ביקורת ספרים: על הספר “אלה שלמטה” מאת מריאנו אסואלה (הוצאת חרגול)

הקוראים הנאמנים של “קורא בספרים” ודאי שמו לב שכמעט ולא מתפרסמות כאן ביקורות שליליות. הסיבה לכך דיי פשוטה: אני בוחר מראש ספרים שמעניינים אותי, הרבה פעמים כאלה שהמליצו לי עליהם, ואם במקרה הצצתי בספר שלתחושתי הוא איום ונורא, אני פשוט לא אמשיך לקרוא (ובטח שלא אכתוב עליו ביקורת).

למרות זאת, לפני כשבועיים עמדתי בפני דילמה שקשורה בדינמיקה הזו; התחלתי לקרוא את הספר “אלה שלמטה” מאת מריאנו אסואלה שנחשבת (עפ”י גב הספר) לקלאסיקה מקסיקנית, ולא התחברתי אליו. שמתי אותו בצד ליומיים אחרי שקראתי עמודים ספורים בלבד, חזרתי לקרוא והוא עדיין לא מצא חן בעיני. ריבוי הדמויות, הנסיון לשוות אותנטיות מאולצת (לטעמי), וחוסר הבנה כללי של קורא הדיוט כמוני לגבי מה בדיוק מתרחש בעלילה – כל אלה גרמו לי לחשוב לזנוח את הספר.

אכן זנחתי אותו, ובשבוע שעבר הסתכלתי עליו שוב ואמרתי לעצמי שאני נמצא כבר בעמוד 30 ומשהו – עוד קצת יותר ממאה עמודים אסיים את הספר, אולי שווה לעשות מאמץ.

וכך היה. בפעם השלישית כבר הצלחתי להתרגל לדרך שבה מסופר הסיפור, הכרתי את הדמויות טוב יותר והמשכתי הלאה עד סוף הספר.

“אלה שלמטה” מתרחש בזמן המהפכה המקסיקנית ועוקב אחרי חבורת איכרים-לוחמים שמשתייכים למהפכנים ומונהגים ע”י דמטריו מסיאס. אל החבורה הזו מצטרף בהמשך רופא בשם לואיס סרוונטס – בן דמותו של המחבר אסואלה. הם עוברים בין עיירות שונות, רוצחים, בוזזים ומתעללים באוכלוסיה המקומית, שותים לשוכרה ומקווים להשיג את המהפכה המיוחלת.

אני יכול להניח שבשביל מי שבקיא בקורות המהפכה המקסיקנית, הספר הזה מאפשר נקודת מבט אותנטית על התנהלות המהפכה – כזאת שמובאת מהשטח עצמו. אבל בשביל קורא בישראל של 2015 שלא ממש בקיא בתרבות המקסיקאית בכלל ובתולדות המהפכה בפרט – הספר של אוסואלה לא סוחף במיוחד.

יתרה מזאת – בעמודים הראשונים הרגשתי ממש מיאוס וחוסר חשק לקרוא. כמובן שאין הדבר אפשרי מבחינה כרונולוגית, אבל התחושה הייתה כאילו אני קורא איזה חיקוי זול ולא מוצלח במיוחד של המינגווי. אמנם הרגשת המיאוס הזו נמוגה ככל שהמשכתי לקרוא, אבל גם בסיום הקריאה אני לא יכול להגיד שאהבתי את הספר – אם כי התנגדתי לו הרבה פחות מאשר בתחילה (עוד קצת על כך בהמשך).

במסה של הסופר קרלוס פואנטס (סופר שאני מאוד אוהב) שמובאת בסוף הספר מוסבר כיצד “אלה שלמטה” סלל את הדרך לספרות הלטינו-אמריקאית המודרנית. לי, אם כן, אין שום עניין לטעון כנגד חשיבותו של הספר, אך ככל הנראה 100 השנים ואלפי הקילומטרים שמפרידים ביני לבין כתיבתו של הספר, פגעו ביכולת שלי להבין אותו וליהנות ממנו. זאת ועוד – כבודם של אבני דרך ואבות טיפוס במקומם מונח, והם חשובים מאין כמותם עבור התרבות האנושית ועבור האנשים שחוקרים את התרבות הזאת; אבל לא תמיד נרצה להשתמש באבני הדרך האלה להנאתנו. לא נרצה לטוס במטוס של האחים רייט, או להאיר את החדר בנורה של אדיסון, כפי שלא תמיד נוכל להתחבר ליצירות תרבותיות פורצות דרך אם הדרך חזרה אליהן משובשת מידי.

נראה אפוא כי חשיבותו של הספר היא בעיקר אקדמאית, ולא בכדי הוא יצא לאור ביוזמת ובתמיכת מכון סברדלין להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב. אפשר להקיש זאת אפילו מהבחירה להוסיף בסוף הספר את מסתו של פואנטס – מסה אקדמית גבוהת מצח, וכזו שאינה מיועדת לקורא ההדיוט שמעוניין בהקשרים היסטוריים וספרותיים פשוטים לטקסט שסיים זה עתה לקרוא (לאחר המסה מצורפת גם כרונולוגיה הכרחית אך יבשושית של האירועים החשובים בזמן המהפכה).

למרות כל האמור לעיל, מרגע שהתמסרתי סופסוף לספר, הצלחתי להינות ממנו בסך הכל. התחברתי לתיאורי הנדידה בין הואדיות והעיירות הקטנות, התרגלתי לתחושת החמיצות שמלווה את תיאור מאורעות הבזיזה והרצח המיותרים שנעשים כביכול בשם המהפכה או בחסותה, והזדהתי עם המסר העיקרי והאמיץ של אסואלה – אין שום טעם במהפכות שמחליפות מנצל אחד במנצל אחר (זהו מסר אמיץ בהתחשב בכך שאסואלה כתב את הספר תוך כדי המהפכה, בזמן שלקח בה חלק בעצמו). הוא לא מראה את המהפכנים כגיבורים, אלא בעיקר מדגיש את האמת המרה לפיה ניצולם של החלשים טבוע בבני האדם משחר ההיסטוריה.

כך שאולי לא נהניתי מספיק מהפן הספרותי של הספר, אבל בסופו של דבר אני לא מצטער שקראתי אותו כי הוא גרם לי לשים לב למהפכה המקסיקנית (המהפכה החברתית החשובה הראשונה של המאה ה-20) וללמוד עוד קצת על טבע האדם.

_____________________

// אלה שלמטה, מריאנו אסואלה. מספרדית: יוסי טל (בצירוף מסה מאת קרלוס פואנטס בתרגום יורם מלצר). הוצאת חרגול. 172 עמ’