קצרים על שלושה ספרי ילדים: “ואז הקרנף התחיל לעוף”, “הקטר שרצה לנסוע לרומא” ו-“דברים שנשארים”

1) “ואז הקרנף התחיל לעוף” מאת נדיה עדינה רוז (אבן חושן)

הספר הזה שונה מאוד בנוף ספרי הילדים. ראשית, ברמה הטכנית – הוא מעוצב כך שמדפדפים בו מלמעלה למטה ולא מימין לשמאל. שנית, האיורים של נדיה עדינה רוז הם למעשה מעין תצלומים של עיסות נייר מיוחדות, שזורות בעלים וענפים. ושלישית – הסיפור עצמו, שהוא למעשה מעין שיר אחד שנחלק למקטעים של 2 שורות. הספר עוסק בשאיפות וחלומות והדרך להגשמתן: הצב חלם לראות את הדרך כולה, אז הוא טיפס גבוה וראה את האופק; הציפור הייתה בודדה בשמיים אז היא צללה למצולות הים כדי להכיר חברים חדשים; הינשוף חי בלילה ומעולם לא ראה אור יום, אז הוא החליט לחכות עד הזריחה; וכך הלאה עד שמגיעים לילדה (בת דמותה של המחברת, סביר להניח) שמסיימת את הסיפור בקטע ארספואטי: “הילדה אהבה לצייר בצבעים משונים. היא איירה ספרים שכתבו אחרים, אבל רצתה לכתוב את הספר שלה. היא הכירה קרנפים שיודעים לעוף, אז היא כתבה את הספר הזה”

קשה לדעת עד כמה ילדים יכולים להעריך את הייחוד של הספר הזה, אבל אין כל ספק שמבוגרים רבים ידעו לעשות זאת, ולכן אולי בכלל מדובר ב-“ספר ילדים למבוגרים”.

בדף האחרון של הספר מופיעות שורות ריקות תחת הכותרת “והחלום שלי”, ומזמינות את ההורה ואת הילד לחשוב על החלומות שלהם.

2) “הקטר שרצה לנסוע לרומא” מאת מאיר שלו. איורים: ליאב צברי (הוצאת עם עובד)

אפרופו חלומות, גם לקטר הסציליאני של מאיר שלו יש חלום – להגיע לרומא. האיורים של ליאב צברי נפלאים ועושים חשק להבלע בתוך הנופים האיטלקיים היפים ממילא.

ובאשר לסיפור עצמו? זה כבר ספר הילדים השני של מאיר שלו שאני קורא ומרגיש שהוא לא מספיק טוב (הקודם היה “קרמר החתול לומד לשחות”). לפעמים נדמה לי שהחיבה שלי לספרי ילדים עומדת ביחס הפוך לחיבה של ילדים לספרי ילדים, כי גם את קרמר החתול וגם את הספר הזה האחיין שלי חיבב מאוד, או לפחות רצה לדעת מה קורה.

כאמור, הקטר הסיציליאני רוצה להגיע לרומא ולכן הוא מתגנב ומתחבר לרכבת שנוסעת לרומא; לפני הנסיעה הוא מבטיח להר הגעש הסיצליאני, אתנה, שהוא יחזור לספר לו איך היה (כי הר הגעש לא יכול לזוז ממקומו). הקטר מגיע, מטייל בכל המקומות המפורסמים של רומא, עד שתופסים אותו ומחזירים אותו בחזרה.

זה ודאי לא ספר גרוע, אבל ביחס לציפיות שלי ממאיר שלו ולאור ההתלהבות שלי מאיוריו של ליאב צברי, הרגשתי אכזבה מסוימת (או תחושת חמיצות כפי שנהוג להגיד במקומותינו). זה ספר נחמד ומהנה ואין ספק שספר כזה יכול לשמש כהכנה נפלאה עבור ילדים שעומדים להגיע לרומא, אבל בעיני הוא לא יותר מ”נחמד”.

ואסיים באנקדוטה קטנה: שבוע אחרי שהקראתי לאחיין שלי את הספר והסברתי לו שרומא היא בירת איטליה, ניסיתי לבחון אותו ושאלתי אותו “איך קוראים לבירת איטליה?”
תשובתו המיידית וההחלטית הייתה: “ארומה”.

3) “דברים שנשארים” מאת טלי בן-ענת. איורים: דני קרמן (הוצאת ארגז חול)

הספר הזה לא חדש כמו השניים האחרים (יצא לאור בשנת 2013), אבל אני קראתי אותו רק עכשיו.

כאן מדובר במעין סיפורים קצרים בחרוזים (אולי זה אומר שמדובר בשירים) שאין לכאורה נושא ברור שמחבר ביניהם, מלבד התמקדותם בדברים שקורים לילדים או מעניינים ילדים. טלי בן ענת כותבת על נושאים כמו חברות, חלומות, גמילה מחיתולים, התמודדות עם ריבים של ההורים, שאיפות לעתיד ואפילו על חרדות ממלחמה וכמיהה לשלום. כל הטקסטים שלה מובאים כמובן מנקודת מבט ילדית. אם הייתה לי הבנה ממשית בספרי ילדים, הייתי אומר לכם ש”דברים שנשארים” מזכיר מאוד את “והילד הזה הוא אני” של יהודה אטלס, אבל למען האמת קראתי את ההשוואה הזו בביקורת שכתבה עדנה אברמסון בוואיינט.

אני לא יודע מה דעתי על יצירות פרגמנטריות לילדים – כאלה שאין דמות אחת ברורה ומאופיינת שמזדהים איתה; נדמה לי שקשה יותר להזדהות עם יצירות כאלה, אבל מאידך, יש בהן שפע ומבחר (מבחר נושאים, מבחר דמויות, מבחר איורים) שיכולים להיות חביבים על ילדים.

הספר מסתיים בקטע מכמיר לב על ילד שגר בקיבוץ שכולם עוזבים אותו (את הקיבוץ) והוא נשאר בו לבד – וזה גרם לי לחשוב שאכן הגיע הזמן שיעדכנו את “בלדה לעוזב קיבוץ” ויכתבו שורות שיתאימו יותר לדמות הטראגית באמת – הנותר בקיבוץ.