סיפור קצר: “נשמה על אדן החלון” מאת סמי מיכאל (מתוך האסופה “עשרים סיפורים קצרים” בהוצאת כנרת זמורה דביר)

הוא נחת על אדן חלונה ללא רחש. כה קטנטן היה, אילו התכדר היה יכול להצטנף בתוך שתי כפות ידיים צמודות. ברגע הראשון חשה כאילו נחת משמי הלילה. לחייה הצטמררו. היא הרגישה שהופעתו קשורה בדרך כלשהי למְנָשִׁי. כשהתעשתה הבינה כי תחושתה המוזרה מקורה בהפתעה. ראשית, חתול לא עף, אפילו הוא קטן וקליל, הוא קפץ מן הסתם מבין שיחי הוורדים. שנית, הוא לא נשמה, משום שמנשי לא האמין בקיומן של נשמות. זהו חתלתול צחור יפהפה, אבל בשום פנים לא בא מעולם אחר. מְנָשִׁי האמין כי הקיום האנושי מתרחש כל כולו על שפת תהום, ואם יש כוח עליון כלשהו, הרי הוא עוסק בדחיפת הברואים לתהום זו. משם אין דרך חזרה. התהום עמוקה היא, ועל פי חישוביו של מנשי נערמים בה מדי יום יותר ממיליון נפטרים. בתום חודש אחד בתהום, גם הנשמה הזכה ביותר תהיה קבורה תחת הר של שלושים מיליון נשמות. שום צדיק לא יכול להיחלץ מתחת למפולת כה אדירה, ובוודאי לא מנשי, שאיש לא יטען שהוא נמנה עם הצדיקים. התיאור היה ציורי להפליא ומנשי חזר עליו פעמים רבות, עד שהיא עצמה התחילה לחשוב שאין כל תוחלת באמונה. בהשפעת היצור שהופיע על אדן חלונה, ניסתה לאמוד את עוצמת הריק שצמח בינה לבין מנשי. חלפו כבר כמעט תשע שנים. כל כך הרבה חודשים, כל כך הרבה עשרות מיליוני נשמות התגבבו מעליו.

בכל זאת היא התבוננה ביצור השלגי במעין הכרת תודה על שהזכיר לה את מנשי. מיטתו עדיין עומדת לאורכו של קיר החדר ממול והטלוויזיה מרצדת בתווך. מותו לא גרם לה להפסיק לסדר את מיטתו והיא מקפידה להחליף את המצעים של שתי המיטות. אבל כבר לא נשתייר במיטתו, כמו גם בגופה, ניחוח נשימתו.

היא עדיין חולמת עליו, פעמים פוקדים אותה חלומות משלהבים, שהיא מתביישת לספר לִבנה. בבוקר היתה מתעוררת עם טעם החלום המסעיר, עיניה בורקות ופניה סמוקות. ברגליים קלות היתה אצה להתרחץ ואחר כך יוצאת אל הגינה וצופה בילדים הנוהרים לגנים ולבתי הספר. באותה שעה היו כולם שלה, כאגדי פרחים צבעוניים הצפים על פני זרם מים לנגד עיניה. בתום היום היתה נושאת את המגש של ארוחת הערב, יושבת על מיטתה וצופה בטלוויזיה. זה תשע שנים היא מכינה מגש אחד ומשתדלת לרתק את מבטה לטלוויזיה כדי לא לבהות במיטתו השוממה של מנשי שניצבת מול מיטתה. לפעמים היתה שוכחת שמנשי לא לצדה בעת התרחשות מרעישה בטלוויזיה. “ראה, ראה, איך הוא…” היתה קוראת ומשתתקת כילד נזוף שאין אוזניים קשובות לחוויותיו. אחר כך היתה מוחלת לו למנשי על היעדרותו ובנקיפת לב חושבת על משא מאות מיליוני הנשמות הלוחצות עליו.

היצור הזך ניתק את חוט מחשבתה ביללה קטנה והססנית. היא הבחינה בפה הוורוד ובכף הזעירה שנשא לעומתה. לבה המה. היצור דמה לתינוקות שכה אהבה, ליצורים הזעירים שמנשי נטע ברחמה. “אין לי חלב בבית,” התנצלה בפני היצור. הוא מתח את צווארו והטה את ראשו כמבין, ובאותה עת הוסיף להפציר בה בפיו הפעור שהפיק צלילים דקים.

היא הבחינה בשיני הפנינים שבלוע הוורוד ובצעה בשתי אצבעות פרוסת לחם זעירה, טבלה אותה ברוטב של דג והגישה לו מבעד לסורגי החלון. היצור הצמיד בכף ידו את הלחם אל האדן ונגס ברעבתנות. או־אז גילתה שהיצור הוא נקבה. כאילו מחיצה נוספת נפלה בינה לבין האורחת. היא ידעה מלחמות, זכרה את המחסור וגם התנסתה בנטישות. היא הוסיפה לטבול פתיתי לחם בצלחתה, והחתלתולה הזקיפה את אוזניה בתאוותנות, בדומה לתינוקותיה, שעה שהריחו את החלב בפטמותיה.

בערב הבא הכינה בשולי צלחתה נתחי גבינה והגישה בחדווה ליצור השוקק, שכבר המתין לה על אדן החלון. כמעט שכחה באותם רגעים את מיטתו של מנשי המתבצרת בשתיקתה. היא והחתלתולה סעדו יחדיו. היא פינקה את האורחת בכינויי חיבה ובמילים מתוקות, כפי שנהגה בילדיה כשאלה התבוננו בה מתוך חיקה.

החתלתולה צמחה ויפתה, ופעמים היתה גם נכנסת מהגינה אל הסלון דרך דלת ההזזה. כמו אורח חיישן היתה מהדסת על האריחים המבריקים. מפעם לפעם נשאה את פניה מעלה ובדממה הביטה בעיני המארחת כשואלת אם אמרה משהו. בבית הרחב שכל חדריו כבר התרוקנו מילדים ומבן־זוג, גם שאלה אילמת היא לא דבר של מה בכך לאישה בת תשעים ושתיים.

פעם ישבה על כורסת החזרן שעמדה על המשטח המרוצף בטבור המדשאה, חסתה בצִלו של אילן גבוה, ונעם לה קול הרוח שרחשה בשיחי הוורדים. ללא קול, כבמעשה קונדס של ילד, התגנבה החתלתולה וקרבה אליה. האישה רכנה לפנים, ואצבעה נגעה בגבו הקטיפתי של היצור המלבב. בתגובה פתחה החתלתולה במשחק תמים. היא פסעה הלוך ושוב סביב האישה והפרווה המשיית של היצור הצחור ליטפה את שוקה החשופה של ידידתה, עד אשר עור שוקה סמר. דמעות של עונג הציפו את עיניה של האישה. כשמחטה את אפה במטפחתה, הבינה כי אין אלה דמעות של גיל. אדרבה, היא זכרה עד כאב את מגעו המפייס, המתחנף, המדיח והמלהיב של מנשי. “טיפשונת,” מילמלה אל החתלתולה המתמסרת למשחק. “תורידי, תורידי את הזנב,” יעצה לה כמתוך ניסיון. זנב זקור הוא יהירות, והוא בבחינת התגרות בגורל המזמינה פגעים למיניהם.

בערב, כשהושיטה גביע יוגורט אל אדן החלון, שמעה רעש אלים והתנשפות עזה. במקום החתלתולה הענוגה נח מבטה על בריון גס, שגופו כבש כמעט את מחצית האדן. “איפה היא?” נזפה ביצור. “מה עשית לה, מנוול?” עיני הבריון היו רושפות ומרושעות, כמו עיניו של ההוא, שלא העזה להגות את שמו. ההוא, שכל עיסוקו הוא דחיפת מיליון נשמות מדי יום אל התהום. “מצדי, אתה יכול להתפגר,” גידפה אותו. אך חרף גודלו וכובד גופו, הוא חטף מידה במהירות הבזק את גביע היוגורט. החתול נעלם באפלולית הגינה, וכששבה האישה לכורסתה, התקשתה להשלים את ארוחתה. לבה הלם בה, וכשקמה והביטה החוצה, ראתה את ידידתה רובצת בהשלמה כנועה על הגדר והבריון האלים עומד על המדשאה, חוצץ בינה לבין אדן החלון.

האישה הלכה למטבח ושבה לאדן החלון. “אתה חושב שאתה פיקח,” התריסה כלפיו בזלזול של בעלת תושייה. היא הניפה את זרועה וזרקה בכל כוחה נתח של דג אל החתלתולה שהיתה רעבה ומפוחדת. אפשר שזרועה קיפחה את אונה ואפשר שהבריון ניחש את כוונתה. הוא עקב אחר מסלול מעופו של הדג, שריחו הטריף את חושיו, ובעודו באוויר קלט אותו במלתעותיו. באחת בלע את הדג, מיצמץ בעיניו בהנאה והתיישב על אחוריו. רגליו הקדמיות זקופות היו וזנבו שלוח על הדשא, כמוכן ומזומן לכל תעלול. לוּ היה מנשי שרוי במיטה המיותמת, היתה מבקשת ממנו לקום ולסלק את השטן הזה מהגינה. חרה לה שהיצור הקטן היושב על הגדר, עדיין רעב ומפוחד, בעוד הבריון האלים כובש את גינתה. אבל מנשי היה טיפוס מעשי. הבריון אינו אשם שנברא כך, היה אומר לה, ועל כן אסור להרעיבו.

היא חשה אוזלת יד, שכן חששה לצאת אל הגינה החשוכה ולהתמודד עם חתול אלים. תאבונה התקפח, ובמורת רוח החזירה את המגש אל המטבח. עכשיו כעסה על מנשי, על החתלתולה חסרת הישע וגם על הגזֵרה, שלפיה גם בריונים מנוולים זכותם להתקיים.

אף על פי כן מצאה דרכים לספק ארוחה לידידתה הקטנה. בתוך דירתה הרעיפה את חיבתה על בת חסותה. כה מרוצה היתה כשטיפס הבריון אל אדן חלונה והושב ריקם, כשריח הדג מוציא אותו מכליו.

אך לא לאורך זמן חגגה את ניצחונה. בוקר אחד התייצבה כדרכה ליד הגדר והתבוננה במצעד המרנין של הילדים אל בית הספר. בסבך הגינה עלה רעש פתאומי של נשיפות וצווחות. היא הבחינה בחתלתולה שחלפה כמו נוצה הנישאת ברוח. האישה שסברה כי ידידתה העדינה אצה אליה, ביקשה להתכופף ולקלוט אל חיקה את היצור המבועת להרגיעו. אלא שמעוצמת האימה בת חסותה איבדה את עשתונותיה, וזינקה אל הפינה הרחוקה של הגינה. זנבו של הבריון הבזיק אחריו כלהבה בוערת. גופה של החתלתולה הפך לכדור רוטט של מי שתבוסה נגזרה עליו. בטרם תתעשת הזקנה, כבר כיסה גופו הגדול את פרוותה הרכה של החתלתולה ושיניו ננעצו בה. צווחות של ייסורים עלו מהגינה, והזקנה הנדהמת היתה כמשותקת. הוא אונס אותה, חשבה בזעם, אבל המחשבה לא השיאה אותה לעשות מעשה.

בערב עדיין היתה נרעשת. כשתיארה באוזני בנה כיצד אצה ברגליה הצבות, חוטפת את המטאטא כדי לחבוט בגבו של האנס, לא נעלם מעיניה שבנה מסב את פניו על מנת להעלים ממנה חיוך משועשע. “באמת התכוונת להרביץ לו?” שאל בכובד ראש.

“בטח, בטח שהייתי מרביצה למנוול הזה.”

“את עדיין כועסת על אבא.”

“מה פתאום!” קראה בהפתעה, “מה פתאום!”

היא נפרדה מבנה בתחושה כבדה. לא היתה צריכה לספר לו, הירהרה בזעף. הפרשה תיזקף לחובתה, יחד עם אירועים והתרחשויות אחרים. זה כבר היא מנחשת את תוכניותיהם של ילדיה וילדותיה. היא כבר זקנה מדי, והישארותה בבית בגפה, כך חזרו ושיננו באוזניה, מסוכנת. כלום יכולים הם לקבוע לה שארבעה חדרים הם טריטוריה גדולה מדי בשבילה? שנים רבות בילתה בין הקירות המוכּרים. פעמים נדמָה לה שצלו של מנשי חולף ונמהל בצללי הבית. דווקא אהוביה, חשבה בינה לבינה, זוממים לגזור עליה גירוש ממבצרה וגלות במוסד צפוף. היא חשה שהיא מושלכת אל התהום הארורה. חרה לה, כה חרה לה, שהבריון האנס עתיד לשוטט באין מפריע בגינתה, ואילו היא תיכלא במקום דחוס, בדומה לנשמתו של מנשי.

______________________

הסיפור מופיע באנתולוגיה “עשרים סיפורים קצרים”, הוצאת כנרת זמורה דביר. 256 עמ’, 49 ש”ח.

עשרים סיפורים קצרים, 2015 תשע”ה

במה לסיפור הצר ע”ש עפרה אליגון

עורכת: עלמה כהן ורדי

הוצאת כנרת זמורה דביר הקימה במה לסיפור הקצר ע”ש עפרה אליגון – תחרות לכותבים מתחילים וכן אסופת סיפורים קצרים בהם התפרסמו סיפורים של סופרים עבריים מובחרים שזהו פרסומם הראשון בספר- אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד, סמי מיכאל, יצחק בן- נר, סביון ליברכט, אשכול נבו, יוכי ברנדס, עוזי וייל, לאה איני, ארנה קזין, אסתי ג. חיים, מתן חרמוני, מאיה ערד, רותו מודן, אהרון ראובני, סיפור אחד מן הספרות היידית מאת בשביס זינגר, וסיפור מאת עפרה אליגון.

סיפורי הביכורים של שלושת הזוכים במקומות הראשונים בתחרות הסיפורים, קיבלו מקום של כבוד באסופה רבת פנים זו. שלושת הזוכים הם: מקום ראשון- גרמאו מנגיסטו, מקום שני- עידו גפן, מקום שלישי- מישל וקסלר.

התחרות והאסופה מוקדשות לזכרה של הסופרת והעיתונאית עפרה אליגון שאמנות הסיפור הקצר היתה קרובה לליבה.

התחרות נערכה בחסות הוצאת כנרת זמורה דביר, מכון הקשרים, המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובית הספר לכתיבה המגירה. הזוכים בתחרות קיבלו פרסים כספיים נכבדים, מלגות לימודים ב”המגירה”, ופרסום יצירתם באסופת הסיפורים.

256 עמ’ 49 ₪

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.