השאלון עם חנה טואג, מחברת הספר “הרובע הקטן” (הוצאת אבן חושן)

1) מהו הספר האהוב עלייך?

אני אוהבת ספרים שמותירים משהו לאחר הקריאה, שמהדהדים בי זמן רב לאחר קריאתם ואני מצטטת מתוכם שורות, נזכרת בתובנות ונפעמת שוב ושוב מפניני חוכמתם. הרבה ספרים הותירי בי חותם, כי אני מיטיבה לבחור אותם בטרם אקרא. לכן אציין את הבולטים שבהם לדוגמא: “מאה שנים של בדידות” של גרסיה מארקס. דמותה של הסבתא אורסולה עדיין חיה וקיימת לנגד עיני כאילו היתה בשר ודם. אני אוהבת את הערבוב העדין והנפלא בין ראליזם לפנטזיה ביצירותיו של מארקס, לכן גם מאוד אוהבת את בן דמותו, לדעתי, בספרות הישראלית מאיר שלו ואת ספריו הנפלאים: “עשו” “כימים אחדים” ועוד…

מהספרות העברית ספרי  ש”י עגנון הם נר לרגלי ובראשם –”סיפור פשוט” הרומן האלמותי שפיסקה אחת מתוכו עדיין מלווה אותי ואני שואבת ממנה הרבה אור – דברים שאומר אביה של בלומה חיים נאכט לבתו : ‘יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר’.”

ספר נוסף החרות בזיכרוני ואני שבה לקרוא בו הוא “ימי שלישי עם מורי “מאת מיץ’ אלבום. על איש זקן ואיש צעיר ומשמעות החיים.  ספר המספר על פגישותיו של העיתונאי מיץ’ אלבום עם מורי שוורץ שלימד אותו  בקולג’  לפני כעשרים שנה .מיץ’ מגלה מחדש את מורי, אותו מורה אהוב, בחודשי חייו האחרונים. הוא נפגש עמו בחדר העבודה שלו בכל יום שלישי ממש כפי שנהגו בזמן הלימודים במכללה. יחסיהם המחודשים הפכו לשיעורים מכוננים בקורס הזה הנקרא  החיים. הספר מספר על רגעי הקסם האלה שלא יסולאו מפז .הנה פנינה מאחת השיחות:

“אתה חייב לגלות מה טוב ואמיתי ויפה בחייך כפי שהם עכשיו המבט לאחור הופך אותך לתחרותי. והגיל איננו בעיה תחרותית… האמת היא שחלק ממני נמצא בכל גיל. אני בן שלוש, אני בן חמש, אני בן שלושים ושבע, אני בן חמישים. עברתי  דרך כולם….אני בכל גילעד לגילי האמיתי . האם אתה מבין ?”

ספר נוסף המלווה אותי שנים מלבד הקלאסיקות הגדולות שקראתי בנערותי הוא “הר אדוני” של הסופר האיטלקי הארי דה לוקה . ספר טוב אינו עוד מאותו הדבר. כפי ששיר הוא משהו המשאיר משהו כך ספר טוב הוא משהו המשאיר משהו יקר ערך הרבה הרבה שנים לאחר שהוא נקרא.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ספר ילדים טוב, לדעתי, הוא ספר המיועד גם למבוגרים, ספר המשוחח עם הילד החי עדיין בתוך המבוגר, כי הילד הוא אבי המבוגר, לכן אני אוהבת את “הנסיך הקטן” של אכזופרי וחוזרת וקוראת בו, כדי לא לשכוח מהי ידידות וכיצד ניתן לאלף לידידות, מהי נאמנות לשושנה אחת ויחידה שכל חיינו אנו מנסים להגן עליה בפעמון זכוכית, כדי שלא תצטנן… כזה גם הספר “ציפור הנפש” של מיכל סנונית, ולאחרונה מצאתי הרבה יופי וחן בספר הילדים החדש “בתיה לא עפה” של הסופרת רקפת זיו-לי.

3) מה הספר האחרון שקראת?

לאחרונה קראתי את קובץ סיפוריו החכם של הסופר והמשורר צדוק עלון “האילם ומפוחית הפה” בהוצאת עמדה, ספר מיוחד המשלב התבוננות הגותית פילוסופית בנרטיב הספרותי מרתק השואב השראתו מסיפורי חיים. אני מחפשת בספר את הקול הייחודי, האחר, כי  מקהלה של קולות דומים אינה מותירה בי  דבר.

אני נמצאת בעיצומה של קריאה בספרה העמוק, היפה  והמיוחד של לבנה מושון “שתיקת הצמחים”.

על מדפי מונח ספרו של ראובן נמדר “הבית אשר נחרב” כבר מקריאת עמודיו הראשונים אני יודעת שמובטחת לי חוויה עמוקה מאוד.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

בדרך כלל אני קוראת ספרים לפי בחירתי, לאחר שעלעלתי בהם קודם בחנות הספרים או ספרים של סופרים אהובים עלי שאני מצפה ליציאתם לאור, או בהמלצת חברים שטעמם מקובל ואהוב עלי, לכן אני ממעטת להתאכזב. אבל באופן כללי אני מתאכזבת מסופרים הממחזרים את עצמם לעייפה שוב ושוב במקום לשתוק. אתה קורא אצלם על אהבות נכזבות תיאורים שגורים של  פרק ב’ בחיים,  שוב ושוב חיטוט בפצע בלי בשורה, בלי חידוש, ואתה מרגיש בתוכם כחתול הסובב סביב זנבו. פעם הצצתי ונפגעתי מאז אני נזהרת לא לגעת. קריאת ספר היא זמן נפש חשוב מאוד ואיני רוצה לבזבז אותו על ריק ולריק.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ההערכה בעיני אינה נמדדת לפי קריטריונים חיצוניים מסחריים. גיליתי לאחרונה, לדאבוני הרב, שהטעם בספרות הוא תלוי קשרים לעתים ולא תלוי כישורים … לכן כל הספרים הטובים האיכותיים בעיני זכו להערכה מלאה שלי ככותבת וכחובבת ספר מושבעת. כך אהבתי את ספריו של רן גיל מהקולות היותר מיוחדים בספרות הישראלית העכשווית שספרו “אני ואפסי” הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר, כך גם קובץ סיפוריו האחרון. אצלו ניתן לפגוש בייחודי בתוך היומיומי בשפה חיה וקולחת תוך העמדה לשונית אותנטית ודינמית של מיליה, זמן ומקום. כל ספר טוב זוכה להערכה אצל הקורא המוצא בו עניין ומתמלא ממנו . ספר טוב גורם לקורא (כפי שהולדן מ-“התפסן בשדה השיפון” אומר) לרצות לצלצל לסופר ולהיות החבר שלו. אם סופר זכה לזה על ידי קוראיו הרי שמבחינתי זכה כבר במלוא ההכרה.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

הסופרים האהובים עלי הם: ש”י עגנון בספרות העברית וגרסיה מארקס בספרות העולם – שני סופרים גדולים שיצירותיהם מהוות מופת ספרותי, לעניות דעתי, לכל הסופרים.

ש”י עגנון על הדרך המיוחדת בה שזר את מקורות העבר בהווה בשפה המיוחדת רק לו. וגרסיה מארקס על העולם הקרנבלי הנפלא המשלב חלום בתוך המציאות. גרסיה מרקס מוביל אותי ביד עדינה אל החלום . שני הסופרים האלה ענקי רוח לגבי.

7) ספר שנתן לך השראה?

ספרי שיריה של המשוררת זלדה הם תמיד השראה עבורי הם מדייקים את רגשותי הכמוסים ביותר. בפרוזה הספר שנתן לי השראה גדולה ביותר ואף השפיע עלי בדרך כזאת או אחרת הוא: “אלה תולדות” של אלזה מורנטה במיוחד דמותו של ג’וזפה התרה אחרי המילים ומתוודעת אליהן.

ספר נוסף הוא “תוף הפח” של גינתר גראס במיוחד סצנת מועדון הבצל שיכולה לעמוד בפני עצמה. זוהי סצנה המתארת את השפעת המלחמה והחורבן על נפש האדם אוסקר הגמד מתופף להם לאורחים הגודשים את המרתפים כדי לבכות, כי רגשותיהם התקהו. על ארגזים המשמשים כשולחנות מונחים בצלים ובאופן מלאכותי הם מהווים טריגר לבכי. הם מקלפים את הבצל ובוכים בהתחלה בגלל ריחו הצורב והחריף, ואחר כך בא הבכי האמיתי על נעוריהם וילדותם וחייהם המוחמצים- כל זה על רק תיפופו  של הגיבור הגמד המנגן להם את זיכרונותיהם. סצנה אלמותית שאני מתכתבת איתה בספרי החדש “הרובע הקטן” בפרק הנקרא: “ריקוד הבצל” אבל אני, כמובן ,לוקחת את זה למקום אחר.

והספר האולטימטיבי המעורר בי השראה וחיות הוא כמובן ספר תהילים.

8) ספר עיון מומלץ?

ספר העיון המומלץ הוא ספרו של ויקטור פראנקל “האדם מחפש משמעות” ספר המהווה לגבי מעין צידה רוחנית ופסיכולוגית לדרך החתחתים הזאת הנקראת חיים. פראנקל מתאר כיצד שרדו יהודים את הנוראה מכל החוויות שאירעה לעם שלנו – השואה, רק בזכות היאחזותם בתכלית, כל תכלית שתהווה מעין מעקה אור להיאחז בו . אחת הדרכים היא ההומור והיה הומור בשואה, הומור שסייע לאנשים לשרוד, כי לדבריו של פראנקל “אדם שהניח לעצמו להידרדר משום שלא ראה לפניו מטרה לעתיד, מצא את עצמו שוקע בהרהורים רטרוספקטיביים …עצם ראייתנו את ‘הווייתנו שעל תנאי’ כנטולת ממשות היתה גורם נכבד להניע את האסירים לשמוט את אחיזתם בחיים: איך שהוא נעשה הכול חסר טעם .אנשים כאלה שכחו, כי לעתים קרובות דווקא במצב חיצוני חמור במיוחד הוא שמזמן לאדם אפשרות התעלות רוחנית מעבר לעצמו” (עמ’ 92 )

 אכן החושך הוא לעתים מעלית לאור אם לא מאבדים את מעקה התכלית.

***

חנה טואג, סופרת, תושבת ראשון לציון. בימים אלה ראה אור ספרה השלישי “הרובע הקטן” בהוצאת אבן חושן. קדמו לו קובץ הסיפורים “עלים של חסה” (כרמל  2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב’הארץ’ ב- 2001 ), והרומן “לאורה” (מודן 2009: זכה במקום הראשון בפרס קוגל לספרות יפה ב-2011).

לעמוד הספר “הרובע הקטן” באתר הוצאת אבן חושן לחצו כאן. 

עוד על הספר:

אור רוזן, גיבור הספר, נוסע  מעג’מי שביפו לצפת בעקבות צרור מכתבים שכתבה אמו, חבצלת אבוהב, לאחותה אסתר במשך ארבעים שנה, לאחר שעזבה את משפחתה הצפתית והלכה אחרי אהבה אסורה. מסעו של הגיבור אינו רק מסע פיזי בזמן אלא גם מסע נפשי אל המודעות העצמית ואל החיבור לשורשים.

במהלך הרומן נפתחת בפני הקורא מניפה מרהיבה של עג’מי ורחובותיה, צפת וסמטאותיה וגלריה של דמויות מהמחוזות האלה. הגיבור צועד בו זמנית גם בתוך הסמטאות המפותלות של צפת ובתוך שבילי המילים במכתביה של  אמו, כשתודעה נוגעת בתודעה, מציאות  נוגעת בזיכרון , זיכרון נוגע בפנטזיה, רחובות העיר העילית נוגעים ברחובות העיר התחתית של הנפש.

בפרוזה לירית רגישה ובמשיכות מכחול  מעודנות המפגישות בין ריאליזם לפנטזיה חושפת בפנינו חנה טואג את העולם הקטן הזה מטה ומעלה, כשהגעגוע והכיסופים הם הדבק המאגד את אבני היסוד שלו.

הרומן “הרובע הקטן” הוא ספרה השלישי של הסופרת חנה טואג.

כשמו כן הוא- מעין מיקרוקוסמוס שבו היא מעלה שאלות המטרידות אותנו כחברה : היחסים השסועים בין חילוניים- דתיים, יהודים – ערבים.

הרומן נוגע גם בנושאים קיומיים ופילוסופיים (הבודקים למשל את תקפותו של המיתוס של סיזיפוס של קאמי במציאות בת ימינו).  האדם הוא עולם קטן והרובע הקטן הוא ארץ ועולם גדול.

בספר גרים בכפיפה אחת כל הגוונים וכל הסוגים ללא הבדל וחציצה כשהחוט המחבר הוא החיפוש אחר השורש כדי לקשור אותו לענף.

על רקע חברה שסועה ומדממת שנאה מתוארת בספר הזה דרכו של הפרט מתוך הכאוס הזה אל עבר עוגן כלשהו, אל משהו שאפשר להישען עליו.