השיר הזה מתקשר (קצת ספוילר) באופן ישיר לספר “אני מסרב” של הסופר הנורבגי פר פטרסון, שראה אור לפני חודשים אחדים. זהו ספרו הרביעי של פטרסון המתורגם לעברית: קדמו לו “יוצאים לגנוב סוסים”, “לסיביר” ו”ארור אתה נהר הזמן”, וארבעתם יפים מאד ועצובים מאד.
בכולם מדובר על גבולותיה של אהבת הורים – תמיד אחד נוטש והשני נעלם; על אהבת אחים, שיש בה שמץ של גילוי עריות ושגם היא אינה עומדת במבחן הזמן; על חברות; על בגידה ועל חורבנם של בתים והתפוררותן של משפחות. אצל פטרסון גם המשפחות האומללות, אומללות באופן דומה.
הדרמטי מבין הספרים הוא “יוצאים לגנוב סוסים”, אולי משום שברקע האירועים מתרחשת מלחמת העולם השנייה. ב”אני מסרב” מתוארים כמעט-ביבושת אירועים דרמטיים לא פחות. הצער מתעבה אט אט והוא מתפרץ ברגע פשוט אחד, במשפט פשוט אחד שאומר אחד הגיבורים שלושים ושבעה עמודים לפני סוף הספר: “איך יכולתי לחיות זמן רב כל כך בלעדיו. איך יכולתי. איך יכולתי… איך יכולתי לחיות בלי יֶם. “
“אני מסרב למות”, אומר אחד הגיבורים בספר, ואולי יש להציב סימן שאלה בסוף המשפט.
מיכאל ממליץ על “ואז הגענו לסוף” / ג’ושוע פריס (עם עובד)
אפתח בווידוי: מעולם לא עבדתי במשרד.
מה, אם כך, לי ולספר על עובדי משרד פרסום בשיקגו, שבעקבות משבר כלכלי עומדים בפני סכנת פיטורים? כשהתחלתי את הספר הזה גם אני תהיתי על כך. ובאמת, בעמודים הראשונים, בהם מתוארת שגרת העבודה ומוצגים חיי המשרד (באופן לא מחמיא ביותר) מצטייר רושם של ספר מרושע ונשכני, אך ככל שמתקדמים הרושם הזה מתרכך והאפיון משתנה לספר ציני וחכם, ובהמשך הקריאה מבינים שמדובר בספר שמתבונן דרך זכוכית מגדלת (שלא לומר מיקרוסקופ!) בבני אדם ושמשקף בריאליסטיות צלולה עד-להכאיב את חולשותיהם ואת חסרונותיהם, אבל גם את רגעי החסד שלהם. ובכלל לא חשוב שהם פרסומאים בשיקגו: באותה מידה היו יכולים להיות עורכי דין בניו יורק, רופאים בפריז או, רחמנא ליצלן, בעלי חנות ספרים ברחובות. זהו ספר (מצוין) על אנשים, וזה תמיד מעניין.
ההחלטה לכתוב כמעט את כל הספר בגוף ראשון רבים היא, בעיניי, הברקה אמיתית, שמקרבת את הקורא להתרחשויות ושאולי עושה זאת לעתים בעל כורחו:
“אולי באמת, כפי שחששנו לפעמים בדרך הביתה, היינו אנשים נוקשים ונטולי רגש, לא מסוגלים לגלות אהדה ומלאים זדון קנטרני כלפי אחרים אך ורק מכיוון שהיו קרובים ומוכרים לנו? היו לנו מין הארות פתאומיות, שהעבודה, התשע-עד-חמש היומיומי הזה, מרחיקה אותנו מהמיטב שבנו. אז שנתפטר? זה יפתור את זה? או שאלה תכונות מולדות, שדנות אותנו לחיים של נבזות ושל דלות רוחנית? קיווינו שלא.”
זהו ספר מהנה מאוד, משעשע וקולח בצורה יוצאת דופן (במידה רבה בזכות התרגום המוצלח של גיא הרלינג), שקשה להניחו מהיד לא בגלל אירועים מותחים או אקשן בלתי-פוסק, אלא כי הוא פשוט כתוב נהדר.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
ביום שני 7.9.15 בשעה 20.30 יתקיים בחנות ערב עם המשוררים ארלט מינצר (“נשקתי לחושך”) ותום הדני נווה (“מפי התן”). התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית.
השאירו תגובה