורית והבמאית תמי ברנשטיין.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com