מיכאל ממליץ על “עד שתצא נשמתך: עונש המוות בארצות הברית” מאת איבון קוזלובסקי-גולן (רסלינג)
שני הוריי משפטנים והבילוי הביתי המועדף עלינו – על הוריי, על אחותי הגדולה ועליי – היה, מאז ומעולם, צפייה משותפת בדרמות (או קומדיות) משפטיות. “עד התביעה”, “שנים-עשר המושבעים”, “בחורים טובים”, “הפירמה”, “תיק שקנאי”, וכמובן “בן דודי ויני” נשחקו במכשירי הוידאו והדי.וי.די מרוב צפיות, ולא רק הם.
מערכת המשפט האמריקנית ריתקה (וממשיכה לרתק) אותנו משום שהיא מהווה מקור לא אכזב לדרמות סוחפות מחד, אך היא מלאה חסרונות כרימון מאידך. בספר “עד שתצא נשמתך” מתמקדת איבון קוזלובסקי-גולן, במחקר מרשים ורחב-היקף, בקשר שבין עונש המוות ויישומו בהיסטוריה המשפטית של ארה”ב, לבין ייצוגו הקולנועי לאורך השנים.
סקירתה – שאיננה אובייקטיבית כלל, ואינה מתיימרת להיות כזו – כוללת, בין השאר, התייחסות לקשר שבין עונש המוות לגזע, למגדר, לגיל ולדת ולשיטות השונות שבהן יישמו ומיישמים את העונש במדינות שונות; היא כוללת תיאורי מקרים רבים וניתוח בהיר ומרתק של סרטים, ידועים יותר או פחות. הספר אינו קל לקריאה: התיאורים אינם חסים על הקורא, וכאילו מטיחים בו “אם הקריאה על הנושא מטרידה, אזי יישומו על אחת כמה וכמה”. ועם זאת, העניין הרב שהספר מעורר והכתיבה החריפה של קוזלובסקי-גולן הופכים את הקריאה לחוויה שגם אם היא עוכרת שלווה, היא ללא ספק משתלמת. בין אם אתם מתנגדים לעונש המוות ובין אם לאו, ובין אם הספר ישנה את עמדתכם ובין אם לאו, אני חושב שמדובר בספר חשוב מאוד ומעניין מאוד, שמהווה קריאת חובה לכל מי שהמשפט קרוב ללבו.
אורה ממליצה על “יונתן בלש ממש” מאת דויד גרוסמן (עם עובד)
לכאורה, אין פשוט מזה. ספר לילדים כבני ארבע. סיפור מתח , שלו התחלה מטרידה, המשך מותח וסוף מפתיע ואולי גם מרגיע. איורים יפהפיים של גלעד סופר. מומלץ!
אבל אני מציעה קריאה אחרת בספר הילדים הזה.
הספר הגיע לחנויות באוגוסט 2012. ימים אחדים קודם לכן התפרסמה בעתון מודעה משפחתית על האזכרה לאורי גרוסמן, בנו של דויד גרוסמן, שנפל במלחמת לבנון השנייה. מבלי להיכנס לפוליטיקה – אב שכול הוא אב שכול הוא אב שכול – נראה לי שגרוסמן הגניב לספר את דעתו על המלחמה ועל האופן שבו דברים מתנהלים במדינת ישראל.
נתחיל מכך שלכלבה, גיבורה מרכזית בסיפור, קוראים ביבה, דומה לביבי (שלא היה ראש הממשלה בזמן מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה אז היה אולמרט). מין שם גנרי לראשי ממשלה?
וזה הסיפור: בזה אחר זה נעלמים מהבית חפצים חשובים ובעלי משמעות: נעלי הבית הכתומות של יונתן (שבציור צבען דומה יותר לאדום…), “הכוס הירוקה עם הציור של הקיפוד, הכוס שיונתן אוהב לשתות ממנה שוקו, כשהוא מסתכל בטלוויזיה” ולבסוף נעלם גם דובי-ידידיה שאיתו אוהב יונתן להתכרבל על הכורסא. היעלמם של חפצים אלו מסמל את הקריעה מהילדות ועזיבת הבית החם והמפנק עם הגיוס לצבא.
אחר כך נעלמים המשקפיים של אבא (היכולת לראות, גם במובן המטפורי) הצעיף של אימא, העיתון והשלט של הטלוויזיה (אמצעי התקשורת) וגם שמיכת הטלוויזיה שאימא אהבה. בני הבית מגיעים למסקנה שיש גנב בבית, ו”זה היה אפילו קצת מפחיד לחשוב שיש מישהו שעושה דברים כאלה בתוך הבית שלו”. יונתן פונה לביבה שתעזור לו לתפוס את הגנב, “אבל ביבה רק הביטה הצדה, וליקקה עם הלשון את השפתיים שלה” או “ביבה רק הרכינה את הראש, וגם קיפלה קצת את האוזניים שלה”.
ואז היה ליונתן רעיון, הוא יעקוב אחרי ביבה! “ואז פתאום, נכנסה ביבה אל בין השיחים, ליד הדשא של השכנים, ונעלמה שם. יונתן חשב מהר: להיכנס לשם או לא להיכנס? ומה יש שם? ואולי זה מסוכן? והוא נשם נשימה עמוקה, והוא נכנס, הוא נכנס אחרי ביבה, לתוך השיחים.” מאחורי השיחים נמצאים כל החפצים שביבה גנבה מהבית. ביבה ויונתן יושבים על שמיכת הטלוויזיה וצופים במחזה שמימי- משפחת ארנבים לבנים, ארנב אבא ארנבת אימא וארנבון משחקים בחצר השכנים, מתלטפים ומתנשקים.
סוף הסיפור, כיאה לספר ילדים, מפויס. יונתן אינו כועס על ביבה. הוא אומר “את עשית לך בית קטן, נכון? בית כמו שיש לנו בבית… יונתן חיבק את ביבה ואת דובי-ידידיה. הם ישבו ככה ביחד הרבה זמן, ישבו והסתכלו בארנבים.”
אבל המבוגר, הקורא את הספר לילדו , שם לב, מן הסתם, לכך שיונתן אינו חוזר הביתה…
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] ספרי ילדים מאת דויד גרוסמן, טובה ינסון ורקפת זיו-לי; סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ…; השאלון עם ענת לוין, מחברת הספר […]