ביקורת ספרים: “תיק נעדר” מאת דרור משעני (הוצאת כתר)

מי שעוקב אחרי הביקורת ב”קורא בספרים” ודאי הבחין בנטייה שלי לכתוב על ספרים לא כל כך חדשים (בחודש שעבר, למשל, כתבתי על הספר הראשון של הארי פוטר שקראתי לראשונה כמעט שני עשורים אחרי שיצא לאור). מדובר בשילוב בין החיבה שלי להיסטוריה ולקלאסיקות ספרותיות לבין הרצון שלי להתרחק מכל דבר שיש סביבו הייפ ובאזז. כך קרה שכשיצאה סדרת ספרי הבלש של דרור משעני והרגשתי שיש לא מעט תכונה סביבה, קניתי לי את הספר והנחתי אותו בספריה בהמתנה לשעת כושר שבה ארגיש מוכן לקרוא אותו (בהמשך אפילו קניתי את הספר השני במבצע כלשהו, אף על פי שלא קראתי את הראשון).

“תיק נעדר” של דרור משעני, כמו גם ספרי ההמשך שלו למיטב הבנתי, מתרחש בחולון. הפרט השולי הזה לכאורה יצר אצלי קושי לאורך כל הקריאה. אני חולוני מבטן ומלידה, נצר למשפחה חולונית שנמצאת בעיר הזאת משלבי הקמתה וכתוצאה מכך אני מכיר אותה היטב. אולי אלה מכם שנולדו בתל אביב, חיפה או ירושלים (או פריז, ניו יורק ולונדון) לא מבינים עד כמה זה מוזר לקרוא ספר בלשי שמתרחש בעיר שלך, אבל אני מעולם לא חשבתי שאקרא ספר (ועוד ספר מצליח) שמתרחש בחולון ושהדמות הראשית בו תהלך לה בקרית שרת ותתשאל את הגרוזני במכולת אודות נעדר. בתחילת הספר אפילו כתבתי לי את הערת השוליים הבאה: “לא בא לי לקרוא על עופר שרעבי וליאת מנצור ואבי אברהם ועוד בחולון. מזה יש לי מספיק בחיים.” אבל אט אט התרגלתי והצלחתי להסתכל על חולון מנקודת מבטם של משעני ושל גיבורו – השוטר אברהם אברהם.

דרור משעני הוא מומחה (עם תעודות) לספרות בלשית, והדבר ניכר היטב בכתיבה שלו. השפה שלו שקטה, מהורהרת מעט, וכך הוא יוצר דוק של מסתורין בעיר כל כך לא מסתורית כמו חולון. בתחילה התרגזתי וטענתי בפני עצמי ששוטרים ישראלים לא מדברים כמו שאברהם וחבריו מדברים; אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שספרות לא צריכה לשקף במדויק את המציאות, וכל עוד הדברים אמינים בתוך הסיפור, אני לא צריך להשוות אותם ללא הרף למציאות המוכרת לי.

רחוב ההסתדרות בחולון

“תיק נעדר”, כשמו כן הוא, עוסק בחקירה משטרתית של נער בשם עופר שרעבי שנעדר מביתו. השוטר אברהם אברהם מקבל את תלונת האם על היעדרות בנה ואנחנו מלווים אותו לאורך ימי החקירה. משעני שולט בקצב החקירה ביד רמה, משחק עם הזמנים (לפעמים מספר מה קרה לפני יומיים, לפעמים רומז איך הסתיימה החקירה עוד לפני שהגענו לסיום) ורוקד את הטנגו הבלשי היטב; הוא גורם לנו לחשוב שאנחנו מבינים משהו ואז מוסיף עוד מידע שמערער אותנו וכך הלאה – תנועת ספירלית אל עבר הפתרון.

לאורך הקריאה שיניתי את דעתי על הספר מספר פעמים. מלבד הקושי לקרוא ספר בלשי שמתרחש בחולון ומלבד הטענות שלי כנגד שפתם של השוטרים (היא לא מנותקת לגמרי מהמציאות, פשוט מעודנת יותר ממנה), התמרמרתי גם על הבחירה של משעני להוסיף נקודת מבט מקבילה לזו של הגיבור שלו – נקודת המבט של השכן של הנעדר, זאב אבני. אני מניח שיש לכך תקדימים בספרות הבלשית, אבל בפעם הראשונה בספר שהופיעה נקודת מבטו של זאב הרגשתי שזה מיותר – עד שלמדתי להכיר את אבי אברהם, אין לי חשק להכיר דמות נוספת.

אך בהמשך הספר הבנתי שנקודת מבטו של זאבי אבני אכן תורמת לסיפור, מסבכת אותו, וגורמת לקורא לחוש שהוא למעשה יודע יותר מהגיבור ומאפשרת לו העלות כל מיני השערות בדבר פתרון התעלומה (וגם מעוררת צורך לצעוק לאבי אברהם “לא שם! תעזוב את כיוון החקירה הזה! את מפספס את העניין!”). כלומר, נקודת המבט הנוספת, אף על פי שהיא קצת מתסכלת, תורמת מאוד למימד הבלשי של העלילה וגם מאפשרת למשעני להוסיף מימדים אלגוריים על כתיבה ספרותית ומשמעותה.

גם לקראת סוף הספר היו לי טענות. בשלב מסוים התעלומה מגיעה לסיומה, ובכל זאת הספר נמשך עוד כעשרים עמודים אחרי שכבר כל המתח התפוגג. החלק הזה נדמָה לי כמיותר, אך לקראת סיומו שוב שיניתי את דעתי וחשבתי שהוא חיוני.

וכך הקריאה שלי ב”תיק נעדר” של דרור משעני הייתה דיאלקטית ורצופה בשינויי מצב רוח; לא זכור לי מקרה בו שינתי את דעתי כל כך הרבה פעמים לגבי ספר תוך כדי קריאה. אבל בסופו של דבר אני יכול להגיד בבטחה ש”תיק נעדר” הוא רומאן בלשי מעניין מאוד, הן במימד הבלשי שלו והן במימד ה”רומאני”. כדאי מאוד לקרוא אותו, וכדאי גם להכין בהישג יד את הספרים הבאים בסדרה, כי סביר להניח שכשתסיימו לקרוא את הספר ותגיעו למילים “המשך יבוא” תרצו מיד להמשיך לספר הבא בסדרה.

// תיק נעדר, דרור משעני. הוצאת כתר, 281 עמ’.