סיפור קצר: “הדרך היא למרחקים” מאת סיון שיקנאג’י

א.

זו אחר זו שאגו מכונות הדפוס, מגוללות מטרים רבועים של נייר פרסומות. ראשי הדיו העצומים רעדו, נעים מצד לצד, שופכים דיו צבעוני. יוֹרקֶה פילס את דרכו בין המדפסות, מוודא שהדיו שניתז צפוף ובגוון הנכון. לעיתים עצר והתעכב ליד אחת מהן, מזהה פסים לבנים שמעידים על סתימות, ממהר לחתוך את הנייר, להפעיל ניקוי אוטומטי ולחדש את ההדפסה. כל יום אותן מלחמות, ראשי הדיו הענקיים נסתמים ואז לנקות ואז הציפייה, בכל פעם מחדש כשהוא לוחץ על הדפס. רעש המכונה החוזרת לחיים, גליל הנייר שנמשך בחוזקה, והתנועה המעייפת, האיטית, החוזרת, של ראש הדיו, שמאלה ולימין, שמאלה ולימין, להשתגע מזה. ובימים בהם מכונות קורסות ופסים לבנים מופיעים שוב ושוב על פרסומות צבעוניות, בקלות, גם לרצות למות. לא שניסה אי פעם, או תכנן, זה רק בשבוע האחרון שהוא משתעשע במחשבות על מוות, מאז אותו גילוי מסעיר בחדר השירותים. כדורון עגלגל וצמיגי, נוסף על השניים שכבר יש מלידה. מאז, מרבה להתעכב על הספדים, מדמיין פנים אבלות רוכנות מעל קבר, לעיתים מזהה את הבוכים, בפעמים אחרות אלו רק מבטים אקראיים מהרחוב, לרוב, זו אשתו אסיה, ממררת בבכי, מספרת שהיה.

יורקה צועד באיטיות לאחת המדפסות, מעמיס גליל נייר לבן ומכוון. הוא מרים מבטו לקיר ממול, הדפסה דהויה של יער עבות ירקרק קוטעת את מחשבתו, סלובקיה. מדמיין בקתת עץ, ושביל גישה עשוי לבנים צפופות, סלסלת פטריות ומרק, מרגיש את הטעם אוחז בו, את החום זולג לבטנו, כמעט ומרווה, ואז לוחץ על הדפס. התמונה תלויה שם עוד לפניו. בשנים הראשונות, הירוק הזה לכד אותו מספר פעמים ביום. יכול היה לדמיין במשך שעות טיולים ביערות. אולי ייסע לשם יום אחד, אולי אפילו בקרוב. מוקדם לחשוב מחשבות סופניות, אבל הוא לא שולט בזה. אם יגלה בערב שאין תקווה, שנותר זמן קצוב, ייסע. ואם אסיה לא תרצה לבוא, ייסע גם בלעדיה. וודאי תתווכח, תדרוש שיעבור טיפולים, לא! שום טיפולים, הוא ייקח את הזמן שנותר לו ואוהל. יורקה מתיישב, על המסך מרצדת תמונה של יוגורט קורץ עם כפות ידיים לבנות שמצביעות עליו. “יש לך עודף כולסטרול?” התמונה שואלת, לא ממתינה לתשובה, “יוגורטול, יוגורט להפחתת כולסטרול בדם” הוא ממקם את היוגורט במרכז הגיליון ושולח לדפוס, ממשיך הלאה למשימה הבאה. בינתיים, מכונת הדפוס מתעוררת, מגרגרת, מתנערת, מתיזה דיו קולני – פס ועוד פס וטיפות הדיו מצטופפות יחד, יוצרות הגיון צבעוני. הנה היוגורט שוב מצביע עליו, מתגלגל על רצפת חדר הדפוס, כעת בגודל אדם, יש לך עודף כולסטרול? שלא תבוא, עדיף, גם ככה לא תרצה לטייל ביערות. הוא יחזור מהטיולים והיא תהיה שם, רכונה מול כן הציור שלה, ירוקה ומלוכלכת, כועסת שהוא קיים, משנה לה את התאורה, הורס לה את המוזה, קם ומפריד את היוגורטול מהבא אחריו.

בסוף היום הוא מכוון את מכוניתו אל חניון קופת החולים. שם, בחדר הרופאה, מספרת הדוקטור על הבדיקה שעשה – הגוש שיש לעמוד על טיבו. רק ציסטה, היא אומרת, ומסבירה, מדובר בהצטברות נוזלים, זה לא מסוכן, אבל יש להסיר, ואומרת אבנורמלי לפחות פעמיים. ושם, בחדר הרופאה, יורקה חש הקלה ונושם כמעט לרווחה, אבל אז מוסיפה הדוקטור, בניתוח ומפרטת תהליך כירורגי. ויורקה מרגיש איך כל בגרותו נאבקת כעת בידיו, שכמהות לצאת ולהגן על השק, ובמקום לעטוף את אשכי הזהב שלו, כפי שהיה רוצה, פשוט מגרד, קצת מימין להם, את הרגל, וחוזר על דבריה בקול חלוש, ניתוח? אז מחייכת הדוקטור, ורוכנת, עור מקומט על צוואר מתוח, “כן, ניתוח”.  קוטר שבעה מילימטרים, אשך ימינו, הוא נשען לאחור בחניון קופת החולים ומתקשר. “הלו?” נשמע קולה של אשתו, “את בבית?” שואל, במקום להישבר. “אני בבית, למה?” משיבה מהוססת, “סתם…תדליקי לי דוד” ומנתק.

בביתו, כרגיל, ימצא את אשתו בסלון, מול כן ציור ושעשועון טלוויזיה צועק. שערה עטוף במגבת, וריח הבית – ריח אסיה – פריחת האיקליפטוס. מעיל על שולחן, נעליים לקיר, יורקה יכנס לסלון. “אני צריך לספר לך משהו” יאמר, מסתיר, ואסיה תניח למכחול. “מה קרה?” שפתיה יתכווצו. “קרה משהו?” תחזור בשנית לאור שתיקתו. יורקה יכבה את הטלוויזיה ויאמר “כן” וירגיש מסכן. “נו” תאיץ בו “קשור לעבודה?” אז יסתכל עליה ויחשוב איך היא נראית לו מכוערת, פשוט מכוערת, עבודה, זה מה שמעניין אותה, “לא קשור לעבודה” יאמר ויתיישב לידה. “קשור אלי…שבוע שעבר הלכתי לרופאה, בקשר ל… ג’ולה, שיש לי ב…זה… ובדקו ו… גידול, אבל…” אז אסיה תצרח, לא צרחה כזו שתזעזע את הסלון, או תרעיד את הקריסטלים שלה, יותר אבחת קול בלתי נשלטת, “אוי” ו”מסכן שלי” ובכי. יורקה ישב לידה המום, ראוי לבכי, ובכל זאת, “נו… יהיה בסדר, רק ניתוח…לא צריך לדאוג…” “ניתוח?” הבכי יגבר ויזנק עליו, יפרוש זרועות מדלדלות על כתפיו, יצמיד חזה שופע לראשו ויעלה וירד במשיכות אף, מטפטף מליחות. שיער האיקליפטוס שלה יעטוף את נחיריו ויחמם אותו. כך ישבו חבוקים, בספה, חצי שעה לפחות, עד שירגיש עקצוצים בידו הימנית, וינסה להחליקה מגבה. ואסיה, שתרגיש ביד הזוחלת, תקום ותאמר: “יוריק, אני רוצה לראות” “לראות מה?” ישאל, למרות שברור, “לראות, אני רוצה לראות” תתעקש. וכך יעמוד האיש, בסלון ביתו, עם מכנסים מופשלים, מכוון את אשתו. אסיה על ברכיה, תמשש ותבכה ויורקה ירגיע, “לא נורא, לא נורא”, ומגע אצבעותיה המחפשות ופניה המרוכזות, אוי, יורקה יחשוב על סלובקיה, על היער, כמעט ויריח אותו. ציוצי ציפורים יתמזגו עם בכייה, משב רוח קליל ילטף את פניו, יצמרר, טיפות טל יטפטפו על ראשו מן הצמרות ואבקנים ידגדגו את אפו, יורקה יתעטש. אז תקפץ ממקומה ותסכם, “מספיק. אכין לך לאכול”. למחרת תקום לפניו, תפזר בבית ריח קטורת וחליטות צמחים, תעיר אותו בעדינות ותאמר, “יוריק שלי, אני רוצה לצייר אותך”. ויורקה יביט בה המום, ויקום, ויצא לעבוד.

ב.

בעבודה הוא נזכר בתגובה שלה. “מסכן שלי” והבוקר, “יוריק שלי” ופתאום היא רוצה לצייר אותו? יורקה מטייל בין המכונות, עוצר וממלא את קסטות הדיו שלהן.  צהוב – היא חושבת שהוא גוסס, מעולם לא ביקשה לצייר אותו. פעם העמידה אותו שעות, הפודל של השכנה בידיו, כחול, אל תזוז, אל תחייך, אל תנשום, שעות, ולבסוף מה ציירה? פודל עם כנפיים. “יוריק שלה”, שחור. עוצר, מנגב את דפנות הקסטה מהדיו שזלג, נפש רומנטית של אמן מיוסר כמותה וודאי מתמלאת השראה ממחשבות על המוות שלו. מג’נטה, סוגר את הפקק, כשיחזור יגיד לה שזו רק ציסטה ושתעזוב אותו בשקט. בערב היא מתקשרת, שואלת בדרמטיות איך הוא מרגיש, מה חדש. “כלום לא חדש, מרגיש מצוין!” מבקשת שיקדים לחזור –  עונה שיש הרבה עבודה, הרבה יוגורטים שצריכים לבוא אל העולם, “טוב”, אומרת, ו”שמור על עצמך”, כאילו לא התקיים העשור האחרון, כאילו לא נשתמרה צורתו על ספת הסלון. יורקה מנתק ומתיישב, מנסה להתרכז.  הספרות על הצג מתערבבות, על המסך מהבהב הסמן, מידות רוחב ונקודתיים, מה מידות הרוחב? הוא מתאמץ להיזכר, כל יום אותן הספרות ועכשיו הוא לא בטוח אם זה 126 או 162? מה מידות הרוחב, כל יום, ועכשיו הוא לא בטוח אם זו הרדמה מלאה או חלקית, ברכיו נצמדות. הסמן מהבהב, כמו מתדפק על כתפו, מה מידות הרוחב? מה מידות הרוחב? רק שלוש ספרות והוא לא זוכר, אולי הוא מאבד את הזיכרון? אולי גידול נוסף התיישב לו במרכז האונה השמאלית, או שמא הזיכרון שייך לימנית? אוי, גם את זה הוא לא זוכר! תחליט, פשוט תחליט! מה מידות הרוחב? 162 מנחש, אבל הסמן מתעקש, מה מידות הגובה? מה מידות הגובה? יורקה מתרומם, הוא זקוק לאוויר, זה הדיו, כל היום הוא נושם אדים, לא בריא, האדים משטים בו, הוא קרא על זה בעבר, אפשר להשתגע מזה או לקבל סרטן! יורקה עוזב את עמדתו ורץ אל הפתח, החשיכה מפתיעה אותו, מתכווץ, ממצמץ, לא היה צריך לספר לאסיה, זאת עושה עניין מכל דבר קטן.

יורקה נכנס למכונית ומתניע, מגביר את המוסיקה ונוסע משם. בדרך הוא שר בקול ובצער, מתיר לרוח לפרוע את שיערו המועט, להביאו לכדי דמעות. “טגנקה, צוענייה עם קלפים, הדרך היא למרחקים ארוכים…” “טגנקה” מדגיש כל מילה, “הלילות שלך שורפים”. ברקע נשמעים קולות הטמבורין מצטלצלים על כף ידו של הנגן, פעם בחוזקה ופעם ברפיון. ראשו של יורקה זז, כמו גם ראשה של בובת הכלב שקנתה לו פעם אסיה. סרטן, היא צריכה שהוא יגסוס כדי לצייר אותו? “טגנקה, למה הרגת את נשמתי? אני יודע אהובתי, יותר לא נפגש”, בכי “דרכים שונות” משיכת אף “זה הגורל שיש” בכי. יורקה פונה לשביל צדדי, מוכר, ונכנס לחניית עפר אחורית. במדרגות מקבל אותו ריח שתן, הוא מטפס במהירות לקומה השלישית. שם, מתדפק על דלת עטופה מיני מגנטים וממתין חסר סבלנות לתשובה. את הדלת פותחת אחותו, הלנה. כתונת לבנה דבוקה לגופה, ושיערה הקצוץ זהב, היא מחייכת ונושקת לו. “יוריצ’וק” אומרת “טוב שבאת”, זזה ממקומה ומפנה מעבר בין עשרות חתולים. ניחוח מאפים מציף את הבית, מתערבב עם צחנת חדר המדרגות. יורקה צועד פנימה והחתולים מתפזרים כל אחד למקומו. “בוא תשב, מתוק” היא אומרת, מסמנת בידיה הדקיקות לחתול אפור ונפוח להסתלק. “קישט…סייריק, קישט” סייריק מביט בה באדישות, מתרומם באי רצון, נמתח ומקפץ לשולחן הסלון. הלנה מתיישבת גם היא, מחייכת כמו תמיד “אתה נראה לא טוב, רוצה לשתות?”, “תודה” עונה לה יורקה ומיד ונשמעת צעקתה ברחבי הבית “איגור, אידי!” איגור מגיע במהירות, חלוק טבחים לגופו הצנום, המקועקע, שיערו מגולגל על קרקפתו. “יורקה!” הוא אומר בקול נרגש וניגש לחבקו. אחר כך חוזר מהמטבח אוחז מגש, בו שלוש כוסיות ונוזל שקוף בתוכן, “עוגיות תיכף מוכנות” מוסיף ומושיט כוסית לאורח. יורקה לוגם מהמשקה ובין לגימה ללגימה מבטיו נפגשים עם עיניו הנועצות של סייריק החתול, זז באי נוחות. “הייתי אצל הרופאה היום” ממלמל, הלנה ואיגור מביטים בו בפליאה. “ידעתי שאתה לא נראה טוב” אומרת הלנה, נשענת אליו, שולחת יד דקיקה אל מצחו, “בדקת דם שלך?” מוסיף איגור “אולי אנמיה?” “לא…יש לי גידול” יורקה מתאמץ להסיר מבטו מהחתול. הלנה ואיגור מסתכלים זה על זו, סייריק מלקק את עצמו באדישות ויורקה מתרומם ופושט את מעילו. “גידול?” שואלת הלנה, יורקה מתכופף אל סייריק, שולח אצבעות לאפו, “כן…גידול” השתיקה חוזרת. איגור הראשון לשאול איפה, “איפה?” “כן, איפה? באיזה מקום בגוף?” יורקה זז באי נוחות ועיניה השקדיות של הלנה דומעות. “באשכים” אומר יורקה, צרוד. כעת אחותו כבר בוכה. “אבל זו ציסטה” ממהר לתקן, נדהם מהקלות שהמילים מחליקות ממנו, מביט בקמטי הדאגה של אחותו הולכים ודוהים. “אבל צריך ניתוח” מוסיף ונשען לאחור, מוקסם מפניה המשתנות של הלנה. איגור קם אל המטבח וחוזר כשבידיו מגש ובו שלוש כוסיות נוספות וקערת דובשניות. “תטעם” אומר ליורקה ושולח דובשנית מאובקת כלפיו. חום הדובשנית עוטף אותו, מתמוסס וממלא את גרונו במתיקות משכחת. הלנה נושקת למצחו בעדינות ומוסיפה בקלות מציקה “טוב, תודה לאל רק ניתוח” ואיגור מהנהן בהסכמה. אחר כך צופים שלושתם בתכנית על מדוזה שנתגלתה באוקיינוס ההודי ומסוגלת לחיי נצח.

ג.

בלילה פורשת אחותו כיסוי משבצות דהוי ומניחה כרית ושמיכה. יורקה מתיישב ומסיר נעליים, חושב על אסיה שוודאי דואגת ותתקשר בקרוב. הוא נשכב על הספה, כפות רגליו מבצבצות. קולות הלילה עוטפים את הבית, והאורות כבים זה אחר זה. בסלון, מגרגרים החתולים ממקום מרבצם, ריח הדובשניות עדיין אוחז בו. מתהפך על צידו, מה יאמר כשתתקשר? עוצם עיניים והאוויר נעשה קוצי. אחד החתולים מתחכך ברגלו, יורקה נבהל ומתיישב, ממתין מספר שניות ונשכב בשנית, שוב מתחכך, מה יש לו לחתול הזה? ואם תשאל למה לא חזר? מחכה שהיא תדאג ותתקשר? מתהפך, מתחכך, “קישט”, ולמה היא לא מתקשרת? וודאי כבר ניסתה בבית הדפוס, נו? יורקה מתיישב משתעל. זה החתולים, חושב לעצמו, הפרווה. נשכב מחדש, כעת על בטנו, עוצם עיניים, נושם נשימות עמוקות ומוציא את האוויר לאט, הגרון עוקץ, עיניו דומעות, וודאי מתפתחת דלקת, ברגע זה צומח לו גידול נוסף במרכז הגרון. יורקה קם וצועד בשקט למטבח, משתדל לא לדרוך על חתולים. במטבח הוא נשען על המקרר ונאנח. אחד החתולים נכנס אחריו, סייריק, מזנק אל השיש. יורקה שוטף את פניו במים קרים, סייריק ממשיך להביט בו. “קישט” מנסה להבריח אותו, אך סייריק נותר זקוף ובוהה. מה הוא רוצה ממני? מלמל מטפטף תוך שהוא צועד אל הסלון. רגע לפני שעובר את המשקוף, עולה במוחו מחשבה, אם יעקוב אחריו החתול, גם לסלון, הרי שמשהו לא תקין בגידול. יורקה עוצם עיניים, מאפשר לרוק להרטיב את גרונו, חוזר לסלון ומתיישב. אולי יחזור הביתה? ממילא לא נוח לו כאן, הריח והחתולים והפרווה. סייריק נכנס לסלון באדישות ומתמקם על ברכיו של יורקה, מגרגר. יורקה ההמום מביט בחתול, ידיו באוויר ונשימתו חסרה. אולי טעתה הרופאה?

הלילה מרגיש לו ארוך. פרוש על הספה הוא יושב, ידיו מתוחות לצדדים, בטנו עגלגלה. היא לא מתקשרת וזה רק מוכיח שהכול הצגה, דיבורים נמלצים לפני שהיא תוקעת את המסמר בארון שלו. לא עבר יום והנה היא מתעלמת ממנו, שילך, שיחזור, שותפים לדירה, זה מי שהם ולפתע דפיקה בדלת. יורקה מזנק מהספה אל העינית, החתולים נעים במקומם, מוטרדים. בחוץ בתוך עיגול מוקטן, עומדת אשתו, מקומרת. פניה מלוכלכות מאיפור ושיערה המחוצל פרוע. דפיקה נוספת וכעת גם אחותו בכניסה, “מי זה?” הלנה לוחשת, “א-ס-י-ה” הוא עונה ללא קול. “ולמה לא פותחים לה?” הלנה הודפת אותו בעדינות מן הדלת. “איפה הוא?” פורצת אסיה אל הבית כמו רוח סערה, “אני יודעת שהוא כאן” היא צועקת, עוקרת בתים, הלנה נושקת על לחיה בחיוך, וממהרת למטבח להביא כוס מים. “תשתי, מתוקה” אומרת ומושיטה לאסיה את הכוס. נעשה לו חם, יורקה עומד שם שפוף, מנסח משפטים ומוחק. “את בסדר?” שואל, שתיקה. “אני…מצטער שלא באתי הביתה” שתיקה. “פשוט כל העניין של הגידול…” שתיקה, “אולי תגידי משהו” שתיקה, ארוכה. ואז מילים מוקצפות שיוצאות ממנו ללא שליטה – “מה את חושבת? שזה קל? אה? לדעת שאני חולה… ככה?” וגירוד בראש, “ניתוח? זה נעים לשמוע? מה נראה לך?” “שאני לא מרגיש שאת חושבת שאני גוסס?” שתיקה ואז אדוות ואז גלי התייפחויות מיטלטלים, מעלה ומטה- ומה? הוא לא יחבק? “ששש” הוא לוחש ומנגב, “ששש… יהיה בסדר…ששש…נתגבר יחד…ששש”.

ג.

בבית הדפוס הוא צועד הלוך ושוב, מניח גלילי נייר ואז מסיר ואז מניח ולא מניח את דעתו. מפעם לפעם מתקשרת אשתו, ממלמלת דברי אהבים, מאז הסרטן הפך “יוריק שלי”, וארוחות בוקר מקושטות זיתים הפכו שגרה. ונשיקות – על שפתיים וכוסות מצטלצלות “לחיים”, ומאז, השקר או אי האמת הלכו ותפחו וכעת כמעט ואין זכר לשבעה מילימטרי הציסטה. כעת זה סרטן, סרטן באשכים. יורקה נעמד ומביט בסלובקיה, כבר ימים שהדהוי הזה מעביר בו תחושות סלידה. אתמול ניגשה אליו מאושרת, אמרה שדיברה עם חברה וזאת סיפרה ששמעה מחברה שקראה שאחוזי ההחלמה מסרטן באשכים הם הגבוהים ביותר והוא ענה “יופי” והוסיף, באמת בטעות, שאצלו מדובר בסרטן מתקדם. יורקה מחפש ומוצא תמונה חדשה, גם כן יער, אבל עם נחל. הוא מכוון את המכונה ומעמיס גליל נייר, חסר סבלנות מביט בשעון, אותו שעון שמראה בד”כ לאסיה כמה זה הרבה עבודה. מכונת הדפוס מרעישה מעט ומשתחררת. הגיליון הלבן נצבע נקודות ירוקות, צפופות, בטקסטורות שונות, עלה וגבעול וגזע והנה מופיעה לו תמונה חדשה, תיכף יוריד את סלובקיה הדהויה ויתלה במקומה את יערות איטליה. תיכף יטייל במורד הנחל, יטבול רגליים במים הקפואים של האלפים ויתחמם בין קרני שמש מסתננות. תיכף, ירוק של עלה וגבעול  – וחום של גזע ופס לבן חסר – אכזרי שקוטע את הירוקת. הוא לא מתייאש, ממהר לחתוך את הנייר, להשליך את צמרות העצים הקטועות אל האשפה, ולחדש את ההדפסה. ושוב, הטבע עושה שלו, ומכונת הדפוס את שלה, ועלים ירוקים נובטים ועוטפים נייר לבן. יורקה מביט ביצירה החדשה וחושב שמה אכפת לו בעצם שאסיה תצייר אותו, שיישאר לה זיכרון ממנו. כלומר, יום אחד, בעתיד, כשילך לעולמו, כלומר, אם ימות לפניה, כלומר, טפו טפו, וטרם הוא חושב את הטפו השלישי, שוב מתחילות להופיע קרחות יער בהדפסה. וכשהוא זורק את איטליה לפח בפעם החמישית היום, הוא מחליט ללכת הביתה.

בבית הוא עומד במרכז הסלון, על פודיום שהכינה מבעוד מועד, עטוף בד לבן. הוא מסתכל עליה, לסת תחתונה מושטת קדימה וגבות מכווצות, היא מרוכזת, חמודה שלו, עסוקה בלבחור את הגוונים הנכונים עבורו. כעבור דקה ארוכה היא מרימה אליו מבט והוא מתיישר, היא מחייכת, והוא מחייך חזרה, והסלון מחייך, והסדין הלבן מחייך, ופסל הפיל ששבר בעבר מחייך, והשאנדליר מחייך, והשטיח הביזאר שתלתה על הקיר, גם הוא מחייך, והאיורים הסו-ריאליסטים שעליו, גם הם מחייכים, כולל מסכת העץ האינדיאנית שנדמה שממש צוחקת לקראתם ואסיה שמביטה בו, גם היא מצחקקת, כמו שהייתה נערה ונשק לה, וצחקוק שלה הופך לצחוק קטן, שלו, ואז לצחוק מתגלגל שלה, ואז לצחוק דומע שלו ואז לצחוק מכאיב של שניהם.

***

­­ סיון שיקנאג’י, ילידת אילת, 1983. נשואה ואם לילדה, בוגרת מכללת מנשר לאמנות. סופרת, משוררת ותסריטאית. סיפורים ושירים פרי עטה התפרסמו בבמות שונות בהן הארץ, עבריתון, גג, אנתולוגיית “דיבור” (2013, הוצאת מנשר לאומנות). ספרים: “מאין לך אהבת החורף הזו?” (הוצאת פרדס, 2015) ושני ספרי הילדים: תיבת נוח (עברית, 2013) והשף פקיניו (עצמית, 2015).

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com

­­