כיוון שאנחנו נמצאים בימים של הכנות לחג ולחופשות, אקפיץ קודם כל את השורה התחתונה של הביקורת הזו אל עבר הפסקה הראשונה, ואגיד לממהרים מביניכם ש”את כל הילדים בעולם” הוא ספר נפלא וכדאי מאוד לקרוא אותו.
עכשיו, משנפטרנו מהממהרים (והממהרות), אוכל לכתוב בנחת כמה מילים על הספר.
למי שלא בקיא בפרטים – “את כל הספרים בעולם” הוא ספר הביכורים של טל ניצן, אף על פי שהיא אושיית ספרות ותיקה, ידועה ומכובדת (כמתרגמת, משוררת ועורכת). את הנסיון הספרותי והבשלות של ניצן מרגישים כבר מהעמודים הראשונים, כשנפגשים עם השפה העשירה והסמיכה שלה.
כך למשל נפתח הספר:
דרך שלושה אדים ושלוש טעויות ראה אלכס את אלי בפעם הראשונה. האד הגדול של השרב שרבץ כבר שבוע כמו טלף כבד של חיה על חזה העיר; אדי החום שנאספו ועלו מתחתית הבניין ונאגרו בקומה השלישית מתחת לגג, במישורת הקטנה בין דירות שניהם; והאד הדק אבל המתעתע מכולם, שנח על זגוגיות משקפיו ובגללו חשב שזהו השכן החדש, אלי דיין, ששמו הופיע כמה ימים קודם לכן על תיבת הדואר, ולמען האמת הוא דימה לו אותו יותר מבוגר וחסון, אפילו קצת בריוני, על כל פנים יותר כבד מהבחור הדק הזה עם התספורת הקיפודית, ורק כשהבחור, שעמד להיכנס לדירה, נפנה אליו, ראה: לא בחור ולא אדון דיין – אישה צעירה חיוורת פנים, קצוצת שיער. באותו רגע גילה גם את הילד שעמד צמוד אליה, ידו כרוכה סביב ג’ינס ירֵכה, כדרך ילדים, בן שלוש וחצי או ארבע, אלכס התמצא בבני נוער אבל ילדים קטנים בילבלו אותו.
וכך נפתח הפרק השני:
כובד הקיץ לא סר גם לאורך התקופה הקרויה סתיו, כאילו נוח לו במקום הזה מכדי שיאבֶה להרפות ולהתגלגל לאחֵר, כאילו דבקה בו לאוּת האנשים המתנשמים לאט תחת עונשו, מתהפכים על מיטות בחיפוש אחר פיסת סדין קרירה יותר, דוחים את כל מה שניתן לדחות לחורף אבל כמו בכל שנה לא מאמינים שיבוא. שָׁרָב אחד דעך רק כדי לפַנות מקום לבא אחריו, האספלט ביעבע עד הערב, המים הקרים בקעו חמים מן הברזים, לא היה מקום להסתתר. בעיניים מסונוורות, תחת שמי החרדל הבוערים, למדה אלי את מסלולי המקום החדש, הקוּרים הלא-נראים שאדם טווה בהלוך ושוב שלו עד שהוא כובש לו אחיזה.
קראתי את העמודים הראשונים בספר הזה באיטיות פלילית, והרגשתי שהשפה הסמיכה של ניצן ממלאת את הפה שלי (אף על פי שאני לא מניע את השפתיים כשאני קורא, ובכל זאת – הרגשתי את זה בפה) באיזו דחיסות של מילים. היה נדמה לי שהיא מודיעה לקוראים – יש לכם פה עסק עם משוררת וסופרת, ואם אתם לא אוהבים כמוני את השפה, אין לכם מה לחפש פה.
אני חייב להודות שהמגמה הזאת יצרה אצלי גם חשש. האם אני עד כדי כך אוהב את השפה העברית כדי לקרוא כ-200 עמודים של פיתולי שפה ותיאורים יפהפיים?
אולם מהר מאוד גיליתי כי אני כלל לא צריך להידרש לסוגיה הזו. השפה של ניצן אמנם נשארת מיוחדת ומדוייקת לכל אורך העלילה, אבל תוך כמה עמודים היא ניגשת לסיפור עצמו והוא מעניין וזורם ואין בו אפילו מילה אחת מיותרת.
“את כל הילדים בעולם” מסופר מנקודת מבטן של כמה דמויות שנוכחות אחת בחיים של השניה, אבל בכל זאת יש דמות מרכזית אחת (נקרא לזה “פוליפוניה מדורגת”) והיא אלי (קיצור של אלישבע) – כתבת תרבות במגזין נשים ובעיקר אם חד הורית לנועם בן ה-4. אלי עוברת לגור בדירה שכורה בגבעתיים, אל מול דירתו של אלכס – מורה לאזרחות, היסטוריה ופילוסופיה. העלילה מתקדמת כך שחייהם של אלי, נועם ואלכס נשזרים יחד, ואליהם משיקים גם חייהם של סיון – תלמידת תיכון בבית הספר בו מלמד אלכס, ושרה – חתולת רחוב שמידי פעם נכנסת לדירתו של אלכס.
נדמה שהתמה המרכזית של הספר, או השקפת עולמן של אלי וסיון לכל הפחות, נרמזת בעמוד 82, כשאלכס מלמד את כיתתו על הספר “המיתוס של סיזיפוס” מאת אלבר קאמי. החיים בעולם הזה, לדידם של קאמי, אלי וסיון, קשים מנשוא ואבסורדיים, כמו לגלגל סלע במעלה ההר רק על מנת לרדת למטה ולגלגל אותו שוב. אלי היא אם חד הורית, למודת פרידות ואכזבות, סובלת מקשיי פרנסה, ומתקשה להתמודד עם חוסר היכולת שלה להגן על בנה מהעולם, או מילדים שמציקים לו בגן. מה שלא תעשה – היא לא תוכל לשנות את המציאות הסיזיפית הזאת. היא אפילו מטיחה ביקורת בפסיכולוג שלה ויוצאת נגד תפקידה של הפסיכולוגיה בתוך המעגל הבלתי אפשרי הזה – תפקיד של שימון גלגלי המכונה, שמאפשר לאנשים להמשיך לחיות בדוחק במקום להתרסק ולשבור את המעגל לגמרי.
גם סיון מרגישה את נחת זרועו של העולם הדטרמיניסטי והסיזיפי של קאמי; מבינתה תמיד אורבים לאדם דברים רעים מעבר לסיבוב, ואין שום דרך להבטיח שהדברים הרעים האלה יעלמו.
בתוך העולם הסיזיפי הזה, אלכס ונועם מתפקדים כמלאכים שליחי אלוהים. נועם הוא הקורבן התמים – הטוהר בהתגלמותו שהעולם המסואב מאיים לטמא. אלכס לעומתו הוא המושיע, יד האלוהים, השומרוני הטוב, האיש שאפשר להתנחם בין זרעותיו. אבל גם הוא לא יכול להכניע את הרוע בעולם, או כפי שהוא אומר ביאוש לקראת סוף הספר “אני לא יכול להציל את כל הילדים בעולם”.
“את כל הילדים בעולם”, אם כן, הוא ספר שבוחן מקרוב את הקיום האנושי, ומטפל בו בביקורתיות ובחמלה בו זמנית. טל ניצן שוזרת את חייהם של דמויותיה ביד אמן קפדנית, עד שלקראת סוף הספר יש תחושה של עריכה צולבת מהירה, בדומה לאחת הסצינות המפורסמות בסרט “הסנדק” של קופולה, שגורמת לקורא לפעול על פי אחת הקלישאות העתיקות והמאוסות ביותר בעולם הספרות, הווה אומר לקרוא “בנשימה עצורה”. ככל הנראה נשמתי בין העמודים האחרונים, אבל להבדיל מהקריאה האיטית שלי בתחילת הספר – את סוף הספר קראתי תוך דקות.
ואם אחזור לרגע לשורה התחתונה שקפצה בביקורת הזו לשורה הראשונה הרי שאוכל להגיד שוב כי “את כל הילדים בעולם” הוא ספר מעניין, מרגש, חכם ומענג.
כדאי מאוד לקרוא.
___________________
[…] השבוע בקרוא בספרים: ביקורת שלי על הספר "את כל הילדים בעולם" מאת טל ניצן…; השאלון עם קריס בריי, מחברת הספר "שיר לאיזי […]
[…] השבוע בקרוא בספרים: ביקורת שלי על הספר "את כל הילדים בעולם" מאת טל ניצן…; השאלון עם קריס בריי, מחברת הספר "שיר לאיזי […]
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]
[…] את כל הילדים בעולם מאת טל ניצן (הוצאת אחוזת בית) […]