היי, ינון, אנחנו נפגשים לריאיון הזה לכבוד צאת הספר הרביעי שלך – “החייל האחרון” – שעוקב אחר השירות הצבאי של אליאב קדוש, בצה”ל של שנות ה-90. קודם כול, מה הביא אותך לכתוב את הספר? למה דווקא צבא ולמה בשנות ה-90?

כתבתי על שנות התשעים כי זאת תקופה שאני מכיר. התגייסתי לצה”ל ב-1994 ועשיתי טירונות צנחנים בסנור. אילו הייתי כותב רומן על צה”ל של שנות האלפיים הייתי נאלץ לעשות תחקיר. אני לא מאמין בתחקירים. ביותר מדי ספרים שקראתי נראה שהתחקיר החליף את ההתבוננות.

ניסיתי לכתוב על הצבא מאז שהשתחררתי. עברו כבר כמעט עשרים שנה מאז. גנזתי רומנים, נובלות וסיפורים קצרים. באופן מוזר, צוק איתן שחרר אצלי משהו. הדראפט הראשון של “החייל האחרון” נכתב תוך שלושה שבועות.

אתה חושב שצה”ל שמתואר בספר (צה”ל של שנות ה-90) שונה מהצבא של היום?

אני לא מכיר מספיק את צה”ל של היום כדי לענות על השאלה הזאת. אני משער שיש הרבה מאוד הבדלים. החברה הישראלית של היום שונה מהחברה הישראלית של שנות התשעים. בשנות התשעים החברה הישראלית (או לפחות במעגלים החברתיים שאני חלק מהם) הייתה הרבה יותר בטוחה בעצמה ובמשך כמה רגעים, הייתה תחושה של נורמליות. היה גם תהליך שלום. היום כבר לא מדברים על שלום ומתייחסים אל המלחמה כאל גזרת גורל. הבן שלי בן שש. לפני כמה שבועות נכחנו בטקס קבלה לכיתה א’. ילדי כיתה ב’ עמדו על הבמה והסבירו להורים שבעוד 12 שנים הילדים שלנו יתגייסו לצבא. אחר-כך שרו את “התקווה”.

הביקורתיות של הספר כלפי הצבא משייכת אותו לז’אנר הרומנים האנטי-צבאיים דוגמת “במערב אין כל חדש” ו”מלכוד 22″. במה לדעתך שונה החוויה הצבאית הישראלית מזו הגרמנית של מלחה”ע ה-1 או האמריקאית של מלחה”ע ה-2?

מבחינת רוב החיילים ששירתו במלחמת העולם הראשונה והשנייה הייתה קיימת הפרדה ברורה בין ימי המלחמה והשלום ובין השירות הצבאי והאזרחות. ההפרדה הזאת מאוד בולטת ברומנים האנטי-צבאיים שהזכרת. בישראל לא ממש קיימת הפרדה כזאת. השירות בצה”ל הוא הנורמה. ההבדל הזה יוצר שוני מהותי בין החוויה הצבאית בישראל ובחו”ל. הגרמנים, הצרפתים והרוסים הוציאו להורג אלפי חיילים במלחמת העולם הראשונה והשנייה רק כדי לשמור על השורות. עונש המוות מרחף מעל ראשיהם של הגיבורים בספריהם של רמרק, סלין, סרויאן וכו’. בישראל אין צורך להוציא להורג. לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו ב”החייל האחרון”.

החייל האחרון. עטיפה

פרסמת ארבעה ספרים (שלושה רומנים וקובץ סיפורים) עד עכשיו. אתה מוצא איזשהו קשר ביניהם?

יש הרבה מאוד קשרים בין הספרים. בכל הספרים שכתבתי יש מימד ארספואטי. הרומנים שכתבתי הם ריאליסטיים. אני מקפיד על הריאליזם הזה בקנאות. בכל הספרים יש ביקורת חברתית וחלק מהדמויות בספר אחד מתגלגלות לספר אחר: עידו ורד, הבן של תמר ונועם מ”עלילות פרומות”, משרת עם אליאב קדוש מ”החייל האחרון” בקורס טיס.

בשלושת הרומנים שכתבתי ניסיתי לקחת את הז’אנר שבתוכו כתבתי צעד אחד קדימה, להציג נקודת מבט אחרת וליצור משהו חדש. אני מקווה שהצלחתי.

כמה זמן לוקח לך לכתוב ספר?

בין שנה לשבע שנים. כתבתי כבר יותר מעשרה ספרים. בממוצע אני גונז שני ספרים על כל אחד שאני מפרסם. אני צריך לכתוב לעצמי תזכורת להשמיד את כל הרומנים הגנוזים. על פי החוק, היורשים שלי אמורים להעביר למדינה את כל כתבי היד שלי לאחר מותי. זאת נראית לי חובה מוסרית להציל את העולם מהטיוטות שלי.

אתה נוהג לכתוב באופן קבוע, או מרכז מאמץ כשאתה מחליט שיש לך רומן שאתה רוצה לפרסם?

אני כותב רק כשיש לי צורך. בין הפרסום של “עלילות פרומות” לתחילת הכתיבה של “החייל האחרון” לא כתבתי במשך שנתיים כמעט. בתקופות שאני לא כותב אני מנגן הרבה יותר על הגיטרה והנגינה שלי מאוד משתפרת. לא ברור לי אם אני מעדיף את התקופות שאני כותב או את התקופות שאני לא כותב.

3M5A6994

ינון ניר. צילום: ינאי יחיאל

אתה משמש כיום כבעלים (יחד עם אחותך אבישג) של הוצאת אריה ניר שעברה אליכם בירושה מאבא שלך ז”ל. כבן למו”ל וכמו”ל בעצמך עכשיו, למה בעצם פרסמת את שני הספרים הראשונים שלך בהוצאות כתר ומודן, ולא בהוצאת אריה ניר כמו שעשית עם הספרים האחרונים שלך?

אני לא מו”ל. אחותי אבישג היא המו”לית. למרות שאני שותף שווה בהוצאה אני מקפיד להיות בעל מניות שקט שאינו מתערב בניהול היום-יומי של ההוצאה. שני הספרים הראשונים שלי התפרסמו לפני שאבי נפטר ונכון היה להוציא אותם בהוצאות אחרות (מודן וכתר) כי לא רציתי שיתייחסו אלי כאל בן של שמוציא ספר בהוצאה של אבא שלו. ברגע שירשתי את ההוצאה התווספו גם שיקולים אחרים. הספר האחרון יצא בשיתוף עם מודן.

מה אתה חושב על הספרות העברית בת זמננו? אתה נוהג לקרוא ספרות עברית?

אני קורא הרבה מאוד ואיני נוהג להחרים ספרים על בסיס גזע, לאום, מין או דת. אני מנהל יחסי אהבה-שנאה עם הספרות העברית. מצד אחד, למעט אפרים קישון, אין אף סופר ישראלי שהשפיע על הכתיבה שלי. מצד שני, אחרי עשרים שנות כתיבה אני חייב להודות שיש רגעים שאני רוצה להיות חלק מהספרות העברית. לפני כמה שבועות התפרסמה על “החייל האחרון” ביקורת בספרים של הארץ ובפעם הראשונה העמיד מבקר (עמרי הרצוג) ספר שלי בקונטקסט של הספרות העברית. על הספרים הקודמים נכתבו הרבה מאוד ביקורות טובות אך מעולם לא ביחס לספרות העברית. אחרי עשרים שנה של להיות אאוטסיידר יש בזה משהו מרענן ומרגש.

בספרות טובה (ובאמנות) אמור להיות משהו חדש. רצוי שאמן ייקח את מה שעשו לפניו וייקח את זה צעד אחד קדימה או הצִדה או לכל כיוון אחר. היחס בארץ לספרות ואמנות הוא, במקרה הטוב, מעוות. משום מה יש העדפה שסופרים צעירים/חדשים יכתבו בדיוק כמו שכתבו הסופרים הוותיקים. זה מטופש ומשעמם. כמו דודות שמתלהבות מציורי ואזות. זה מתחבר באופן ישיר לביטוי הוולגרי והכל כך נפוץ – סופר בכיר.

ולסיום, כמו כל מרואיין בקורא בספרים, נבקש ממך להמליץ על כמה ספרים שאתה אוהב במיוחד, ועל ספרים שלדעתך לא זכו למספיק תשומת לב (וכיוון שענית על השאלון שלנו בעבר הרחוק, אתה מתבקש לגוון את התשובות 🙂 ).

“סיגריות” של הרי מתיוס. “קאפוט” של קורציו מלפרטה. “אלופי וילובי” של טלבוט ביינס ריד. “האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן” של יותם ראובני. “סיפורו של גרמני” של סבסטיאן הפנר.

***

ינון ניר, יליד 1975, הוא סופר ומנהל השקעות בכיר בעל תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. “החייל האחרון” הוא ספרו הרביעי וקדמו לו הספרים: “פעמיים קברו את ברטה” (קובץ סיפורים, הוצאת מודן); “התקופה הכחולה” (הוצאת כתר); “עלילות פרומות” (הוצאת אריה ניר).

עוד על הספר “החייל האחרון”:


אליאב קדוש גדל במושב בכורות. במושבים הטובים בדרום כשמישהו מתקבל לקורס טיס או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם יֵדעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. אבל זה לא הפריע לקדוש להאמין שהוא יכול להיות טייס. או לוחם בסיירת. או צנחן. הוא לא דמיין שכך יראה השירות הצבאי שלו.

זהו רומן על איש צעיר המחפש נקודת אחיזה בעולם, על שירות בצה”ל בשנות התשעים, על פערים ומעמדות בחברה הישראלית, ועל כמיהה גדולה לשקט פנימי.

החייל האחרון כתוב בכישרון גדול, ברגישות ובהומור, ומנצל בתבונה ובריסון חומרים פוליטיים, חברתיים ואנושיים רבי עוצמה. הספר מפרק לגורמים את חוויית השירות בצה”ל ולא מהסס גם לפרק מיתוסים או לבחון בעין ביקורתית סיפורי גבורה.

ינון ניר, יליד 1975, הוא מנהל השקעות בכיר בעל תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. את החייל האחרון התחיל לכתוב מספר פעמים מאז שירותו הצבאי אך בכל פעם נתקל במחסום אחר. בתקופת צוק איתן ביקר בכמה מקומות בהם שרת בארץ, ושטף הכתיבה חזר אליו עד להשלמת הספר. הדמויות בספר מבוססות על אנשים שהכיר במהלך שירותו הצבאי, חלקם בחיים וחלקם כבר לא.

החייל האחרון / ינון ניר  (אריה ניר) 223  עמודים. מחיר:  64 ₪