השאלון עם הסופר, המתרגם והמחזאי רועי חן לכבוד צאת גיליון המחזות של כתב העת “הו!”

“כל השאלות פרובוקטיביות והתשובות עליהן משתנות לפי עונה, שעה ומצב האבק על המדף ובמוח” (רועי חן על השאלון של קורא בספרים).

1) מהו הספר האהוב עלייך?

רשימה חלקית-מרשם זמני: במקום לרצוח – קוראים דוסטוייבסקי, במקום לעשות אהבה – בשביס זינגר, כדי לבכות ולצחוק – פירנדלו, כדי ללגלג על העולם כולו – אמלי נות’ומב, על מנת לרחף בין אותיות – נבוקוב, להעלאת הפאתוס – תנ”ך, לשבירת הפאתוס – דנטה… כך בכל אופן בדקות אלה של כתיבת התשובות.

ספר יונה הנביא מתוך קובץ הסיפורים הראשון של ה’ – התנ”ך (הרבה יותר מוצלח מהשני שלו לטעמי). הנביא קורע הלב שבעיקר מנסה לברוח מהמטלה ונבלע על ידי דג גדול. נסיונו של יונה להתנגד לאל (גם אם לא צלח) שווה לנסיונה של כל דמות להתנגד למחברה. (המלצה בצד- האודיסאה מאת הומרוס. על אף שניצח במלחמת טרויה ניסה אודיסאוס לברוח מלחזור לאשתו ולילד, אחרת איך עוד אפשר להסביר שלקח לו עשר שנים להשלים מסע של עשרה ימים בים – הגורל? האלים? כן, זה גם מה שהוא אמר לאשתו..)

הקומדיה האלוהית – דנטה אליגיירי בתרגום ראובן כהן. מסע רומנטי-מיסטי של הגיבור אל אהובתו דרך התופת, כור המצרף ועד לעדן. “הקומדיה” כפי שנקראה על ידי מחברה טרם הצמידו לה קוראיה לעד את שם התואר “האלוהית” הועלתה על מוקד ונאסרה להפצה, אך לבסוף זכתה למעמד איקוני בספרות האיטלקית והעניקה למחברה מעמד של קדוש. דנטה ברא מדמיונו את העולם הבא כפי שהוא מצטייר עד עצם היום הזה במוחם של אינספור קוראים, מאמינים וכופרים גם יחד. (המלצה בצד – מחברות עמנואל, שירתו של המחבר היהודי בן המאה ה-14 עמנואל הרומי, יש אגדה שהכיר את דנטה, גם הוא מספר על גיבור הנודד אל העולם הבא בעודו בחייו, אבל עם ניואנסים יהודיים).

החטא וענשו – פיודור דוסטוייבסקי בתרגום פטר קריקסונוב. רומן מקורי ומטלטל שזכה למוניטין מזעזע באשמת מערכת החינוך על לא עוול בכפו. סטודנט נצחי שידביק אתכם בקדחת, זונה קדושה שתטריד את לילותכם וחוקר מזדקן שאי אפשר שלא לאהוב. (המלצה בצד- האחים קרמזוב, האידיוט, לילות לבנים ואחרונה, חביבה לא הייתי אומר עליה, נייטוצ’קה ניזבנובה – החברה הספרותית הראשונה שלי בנעוריי)

ההגנה של לוז’ין – ולדימיר נבוקוב בתרגום רונן סוניס. הגאונות כנטל איום בחייו של שחמטאי רגיש ברומן מהתקופה הרוסית של אשף המלים ואוצר הפרפרים. (המלצה בצד לקוראי אנגלית – תרגומו המוער של נבוקוב לפואמה יבגני אונייגין מאת פושקין)

שושה – יצחק בשביס זינגר בתרגום צבי ארד. על שושה קיבלתי המלצה מספסל רחוב בבן יהודה. היא שכבה שם, קטנה כמו שושה, סודית כמו שושה, הילדה שלא גדלה, עקומת שדרה ונטולת עטיפה, מהעם עובדים האלה שממגנטים אבק וגנבי ספרים. זאת היתה פתיחה לרומן סוער עם כל כתבי בשביס זינגר. אספתי כל מה שיכולתי – רומנים, סיפורים, ביוגרפיות, ספרי ילדים, מאמרים, לקחתי קורס קצר ביידיש…. קיימנו יחסי אהבה-שנאה ארוכים. זינגר מבחינתי זכה בפרס המיחזור ואולי דווקא זה מה שכל כך הפנט אותי. הוא מספר מעשיות סנטימנטלי כמו שרק יהודי פולני יכול להיות, ובו זמנית רודף שמלות ציני כמו שרק יהודי גולה יכול להיות. היחיד שהצליח לקטוע את הרומן הזה היה פירנדלו. (המלצה בצד – שירה מאת איציק מאנגער)

סיפורי מסכות – לואיג’י פירנדלו בתרגום גאיו שילוני. קובץ סיפורים שובה לב. קשת של טיפוסים, מרירות-מתוקה והרבה אהבה ובדידות. (המלצה בצד – הסרט “כאוס” של האחים טביאני המבוסס על חלק מהסיפורים. וגם – אוסף סיפורי העם האיטלקיים שאסף איטאלו קאלווינו, גם הוא בתרגום שילוני)

חרפות וגידופים – אמלי נות’ומב בתרגום יהושע קנז. רומן חריף, מצחיק ומפתיע מאת המחברת המודרנית האהובה עלי. תפסו כל מה שהיא כתבה ושתו בשוט אחד!

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

בילדותי לא קראתי ספרים. הלכתי מכות. בגיל מבוגר קראתי את פיטר פן והוקסמתי לחלוטין, דמעות, צחוק והכל. (רק אל תקראו בשום אופן על Peter Llewelyn Davies, וגם אם תקראו – תפסיקו ברגע שהוא מגיע לגיל 63, יוצא שתוי מבר ו… בקיצור – תשארו בארץ לעולם לא.)

3) מה הספר האחרון שקראת?

יהודית, אחד הספרים החיצוניים שאבד במקור וזכה לנוסח עברי מעורר התפעלות של פרופ’ יהושע מ.גרינץ. סיפורה של אלמנה עבריה, יפה ועשירה שמחליטה להגן על העם ולרצוח את הולופרנוס, מנהיג הצבא הצר על עירה הקרויה בשם הסימבולי בתוליה. נקרעתי בין הסלידה מדמותה של אלת הנקם המיליטריסטית לבין העניין באישה שאיבדה ביחד עם בעלה את התקווה לחיים נורמליים.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

מיין קאמפף.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

לא ספר כי אם קורפוס שלם, שאמנם זכה להערכה אבל לא מספיקה לדאבוני. מדובר בשירת ספרד. תור הזהב של המשוררים העבריים. לי יש בבית ארבעה כרכים שאסף ערך ובאר חיים שירמן בשם “השירה העברית בספרד ובפרובנס”. לבקר באמת באבן גבירול ויהודה הלוי. אוצר אמיתי.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

זה מחזיר אותי לתקופה שבה עניתי על שאלה מס’ 1 בשאלון הזה… ארשה לעצמי להוסיף סוגה שלא עסקנו בה: שירה.

נדמה לי שלא נתתי מספיק קרדיט לכותבות, ואיכשהו כשאני חושב על שירה אהובה אני נזכר רק במשוררות אז הנה כמה אהובות משם ומפה: מרינה צבטייבה, בלה אחמדולינה, תרצה אתר, לאה גולדברג, יונה וולך, סיוון בסקין (“מסעו של יונה” המטלטל)  ואנה הרמן (“חד קרן” הנדיר).

7) ספר שנתן לך השראה?

דון קיחוטה – מיגל דה סרוונטס בתרגום ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, תרגום השירים ועריכה: טל ניצן-קרן. הרומן רחב היריעה על שני הגברים שנודדים בלה מאנשה ומדברים בלי סוף נגע ללבי עד שהקדשתי לו את המחזה האחרון שכתבתי. הרומן עבורי הוא מניפסט על חברות, חלומות וחירות האדם (ח-ח-ח בראשי תיבות, זה גם הצחוק שמתלווה לקריאה. דון קיחוטה נע על הגבול שבין שפיות לטירוף במסע אל אהובתו הבדויה דולסיניאה, הוא מדבר עליה במהלך אלף עמודים כמעט, אבל היא עצמה לא מופיעה, כי היא חשובה רק כחלום. לחלום, זאת המשמעות האמיתית, לא להגשים כמו שכולם חושבים. (המלצה בצד… נו, טוב – בואו לראות את “אני דון קיחוטה” בתיאטרון גשר).

8) ספר עיון מומלץ?

עולמו של דנטה מאת ליאון יעקובוביץ’ עפרון, כתוב בידע, באהבה, בן לוויה טבעי לקריאה בקומדיה האלוהית.

***

רועי חן, סופר, מתרגם, דרמטורג תיאטרון גשר. תמונה מתוך “אני דון קיחוטה” המחזה האחרון שכתב מתפרסמת בגליון “הו” האחרון המוקדש לתיאטרון.

לאתר של רועי חן לחצו כאן. 

לרכישת גיליון מספר 11 של כתב העת “הו!” שמוקדש למחזות לחצו כאן. 

עוד פרטים על גיליון המחזות של “הו!” בעריכת דורי מנור:

“אין ספק שרוב המחזאים שלנו פוחדים מסקילת ההמון. לא זו בלבד שהם כותבים בצורה שתהיה מובנת עד הפרט האחרון, אלא שהם כותבים מתוך רצון להיות נאהבים ולהתחבב על הקהל. הם מייצרים צנזורה עצמית שאינה באה לידי ביטוי רק בתוכן, אלא גם – ובעיקר – בדרך שבה מסופר הסיפור […].

אני מתגעגעת לצופים שידברו על צורת כתיבה ואסתטיקה, ולא רק על הכותרת בעיתון שעליה מבוסס סיפור המחזה. אני מתגעגעת לצופים שיתווכחו על דילמות מוסריות, ולא רק ‘אם זה היה או לא היה באמת’. לא, לתאטרון אין שום מחויבות לאמת ההיסטורית – הוא לוקח נתחים מהמציאות, אבל עליו לנסוק לגבהים אחרים לגמרי. הכתיבה לתאטרון וההצגה אינן יכולות להמשיך ולהיות ‘תוכנית כבקשתך’ ואינן יכולות להיות ‘בסדר’ עם כולם.  שהרי הכתיבה לתאטרון והצפייה בו הן מטפורה לחברה. ככל שנרצה להגיע למספר רב יותר של אנשים ולהיות מובנים לכולם מהר ומיד, כך נוותר על הספקות ועל אזורי הדמדומים, נוותר על המורכבות, נוותר על התבונה שמקשה קושיות ומעוררת דיון על פרשנות, נוותר על הסוד שביצירת האמנות. בקצרה: נוותר על חברה טובה יותר.“

(מתוך: ‘המחזאי וסקילת ההמון – הרהורים על מצב המחזאות בישראל 2015′ מאת אופירה הניג, עמ’ 9)

משתתפי גיליון 11, מחזות:

הילה אהרון בריק / שהרה בלאו / סיון בסקין / אריאל ברונז / דרור בורשטיין / יותם בנשלום / יוסף בר יוסף /ג’ייסון דנינו הולט / אופירה הניג / עומר ולדמן / רנה ורבין / רועי חן / מתן חרמוני / גדעון טיקוצקי / עינת יקיר / אלדד כהן / יונתן לוי / עודד ליפשיץ / בני מר /  ראובן נמדר / גלעד עברון / משה סקאל / שירה פנקס /דורי פרנס / יונתן שאבי / ננו שבתאי / דורית שילה

כולל פרסום ראשון של יצירות גנוזות מאת לאה גולדברג ועמוס קינן, ותרגומים ליצירות של לורקה, ברכט,בולגקוב, פושקין, ייטס, רוסטאן, מאנגר ועוד.

עורך: דורי מנור