הפעם הראשונה והיחידה שהייתי בפריז הייתה בשנת 1991, כשהייתי בן 7. הגענו לשם כחלק מטיול בכמה מקומות באירופה (שנקבעו לפי פגישות שהיו לאבא שלי באותם מקומות) ואני זוכר מעט מאוד משם. ביקרנו במגדל אייפל, בשאנז אליזה ובבזילקת סקרה קר (שהיום אני יודע שמשמעותה “הלב הקדוש”, אבל אז חשבתי שמדובר בשק קרקר); הזיכרון הכי חזק שלי מפריז הוא בוקר גשום אחד, כשאבא שלי הלך לפגישה, ואמא שלי הלכה לקנות לנו אוכל במקדונלדס – אוכל שהגיע באריזות קרטון מגניבות ומלהיבות.
למה אני מספר את כל זה? בעיקר כדי להבהיר שככל הנראה אני לא נמנה עם קהל היעד הקלאסי של ספר כמו “פריזאים”. אמנם ברבות השנים הכרתי את פריז מהספרות (במיוחד ספריו של ויקטור הוגו, אבל גם אחרים כמו רומן גארי, ז’ורז’ סימנון ואפילו זוכה פרס נובל האחרון פטריק מודיאנו), מהקולנוע, ואפילו למדתי צרפתית באוניברסיטה; אבל כל אלה לא ציידו אותי בהיכרות מספיקה עם רחובותיה של פריז ועם ההיסטוריה שלה.
אני (הקטן) ואחי בבזיליקת סקרה קר בפריז, יולי 1991“פריזאים – היסטוריה הרפתקנית של פריז” מאת חוקר הספרות וכותב הביוגרפיות הבריטי גרהם רוב, מבקש לספר את ההיסטוריה של פריז דרך פסיפס של דמויות שונות זו מזו שפעלו בעיר לאורך ההיסטוריה. בפתח הדבר שלו כותב רוב כי הוא מקווה ליצור “מיני קומדיה אנושית” (ע”ע הקומדיה האנושית של בלזאק) שבה תולדות העיר יוארו בעזרת החוויות האמיתיות של תושביה. הספר נפתח בשנת 1787, עם הגעתו של סגן תותחנים צעיר לפריז. איש הצבא הצעיר מסתובב בפסאז’ים של פריז (פאלה רויאל), רואה הצגה על פפין הגוץ, ומסיים את הלילה כשהוא מאבד את בתוליו במיטתה של זונה מקומית. העובדה שסגן התותחנים הזה הוא נפוליאון בונפרטה, לא מוזכרת בפרק, והיא מובנת רק מתוך הקשרים שונים ששותל המחבר.
וכך ממשיך המחבר לתאר בכל פרק את פריז מנקודות מבט שונות (חלקן של אישים חשובים ומפורסמים וחלקן של אישים חשובים פחות) תוך שהוא משנה סגנונות כתיבה ומשנה גם את הרזולוציה שבה אנחנו מביטים בעיר. הוא מספר, בין השאר, על התעלות והקטקומבות ששוכנות מתחת לפריז, על הפושעים המפורסמים שהטילו אימה על העיר, על נסיון הבריחה הכושל של מארי אנטואנט, על אשתו הנבגדת של אמיל זולא, על פרסום-יתר ברחובות פריז ואפילו על היטלר שמגיע לביקור בזק בעיר שכבש לא מכבר.
כשהתחלתי לקרוא בספר, חשתי התרוממות רוח. אפילו ציינתי זאת לעצמי בהערת שוליים (“בינתיים זה תענוג לקרוא. מרומם נפש, ואני אפילו לא יודע למה”). אבל ככל שהמשכתי בקריאה, ההתלהבות דעכה ואת מקומה תפס שעמום מסוים ובעיקר דיס-אוריינטציה; לא הבנתי כבר על מה אני קורא, איפה אני נמצא, ומי אלה האנשים שמסופר עליהם.
ופה נמצאת חולשתו של הספר. הנסיון האינטלקוטאלי המעניין של רוב להציג את פריז מנקודות מבט שונות של פריזאים, נכשל כשהוא נפגש עם הקורא ההדיוט. יכול להיות שאני עצמי אף בקיא יותר מהממוצע בהיסטוריה של צרפת בכלל ובהיסטוריה של פריז בפרט (למשל – אני יודע שפרוסיה כבשה את פריז ב-1871, אבל מי שלא יודע את זה לא יבין על מה מדבר הפרק בו מתוארות סצינות תלושות מהמאבק של הקומונה הפריזאית בנסיון להשתלט על העיר), אבל גם אני איבדתי את עצמי לא פעם בתיאורים של מקומות שאני לא מכיר ושל אישים שאני לא מכיר.
אם “פריזאים” הוא רומן, אז הוא משעמם מידי, ארוך מידי ולא מספיק קולח; אם הוא ספר עיון, אז הוא לא מספיק מסודר ואינפורמטיבי. אפשר היה לשפרו בקלות ע”י תוספת של תקציר היסטורי רלוונטי לפני כל פרק על מנת להכיר לקוראים את ההקשר ההיסטורי. במתכונתו הנוכחית, אפוא, הוא ספר שמתאים בעיקר למי שחיים ונושמים את פריז, את הגיאוגרפיה שלה ואת ההיסטוריה שלה. אם נחזור לרגע לטיול המשפחתי שלי בפריז מתחילה הרשימה הזו, אוכל לצטט את אבי שנוהג לומר כי אם יש משהו שמנסה להיות “גם זה וגם זה”, בסופו של דבר הוא “לא זה ולא זה” (הדברים נאמרים בדרך כלל על מכשירים אלקטרונים, אך כוחם יפה גם באשר לספרות שאפתנית).
כך שבסופו של דבר, השתעממתי לא פעם במהלך הקריאה של “פריזאים”, והיו חלקים שחשבתי לזנוח את הספר; אולם היו גם חלקים יפים ומרתקים, ואין לי כל ספק שנחרתו בראשי לא מעט אפיזודות שתוארו בספר, כמו למשל זו בה מתואר הסופר מרסל פרוסט, כשהוא מאזין לאופרה דרך מכשיר הטלפון בזכות שירות חדש ששווק באותם הימים.
ולכן אסכם ואומר שאם אתם חובבי פריז בנשמתכם – “פריזאים” הוא בבחינת ספר חובה שלא כדאי להחמיץ. אבל אם פריז עבורכם היא עוד בירה אירופית יפה שאפשר להגיע אליה בטיסה זולה אם מחכים לדיל בדקה ה-90, אתם בהחלט יכולים לוותר על הקריאה.
__________________________________
[…] בקורא בספרים: ביקורת שלי על הספר "פריזאים" מאת גרהם רוב; טור אורח של איציק חנונא, חירש-עיוור, שכותב על האהבה […]