בערך 20 עמודים לתוך הספר “תחת כיפת השמים” של חסוס קראסקו, כתבתי לי הערה בצד שהכילה ארבע מילים: “אני אוהב ספרי מסעות”. זו הערה קצת בעייתית, כיוון שבאופן עקרוני, כל ספר מכיל מסע כלשהו בעבור הקורא, שהרי הוא (הקורא) עובר איזושהי דרך עם הדמויות וכשמגיע הדף האחרון הוא כבר בילה זמן לא מבוטל במחיצתן. כלומר – בין נקודת ההתחלה של ספר לנקודת הסיום שלו, הקורא חייב לעבור מסע כלשהו, גם אם זה מסע של רכישת ידע או מסע של היכרות עם נפשה של הדמות.
ובכל זאת, יש ספרים שבהן הדמויות עצמן, בצורה הכי גשמית שיש, מתחילות את הספר בנקודה גיאוגרפית אחת, ומסיימות אותו בנקודה גיאוגרפית אחרת – רחוקה הרבה יותר לרוב, כשמרבית העלילה עוסקת במסע שעוברות הדמויות בין הנקודות האלה. אם כך, אלה ספרים שיש לי חיבה מיידית ואפריורית אליהם, אם כי רבים מהם גרועים ומשעממים.
“תחת כיפת השמים” הוא ספר מצוין בז’אנר הזה. הוא נפתח בתיאורו של ילד/נער שמתחבא בבור בחורשת זיתים מחוץ לכפר שלו בספרד, כשאנשי הכפר מחפשים אחריו. אנחנו מבינים שהוא רוצה לברוח, אבל לא ממש יודעים ממה ולמה. בלילה הוא יוצא מהבור, ומכאן הוא נאבק באופן ריאליסטי במיוחד בקשיי ההישרדות בטבע הצחיח שנמצא מחוץ לכפר שלו – מישורים גדולים, עיי חורבות וכפרים נטושים. הוא צריך להתמודד עם קשיי ההישרדות האלה, תוך שהוא בורח מאנשי הכפר שמחפשים אחריו. עד סוף הספר הוא עובר מסע שכולל כמה אירועים מרכזיים (כשבאחד מהם מתברר גם למה הוא ברח ולמה רודפים אחריו), אבל עיקר כוחו של הספר לטעמי טמון באותם תיאורים ריאליסטיים של קשיי ההישרדות: הצמא והרעב, החום והצריבה של השמש והצורך להסתתר מפני הרודפים.
הבחירה של קראסקו שלא לתת שמות לדמויות שלו ולהסתפק בכינויים כלליים כמו “הילד” (הגיבור הראשי), “הרועה” (דמות שהוא פוגש במסעו) ו-“השוטר” (שרודף אחרי הילד), קושרת אותו מיידית ל-“הדרך” של קורמאק מקארתי – קשר שהוא ברכה וקללה בו-זמנית. מצד אחד, “תחת כיפת השמים” אכן מכיל איכויות של מסע קשה ובודד אל מול איתני הטבע בדומה לספרו של מקארתי, אך מצד שני – ההשוואה הבלתי נמנעת פוגעת בייחודיות של הספר. “הדרך”, שיצא לאור בשנת 2006, הוא לא ספר מספיק ותיק ולכן הרפרור אליו יכול ליצור תחושה של חיקוי בקרב קוראים מסוימים.
אולם אני לא מהקוראים האלה. הדמיון לספרו של מקארתי לא פגע בהנאה שלי מהספר, והביקורת העיקרית שלי על הכתיבה של קראסקו קשורה בכלל בסצינה אחת בספר שלא אוכל לפרט לגביה מחשש לספוילרים; אומר רק שקונפליקט אחד בסיפור נפתר בצורה קולנועית והוליוודית מידי, דבר שהרגיז אותי קמעה במהלך הקריאה, אם כי לא פגע באופן משמעותי בהנאה הכללית שלי מהספר.
“תחת כיפת השמים” (בתרגומה המצוין של טל ניצן) הוא אפוא ספר מעניין מאוד, שמעביר את הגיבור ואת הקורא מסע הישרדות מהימן כל כך, עד שבסיום הקריאה גם הקורא מרגיש את שריריו הדואבים ואת החספוס שנוצר על עורו – שילוב בין תנאי השטח הקשים לשמש הקופחת ממעל. קראסקו, שזהו ספר הביכורים שלו, הצליח לשוות לעלילה שלו איכויות קלאסיות, ולחרות בנפשו של הקורא כמה סצינות ותמונות נוף כלליות מהעולם שאותו יצר – דימויים שנדמה כי ילוו אותו (את הקורא) לשנים רבות קדימה.
כך שזהו אולי לא ספר מושלם או חף מבעיות, אבל זה בהחלט ספר חוייתי (במובן הישן והלא-ניו-אייג’י של המילה) שכדאי מאוד לקרוא.
___________________
כבר רשמתי לי ספר זה כמומלץ והמלצתך חידדה לי את ההחלטה. תודה!
ואם אתה אוהב ספרי מסעות, ביחוד כאלה שהגיבור עובר בהם מסע פנימי במקביל לחיצוני, וטרם קראת את “אני דוד” של אן הולם – אני ממליצה עליו בחום.
[…] בקורא בספרים: ביקורת שלי על הספר "תחת כיפת השמים" של חסוס קראסקו …; סיפור קצר בשם "יתוש" מאת רועי חן (מתוך האנתולוגיה […]
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]
[…] תחת כיפת השמים מאת חסוס קראסקו (מספרדית טל ניצן, הוצאת עם עובד) […]