| “נסיכת השמש” מאת דויד גרוסמן. רישומים: מיכל רובנר (הוצאת עם עובד)

תקציר העלילה: הספר נפתח כשנוגה יושבת על השולחן בזמן שאמא שלה מנקה, ושואלת אותה “אם אני הנסיכה הקטנה שלך, אז את המלכה?”. האם משיבה בחיוב. “אז למה אין לך כתר?” שואלת נוגה ואמה משיבה שהיא מלכה סודית – מלכת השמש ליום אחד, שבדיוק יוצא שהוא מחר. לפיכך נוגה, בתור בתה, היא נסיכת השמש והן צריכות מחר להדליק את השמש.

וכך הן יוצאות מהבית באישון ליל ורוכבות על אופניים אל עבר גבעה שממנה יראו את הזריחה. הן שרות ומחללות עד שהשמש עולה לבסוף. יום שלם השמש נמצאת באוויר בזכותן, למרות שאף אחד ברחוב לא יודע זאת. בלילה, לפני השינה, אמא של נוגה מסבירה לה שמחר מישהו אחר ידליק את השמש – בכל יום יש מישהו אחר. נוגה נרדמת.

הספר הזה הוא כבר שיתוף הפעולה השני של גרוסמן ורובנר (אחרי “חיבוק”), אבל כיוון שאני חדש בעסקי ספרי הילדים – לא אוכל להגיד דבר על הקשר בין שני הספרים האלה.

הדבר הראשון שבולט בספר הוא העיצוב שלו. הדפים שלו מיוחדים, עבים במיוחד, והרישומים של מיכל רובנר (שאני לא בטוח מה ההבדל בינם לבין איורים) מינמליסטים ואמורים להקנות תחושה ביתית (תחושה שילד אייר את הסיפור הזה).

הסיפור עצמו יפה ולירי, ויכול לתת מענה לא-מדעי-בעליל לילדים שמתעניינים כיצד השמש זורחת.

לי ברור לחלוטין שגרוסמן שמע את הביטוי “נסיכה שלי” או “נסיכה של אמא”, והתחיל משם את הסיפור, במשפט “אם אני הנסיכה הקטנה שלך, אז את המלכה?”. הרי הביטויים השגורים “נסיכה” ו”מלכה” נאמרים כלאחר יד במחוזותינו, אפילו כשהמלכה, כמו בסיפור, בדיוק עושה ספונג’ה. אם כי בכל זאת האמא הסיפוריצ היא משקיענית הרבה יותר מאמהות מציאותיות, ובמקום לבחור להיות “מלכת הממתקים” ולתת לילדה שלה במבה נוגט, היא בחרה להיות מלכת השמש ולנסוע באופניים באמצע הלילה כדי לראות את הזריחה.

ספר יפה, מינימליסטי, שמתאים כנראה במיוחד לילדים רגישים ועדינים.


11229965_10153419706638046_1240539142035219473_n

| “הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה” ו-“מי ינחם את קטנטן?” מאת טובה ינסון (משוודית: דנה כספי, הוצאות קרן וליברוס)

עוד לפני שאגיע לספרים עצמם ולדעתי עליהם, לספרים האלה יש חשיבות בעצם הנגשת מכלול יצירתה של טובה ינסון האהובה לקוראי העברית. חלק מהספרים של ינסון תורגמו בעבר, אבל התרגומים התיישנו, וממילא לא תמיד ניתן להשיג אותם. כאן אנחנו מקבלים ספרים בתרגום חדש (משוודית – דנה כספי) ובהפקה יפה ומושקעת.

“הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה”, מכיל גם כל מיני “חורים” בדפים שמאפשרים לראות ולהסתקרן לגבי העמוד הבא. הוא מספר על מומינטרול שהולך ביער עם כד חלב במטרה להביא אותו לאמא שלו. הוא פוגש בדרך את מייבל שאיבדה את אחותה – מאי הקטנה, ומנסה לעזור לה למצוא אותה. הם נתקלים בכל מיני דמויות מעמק המומינים, עד שלבסוף מוציאים את מאי.

כל עמוד בספר הזה מסתיים במשפט “מנחשים מה אז קרה?” – טכניקה שאמורה לסקרן את הילדים, ואכן עושה זאת. אבל לטעמי השפה קצת מסורבלת, ואם דמויות המומינים לא מוכרות במיוחד לילד שמקריאים לו – הספר לא מחליק בגרון בקלות.

“מי ינחם את קטנטן?” קצת יותר ברור. הוא מספר על קטנטן הביישן והמפוחד שיוצא מביתו ופוגש גם הוא בדרכו דמויות מעמק המומינים. אבל זוטית חסרת האונים מצליחה לגרום לו להתגבר על פחדיו ולצאת לעזרתה.

כאמור, הספר הזה ברור יותר, אם כי בשני הספרים ינסון לא מתמקדת במשפחת מומין עצמה, ולמי שמכיר את המומינים רק מסדרת הטלוויזיה למשל, יכולה להיווצר תחושה שמדובר בסיפורים שוליים שנשארו על רצפת חדר העריכה (היסטורית ועובדתית זה לא כלל לא נכון – אלה סיפורים מוקדמים מאוד).

אני שמח שהספרים האלה יצאו לאור, ועוד בצורה כל כך מכובדת, אם כי אני חייב להודות שלטעמי הם פחות מהנים מספרי המומינים שיצאו פה בעבר. מצד אחד, הם מיועדים לגילאים קטנים יותר, כי הם כתובים בשירה ובחרוזים. מצד שני, הם ארוכים מידי בשביל ילדים שלא קוראים וקשים מידי לקריאה בשביל ילדים שכן קוראים. כך שאני מרגיש שיש בהם משהו שקצת נופל בין הכסאות, אבל כדאי להזכיר כאן שוב שאני בור מוחלט בספרות ילדים, אז צריך לקחת את ההתרשמות שלי בערבון מוגבל.

אם הילדים שלכם אוהבים את המומינים – קנו את הספרים בלי היסוס. אם לא, כדאי שתעברו על הספרים בחנות ותבדקו אם הם נראים כמתאימים לרמת הקריאה והקשב של הילדים שלכם.

11904698_10153430867003046_2799229968586471944_n

| “בתיה לא עפה” מאת רקפת זיו-לי. איורים: אביאל בסיל (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

מכל ערימת הספרים שהגיע אלי לאחרונה, זה הספר שהכי התחברתי אליו. הרגשתי שהוא נחמד בעיניים של מבוגר, וגם ראיתי בעיני רוחי איך ילדים יכולים להינות ממנו.

העלילה מספרת על בת יענה בשם בתיה, שהיא ציפור שלא יודעת לעוף (כמו כל היענים). אבל הציפורים סביבה טוענות  שהיא כלל לא ציפור אם היא לא יודעת לעוף. הן צוחקות עליה, אומרות שאולי היא סוס או דינוזאור, ובתיה נאלצת לתקוע את ראשה באדמה בביישנות. יום אחד שומעת בתיה על נשף הציפורים השנתי שעומד להתקיים, ובו יופיע “בן מלך אמיתי”. היא נורא רוצה לפגוש בו, אך חוששת שלא יכניסו אותה כי היא לא יודעת לעוף.

השפירית והפרפר מנסים לטעון בפניה שהיא יכולה לעוף אם היא באמת רוצה. בתיה מנסה ומנסה, אבל לא מצליחה לעוף. עד שבלילה היא פוגשת דב שמתופף על תופים והיא מתחילה לרקוד לצלילם. היא מגלה שהכשרון הגדול שלה הוא ריקוד, וכך היא מגיעה לנשף, בתקווה שהריקוד שלה ירשים את השאר. מתברר בסוף כי בן המלך הוא פינגווין, שגם לא יודע לעוף, אבל לעומת זאת הוא צוללן מצוין.

מוסר ההשכל לילדים הוא כמובן שלכל אחד יש ייחוד משלו. בעיני מצאה חן גם הביקורת הסמויה על הטענה של השפירית ש”אם רוצים אפשר לעשות הכל”. ובכן, לא 🙂 יש דברים שגם אם רוצים, אי אפשר לעשות.

ספר מהנה ולא מתחכם מידי, שנהנה מאיורים פשוט מעולים (כרגיל) של אביאל בסיל.

מילה מגיסתי שגם קראה את הסיפור: “ספר מקסים”.

ואם אפשר מילת ביקורת קטנה על כל ספרי הילדים באשר הם – מה העניין עם מלכים, בני מלכים ובנות מלכים? אי אפשר למצוא איזו דמות פחות ארכאית? אנחנו באמת רוצים להעריץ מלכים ונסיכים?

11220835_10153499614063046_459852091554356988_n