עוד לפני שניגשתי לקרוא בספר החדש של זיקית שנשלח אלי, התרשמתי מהצורה החיצונית של הספר. כבר מיום הקמתה של ההוצאה, הבינו ראשיה את חשיבות העיצוב והקפידו לשמור על קו אחיד שעושה שימוש בחומרי דפוס מסוימים שמבדילים את ספריהם משאר הספרים בשוק. אחרי הכל, קריאה היא חוויה חושית והספרים של זיקית פועלים על החושים של הקורא עוד לפני שהוא פותח אותם ומתחיל לקרוא בהם. הסדרה החדשה – מיני זיקית – הפכה את הספרים האלה לנחשקים אפילו יותר, כיוון שמדובר בספרונים קטנטנים שאפשר לשאת בכיס ולסיים אותם בשעה (או פחות). איזה חובב קריאה יכול לסרב לספרון קטנטן ומעוצב בנקיון זיקיתי (דימוי קטן של רכבת על רקע ורוד בהיר) שמבטיח סיפורים של סופרים כמו צ’כוב, זולא וקונן דויל? היסרב חובב פחמימות לצ’יפס ופיצה וחובב מתוק לשוקולד או גלידה?
אולם לצערי, הציפיות שלי היו כנראה חסרות פרופורציה ביחס לספר הקטנטן הזה. בסופו של דבר, הוא לא יותר מספר נחמד או חביב.
שני הסיפור הפותחים את הספר – “נסיעה במסלול מעגלי” של אמיל זולא ו”אדם מאושר” של אנטון צ’כוב – אכזבו אותי במיוחד. לא מדובר בסיפורים גרועים, כי בכל זאת – גם אם השניים האלה יכתבו הוראות בטיחות לפתיחה באש, יהיה זה טקסט ספרותי ומעניין יותר מרוב הספרים שיוצאים בעולם – אבל מדובר בסיפורים קטנים, שוליים כמעט, אנקדוטליים.
קראתי בחיי עשרות סיפורים של צ’כוב, ובכולם היה איזה ניצוץ “צ’כובי” מרהיב, שגורם לך לרצות לקום ולהריע; “אדם מאושר”, לעומת זאת, מרגיש כמו סיפור מרצפת חדר העריכה של הסופר הרוסי הגדול. הוא מספר על חתן שיכור שעולה לרכבת הלא נכונה ומשאיר את אשתו הטריה ברכבת אחרת, אבל בשפה שלו אין זכר לאותה “צ’כוביות” אהובה כל כך .
אחרי האכזבה המסוימת משני הסיפורים הראשונים, שני הסיפורים הבאים, של סטיבן קריין וארתור קונן-דויל, היו טובים ומספקים יותר. את סטיבן קריין לא הכרתי כלל, אבל התרשמתי לטובה מכתיבתו שעניינה אותי מיד עם פתיחת הסיפור (שמתרחש בדרום ארה”ב ומספר על שריף שחוזר לעיירתו עם כלה חדשה). במקרה של קונן-דויל, הייתה כבר התאמה מושלמת לציפיות שלי. הסיפור שלו – “הרכבת האבודה” – הוא סיפור בלשי מצוין ולא מתחכם, שעונה על כל ציפיותיהם של קוראים הז’אנר. הוא מתחיל בתעלומה בלתי מוסברת שמיד שואבת את הקורא: רכבת שיצאה מליברפול ללונדון לא הגיעה ליעדה, והחל מתחנה מסוימת במסלולה, אף אחד לא ראה אותה. איך אפשר להעלים רכבת? כאן מתחיל דויל לחשוף בפנינו אט אט את השתלשלות האירועים עד לפתרון הסופי – כיף בלשי שמביא את הקורא על סיפוקו ולא משאיר שום חמיצות או מרירות בסיום הקריאה.
לרשימה שלי יש נימה שלילית מסוימת, אף על פי שבסך הכל נהניתי מהקריאה באנתולוגיה הזו. גם הסיפורים המאכזבים יותר לא היו גרועים – הם פשוט לא תאמו את הציפיות שלי. המסקנה היא שכדאי להגיע אל הספר הזה עם ציפיות מתאימות ולא להסתנוור משמותיהם של זולא, צ’כוב ודויל.
כך שאם חשקה נפשכם בקריאה מהירה, נעימה וטעימה במחיר של 30 ש”ח בסך הכל (פחות מכרטיס לרכבת?), “ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות” היא בהחלט אופציה ראויה.
_________________________
אני קוראת את הספר ובנתיים צלחתי את שני הסיפורים הראשונים ,הראשון היה חמוד מאוד אבל דיי בנאלי , חבל שבמקום להתמקד על רצון הזוג הסופר אינו בחר לתאר קצת יותר את המקומות בהם הם עברו ומה ראו מהרכבת , הסיפור השני היה ממש חמוד , אהבתי אותו מאוד , יותר מהראשון , השלישי והרביעי לא קראתי אך אני מצפה בכליון עיניים לסיפור של ארתור קונן דויל ומשום מה לא מפתיע אותי שבמקום לבחור לכתוב על חתונה ,הוא בחר על העלמות .
דווקא קונאן דויל אכזב אותי. סתמי וטכני למדי.