ביקורת ספרים: על “ספר הקיץ” מאת טובה ינסון (הוצאת קרן-ליברוס)

כשקוראים את “ספר הקיץ” של טובה ינסון בישראל של אוגוסט 2015, יש תחושה של לעג לרש; זה קיץ? איפה החום, היתושים, הלחות והמטקות? במקרה הטוב מדובר בסתיו.

אבל אם משתדלים לא לנוע יותר מידי ולשבת קרוב ככל שניתן למזגן, אפשר להתגבר על הקנאה ולהתרכז בקריאה על אותו “קיץ” פיני שהלבנט יכול רק לחלום עליו.

האי בפינלנד שבו מתרחש הסיפור

“ספר הקיץ” הוא אחד מעשרה ספרים שכתבה טובה ינסון למבוגרים, ואף על פי כן, ההשוואה לספרי המומינים הנודעים שלה היא בלתי-נמנעת.  ינסון מתארת בספר תקופה של קיץ אחד באי קטנטן בפינלנד, אליו מגיעים בכל שנה הילדה סופיה, יחד עם סבתהּ ואבא שלה, ולמרות שאין כאן יצורים דמיוניים, האווירה דומה מאוד לזו של עמק המומינים המוכר והאהוב.

העלילה (אם אפשר לקרוא לה ככה) מורכבת מאפיזודות שונות שחוות סופיה וסבתהּ בזמן שהן משוטטות באי; הן בוחנות צמחים וחיות קטנות, אוספות צדפות ועצמות, פוגשות מספר אורחים, שכנים ומבקרים, ולא פעם גם משתעממות.

נדמה שלשעמום המסוים יש תפקיד בספר; הוא מאפשר לסופיה, ובעיקר לסבתהּ בעלת נפש האמן, להתבונן, להרהר ולחקור את עצמן ואת הסביבה. סופיה, למשל, חוקרת שלשולים (התולעת הקטנה ולא התוצאה המצערת של פעולת מעיים קדחתנית) ואף מכתיבה לסבתהּ ספר שלם עם ממצאי המחקר; היא מבחינה כי כאשר חוצים את השלשול לשניים, שני הצדדים ממשיכים לחיות, למרות שלפני כן היה צד אחד ברור של ראש שהוביל את כיוון הזחילה וצד אחר של זנב.

אולם בעוד סופיה האימפולסיבית ומלאת החיים חוקרת את ההווה וחושבת על העתיד, סבתהּ דווקא שוקעת בהתבוננות מהורהרת ולא קונקרטית, כשמידי פעם היא חושבת על אירועים בעברה שהיו משמעותיים וכבר אינם כאלה, כמו גם על סופה ההולך וקרב. לאורך העלילה ינסון מזכירה שוב ושוב את העובדה שהסבתא נשכבת במיטה, נשכבת ביער או נשכבת על הסירה, כמו מתכוונת לרמוז שהיא צריכה להתרגל למצב השכיבה הקרב. היא גם אוספת עצמות ומכינה מעין אנדרטאות אמנותיות בעלות תכלית לא ברורה.

כשקראתי את הספר ושקעתי בשקט ובפסטורליה שלו, תהיתי לעצמי מה הניע את ינסון לכתוב עלילה כמעט אנקדוטלית, שלא קורים בה הרבה דברים. נדמה שלא היה לה משהו ספציפי לספר. אבל באחרית הדבר של המתרגמת דנה כספי, התבררו לאשורם המימדים האוטוביוגרפיים של הסיפור, ובעזרתם קל יותר להבין שמה שקושר את כל האפיזודות הללו יחד הוא בעצם הזיכרון של ינסון עצמה מהקיצים שבילתה באותו אי פיני עם אמא שלה, אחיה ואחייניתה. הכתיבה היא דרך לחיות שוב את אמה (שהיא למעשה הסבתא בסיפור) ולשמר את החוויות המשותפות שלהן.

כמו תמיד, גם בספר הזה הכתיבה של ינסון מאופיינת בנינוחות, שקט, תיאורים קטנים ויפים ומתן מקום של כבוד לטבע ולפעולותיו. התיאורים של סופיה וסבתהּ, כשהן אוספות כל מיני אוצרות מן החוף שנסחפו משברי אוניות וממקומות בלתי ידועים, מדגישים את התחושה שהעלילות של ינסון מתקיימות ב”סוף העולם”; כאילו דמויותה לומדות על העולם מתוך השאריות שנפלטות אליהן, וכך הן מנסות להרכיב את הפאזל של כדור הארץ.

השקט והבדידות האלה מופרים בעוצמה עם כל ביקור של אורח מבחוץ, יהיה זה חתול, אדם או גשם.

ספר הקיץ, אפוא, הוא ספר מעניין ונעים לקריאה, אך כדאי להגיע אליו עם ציפיות מתאימות; אין בו אירועים משמעותיים, הרפתקאות או מסעות גדולים (חיצוניים ופנימיים). יש בו בעיקר אוסף של אפיזודות (זו על החתול היתה הטובה ביותר לטעמי) שמתחברות ביחד לכדי חוויה נעימה, מדיטטיבית לפעמים, שמשאירה לקורא המון פנאי להרהורים. אין ספק שמי שאהב את ספרי המומינים, יאהב גם את הספר הזה.

לא מדובר בספר חשוב או בספר חובה; זה ספר קטן, אינטימי, שפותח את הנשימה ומחבר את הקורא לטבע (גם לטבע האדם).  ויותר מכל – הקריאה בספר עושה חשק לקרוא את כל הספרים של ינסון, לילדים ולמבוגרים כאחד, לצלול לתוך השקט הממכר שלהם, ולא לצאת ממנו לעולם.

____________________

// ספר הקיץ, טובה ינסון. משוודית: דנה כספי. הוצאת קרן וליברוס. 148 עמ’.