כשרק התחלתי לעבוד בצומת ספרים, אי שם בקיץ 2012 צד את עיני אחד הספרים שהיו אז במבצע: “רק ילדים” של פטי סמית. התחלתי לקרוא אותו בהפסקות בעבודה ואחרי כמה זמן קיבלתי עותק קריאה שלו והחלטתי לקרוא אותו כמו שצריך, בהזדמנות. אז הוא חיכה וחיכה עד עכשיו ואתמול בלילה כשסיימתי אותו עברו לי כל כך הרבה דברים בראש ובעיקר תחושה חזקה כזאת שמגיעה בסופם של ספרים ממש ממש טובים של חובה לחלוק אותו, לספר עליו.
פטי הייתה נערה ביישנית שהגיעה לניו-יורק עם הבגדים שלגופה ובלי הרבה מעבר, עם ניסיון של פועלת במפעל ואחרי שמסרה לאימוץ תינוקת שילדה וידעה שלא תוכל לטפל בה. בעיר הגדולה היא ישנה בפארקים ובחנות שעבדה בה עד שפגשה במקרה את רוברט מייפלתורפ, שהפך באופן מיידי לחבר נפש שלה. פטי כותבת את הסיפור שלהם, סיפור של זמן ומקום שהיום הם אגדה: ניו-יורק של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. לפעמים הניימדרופינג יכול להתיש, וקשה קצת לעקוב אחרי בליל הדמויות שיצאו ונכנסו מהחיים שלה ושל רוברט אבל קשה עוד יותר להתנתק מהסיפור שסמית חיכתה הרבה שנים עד שהתיישבה לכתוב אותו.
כמעט לאורך כל הספר סמית היא זאת ש”הייתה שם” שהכל קרה לה “במקרה”. רוברט שלה הופיע במקום ובזמן הנכון כדי להציל אותה בערב אחד שממנו והלאה הם לא נפרדו, לא באמת. בניגוד לרוברט שנראה כי תמיד הייתה בו הידיעה שהוא אמן ושזה רק עניין של זמן עד שימצא את הדרך שתביא לו את ההכרה והמעמד המגיעים לו, פטי מציירת, כותבת שירה אבל לא באמת יודעת מה היא תהיה כשתהיה גדולה. רק לקראת סופו של הספר היא מתחילה לשיר את השירים שכתבה ו”הופכת” לזמרת, לפטי סמית שאנחנו מכירות (ואולי זה המקום לציין במבוכה שאני לא הכרתי את המוזיקה שלה לפני הספר. פספוס, אני יודעת). באופן דומה, גם רוברט מגלה את המצלמה בשלב מתקדם בספר, עד אז הוא מצייר וגוזר תמונות ממגזינים בזמן שפטי מפצירה בו לצלם בעצמו. סרטי צילום היו יקרים בימים ההם אבל בסוף הוא מקשיב לה ומתחיל לצלם, בין היתר את הדיוקן המפורסם שהופיע על עטיפת התקליט הראשון של פטי.
אבל זה לא רק סיפור ההתבגרות והחניכה של סמית ומייפלתורפ, אני הרגשתי שהספר הזה הוא גם אנדרטה. אנדרטה לדמויות שאכלסו את מלון צ’לסי המפורסם באותם הימים, לאנשים שהקיפו את אנדי וורהול שרוברט כל כך רצה להתקרב אליו ולהשתוות לו. וכן, גם אנדרטה לרוברט מייפלתורפ, שלא פחד להציג דימויים הומוסקסואלים בוטים בצילומים שלו, אבל היציאה שלו עצמו מהארון הייתה תהליך ארוך וכואב, שהפחיד אותו והקסים אותו באותו הזמן, שפטי והזוגיות / חברות / שותפות גורל שלו איתה היו מקלט עבורו.
בסוף שנות השמונים, כמו הרבה יותר מידי אנשים, רוברט גוסס מאיידס. הם כבר לא ילדים, פטי נשואה ואמא לשניים, אורזת את המשפחה ובאה להיות עם רוברט בימים האחרונים שלו. העיניים מסרבות להישאר יבשות למול תיאור הפרידה שלה ממנו. לקראת הסוף רוברט אומר לפטי בכאב “לא הספקנו להביא ילדים” פטי עונה לו שהיצירה שלהם היא הילדים שלהם. הדיאלוג הזה מזקק את המהות של הקשר בניהם, קשר של אנשים שהתמסרו באופן מוחלט לאומנות, שהיו נחושים להשאיר חותם, להגיד, ליצור ולהיות גדולים ומשמעותיים, שהעזו לחלום כל כך בגדול גם כשהם היו רק ילדים שנשארים רעבים כשאין כסף לקנות אוכל אבל יודעים בלב שהם עוד יהיו גדולים.
_____________________
[…] ביקורת שלי על הספר "חזירי-הים" מאת לודביק ואצוליק; ביקורת אורחת של שירה עבו על הספר "רק ילדים" מאת פטי…; השאלון עם מעין רוגל, מחברת "יער – מעשייה […]