שכר הסופרים הראשון שלי 

מאת איסאק בַּאבֶּל

תירגמה מרוסית נילי מירסקי

לחיות בטיפְליס באביב, להיות בן עשרים ולא להיות נאהב — זה אסון. ואסון כזה אירע לי. עבדתי כמגיה בבית־הדפוס של הממשל הצבאי בקַווקז. מתחת לחלונות עליית־הגג שלי געש נהר הקוּרָה. השמש העולה מעבר להרים הציתה בוקר־בוקר את פיתוליו העכורים. את עליית־הגג שכרתי אצל זוג גרוּזינים שנישאו זה מקרוב. לבעל־הבית שלי היה אטליז בשוק המזרחי. מעבר לקיר, בשצף בולמוס האהבה, היו הקצב ואשתו מיטלטלים מצד אל צד כדגים גדולים שנכלאו בצנצנת. זנבותיהם של הדגים האלה טרוּפי־החושים התחבטו אל המחיצה. הם זיעזעו את עליית־הגג שלנו, שהשחירה בשמש האנכית, עקרו אותה מעל העמודים ונשאוה אל האינסוף. שיניהם, שנחשקו בזעפה העיקש של התאווה, התקשו להינתק. בבקרים היתה הרעיה הצעירה מילֶט יורדת לקנות פיתות. תשושה היתה כל־כך, שנאחזה במעקה כדי שלא ליפול. בעוד רגלה הדקה מגששת למצוא את המדרגה, היתה בת־צחוק עמומה ועיוורת תועה על־פניה, כעל־פני חולה השבה לאיתנה. מצמידה את כפות־ידיה אל שדיה הקטנים, היתה מילֶט מקדימה שלום לכל מי שנקרה על דרכה — לאַיסוֹר[1] שפניו הוריקו מזוקן, למחלק הנפט ולמֶגֶרות[2] המוכרות פקעות של צמר־כבשים, וקמטים לוהטים חורצים את פרצופיהן. בלילות, בתום הטלטלה והמלמולים, היתה שתיקה נופלת אצל שכנַי, חודרת כשריקת פגז.

להיות בן עשרים, לחיות בטיפְליס ולהקשיב בלילות לסערת שתיקתם של זרים — זה אסון. וכדי למלט עצמי מפניו הייתי קם בבהילות ומסתער החוצה, למטה אל הנהר, שם השיג אותי הבל המרחץ של האביב הטיפליסי; כרוח סוֹעה התנפל עלי והתיש את כוחי… בגרון ניחר סובבתי ברחובות הגבנוניים. ערפילי המחנק האביבי גירשו אותי בחזרה אל העלייה, אל יער הקורות המשחירות, הטובלות באור הירח. ולא נותר לי אלא לתור אחר אהבה. וזו נמצאה לי, כמובן. לאסוני או לאושרי התברר שהאישה שבחרתי לי היתה פרוצה. שמה היה וֶרָה. ערב־ערב הייתי מתגנב בעקבותיה לאורך שׂדרות גוֹלוֹבינסקי, אך לא העזתי לפנות אליה. כסף בשבילה לא היה לי, וגם מילים של אהבה — אותן מילים בלתי נלאות, נלוזות, הוֹמיוֹת — גם אלה לא היו. מנעורי היו כל כוחות נפשי נתונים לחיבור סיפורים, מחזות, אלפי מעשיות. הללו רבצו על לבי כקרפדות על אבן. גאוות שטנים היתה בי, ולא רציתי להעלותם על הכתב בטרם־עת. כתיבה הנופלת מזו של לב טולסטוי היתה בעיני ברכה לבטלה. סיפורי נועדו להינצל מן השִכחה. המחשבה הנועזת, התאווה המתישה — אלה אינן ראויות ליגיעה שמתייגעים בהן אלא בשעה שעוטפים אותן במחלצות. איך תופרים את המחלצות הללו?..

אדם שנלכד בפלצור המחשבה, שנאלם דום מול מבטה הנחשי, יקשה עליו להתמוגג בקצף מילותיה הריקות, ההוֹמיוֹת של האהבה. אדם זה בוש לבכות מצער. אין הוא חכם דיו לצחוק משמחה. בעל־חלומות הייתי, ולא סיגלתי לי אותה אמנות חסרת־שחר, אמנות השמחה. על כן היה עלי לתת לוֶרָה עשרה רובלים משכרי הדל.

ערב אחד אזרתי עוז ונעמדתי על המשמר ליד דלת הפונדק “סימפטיה”. בתהלוכה מרושלת עברו על־פני נסיכים בצֶ’רקֶסְקות כחולות ובמגפיים רכים. מחטטים בשיניהם במחצצות של כסף סקרו בעיניהם את הנשים המפורכסות באודם שָׁני, גרוזיניות בעלות כפות־רגליים גדולות וירכיים צרות. כְּחוֹל טַרקִייה השתקף מבעד לדמדומים. עצי השיטה שהנצו התייבבו לאורך הרחוב בקול נמוך של שלכת. המון פקידים במעילי־שרד צחורים התנחשלו לאורך השׂדרה; לקראתם רחפו קילוחי צֳרי ובושם מהרי הקַזבֶּק.

וֶרָה באה מאוחר יותר, עם רדת החשֵכה. בעלת קומה, לִבנת פנים — היא שטה לה בראש ההמון הקוֹפי, כדרך ששטה הבתולה הקדושה על חרטומה של סירת דייגים. היא הגיעה אל פתח הפונדק “סימפטיה”. זעתי ממקומי, התנועעתי.

“לאן, לאיזה אמריקות?”

הגב הוורוד הרחב התנועע לפני. וֶרָה הפכה פניה.

“מה אתה ממלמל שם?..”

היא הזעיפה את מצחה, עיניה צחקו.

“לאן נושאת אותנו הרוח?..”

המילים בערו בפי כזרדים יבשים. וֶרָה האטה את מהלכה ופסעה לצדי.

“עשירייה — תוכל לעמוד בזה?..”

מיהרתי כל־כך להסכים, שחשדותיה ניעורו.

“יש לך בכלל סכום כזה, עשרה רובלים?..”

נכנסנו אל מבוי של בית, הושטתי לה את ארנקי היא ספרה בו עשרים ואחד רובלים. עיניה האפורות הצטמצמו, שפתיה נעו. את מטבעות הזהב הניחה לחוד ואת מטבעות הכסף לחוד.

“עשירייה בשבילי,” אמרה וֶרָה והחזירה לי את הארנק. “בחמישה רובלים נבַלֶה, ועל שאר הכסף תחיה. מתי יום התשלום אצלך?..”

עניתי לה שבעוד ארבעה ימים אקבל משכורת. יצאנו מן המבוי. וֶרָה שילבה את זרועה בזרועי ונלחצה אלי בכתפה. הלכנו במעלה הרחוב שכבר הוּצן מעט. המדרכה היתה מכוסה במרבד של ירקות נבוּלים.

“חום שכזה, רק לברוח לבּוֹרז’וֹם…” [3]

שערותיה של וֶרָה היו קשורות בסרט. ברקי הפנסים השתפכו והתפתלו בו.

“נו, עופי לך לבּוֹרז’וֹם…”

כך אמרתי לה — עופי. משום־מה יצאה מפי המילה הזאת דווקא.

“מצלצלים אין,” אמרה וֶרָה, פיהקה והסיחה דעתה ממני. היא הסיחה דעתה ממני כי יומהּ כבר תם, ואתי נכון לה רווח קל. בטוחה היתה שלא אמסור אותה לידי המשטרה ולא אגזול בלילה את כספה עם עגיליה.

הגענו למרגלות הר דויד הקדוש. שם, בבית־האוכל, הזמנתי לנו קבּאב. בלי לחכות למנתה קמה וֶרָה והצטרפה אל חבורה של פרסים זקנים שישבו והסיחו בענייניהם. נשענים על מקלותיהם הנוצצים, מנענעים בראשיהם הזיתיים, דיברו על לב הפונדקאי ושיננו לו שהגיעה שעתו להרחיב את עסקיו. וֶרָה התערבה בשיחתם. היא צידדה בדעת הזקנים. סבורה היתה שיש להעביר את בית־האוכל אל שׂדרות מיכאילוֹבסקי. הפונדקאי, שעיניו כהו מחולשה ומזהירוּת, התנשם. אכלתי את הקבאב שלי לבדי. זרועותיה העירומות של וֶרָה זרמו מתוך משי השרוולים, היא תופפה באגרופה על השולחן, עגיליה התעופפו בין הגבות המוארכים הדהויים, בין הזקָנים הכתומים והציפורניים הצבועות. כשחזרה אל שולחננו, הקבאב כבר היה קר. פניה להטו מהתרגשות.

“אי־אפשר להזיז אותו מהמקום, את החמור הזה… בשׂדרות מיכאילובסקי, עם מטבח מזרחי, אתה יודע איזה עסקים אפשר לעשות…”

ליד השולחן עברו בזה אחר זה מכריה של וֶרָה — נסיכים בצֶ’רקֶסקות, קצינים קשישים, חנוונים במקטורני לֶבֶד וזקֵנים כרסתניים שפניהם שזופות ושומות ירקרקות בלחייהם. רק בחצות הליל הגענו אל בית־המלון, אבל גם שם נמצאו לוֶרָה המון עניינים לענות בהם. ישישה אחת התקינה עצמה לנסוע אל בנה שבארמאוויר. וֶרָה עזבה אותי לנפשי, רצה אל הנוסעת והתחילה דוחסת בברכיה את המזוודה, קושרת ברצועות את הכרים ועוטפת כיסנים בנייר שמן. הישישה רחבת הכתפיים, כובע מלמלה קטן לראשה וארנק כתום תלוי לה לצדה, הלכה מחדר לחדר להיפרד לשלום. היא דשדשה בפרוזדור בנעלי הגומי שלה, מייבבת ומחייכת במלוא קמטיה. שעה — לא פחות — יצאה על טקסי הפרידה הללו. חיכיתי לוֶרָה בחדר העבש, שכורסאות על שלוש רגליים ותנור של חימר ממלאים את חללו וכתמי לחוּת מבצבצים בפינותיו.

גררו אותי בחוצות העיר ועינו את נפשי שעה ארוכה כל־כך, שעצם האהבה דמתה עלי כאויב, כאויב טרחן…

בפרוזדור היו מדשדשים ופורצים בצחוק פתאום חיים לא־לי. בצלוחית מלאה נוזל חלבי גוועו זבובים. כל זבוב גָווע על־פי דרכו: האחד בגסיסה ממושכת, בפרפורי מיתה עזים; האחֵר ברעידה לא־מורגשת כמעט. ליד הצלוחית, על המפה המהוּהה, התגולל ספר, רומן על חיי הבּוֹיארים [4]מאת גוֹלוֹבין. פתחתי אותו באקראי. האותיות נערכו בשורה והתערבבו. מולי, בריבוע החלון, התנשא מדרון של אבן, סמטה תורכית עקלקלה. לחדר נכנסה וֶרָה.

“נפרדנו מפֶדוֹסיָה מַאווריקייֶבנה,” אמרה, “תאר לך, ממש כמו קרובת משפחה היתה לכולנו… נוסעת לה לבדה, הישישונת, בלי בן־לוויה, בלי כלום…”

וֶרָה ישבה על המיטה בפישוק ברכיים. עיניה תעו במחוזות הטוהר של הדאגה והרֵעוּת. אחר־כך ראתה אותי, במקטורן שלי כפול השוליים. האישה שילבה את ידיה והתמתחה.

“בטח כבר יצאה לך הנשמה… אין דבר, תיכף נעשה מעשה…”

אבל מה היה בדעתה של וֶרָה לעשות, לא הצלחתי להבין. הכנותיה דמו להכנותיו של רופא לקראת ניתוח. היא הדליקה פתילייה ושפתה עליה קדרת מים. אחר־כך הניחה מגבת נקייה על מסעד המיטה ותלתה מִתקן שטיפה — של חוקן — למראשותיה, מִתקן עם צינור לבן שהשתלשל על הקיר. כשהתחממו המים יצקה אותם וֶרָה אל מתקן השטיפה, השליכה לתוכו גביש אדום והחלה לפשוט את שמלתה, מושכת אותה מעל לראשה. אישה מגודלת, שכתפיה נפולות ובטנה מעוכה, עמדה לפני. הפטמות הרפוסות ניבטו עיוורות הצדה.

“עד שירתחו המים,” אמרה אהובתי, “בוא הנה, פרפר קטן…”

לא משתי ממקומי. בלבי קפא הייאוש. מדוע נטשתי את בדידותי למען המאורה הזאת, המלאה תוגת עניים, למען הזבובים הגוועים והרהיטים הצולעים על שלוש רגליים…

אהה, אלוהי עלומַי! מה שונה היה מעשה־הקדֵרה הזה, שכולו חולין, מאהבתם של בעלי־הבית שלי מעבר לקיר, מצוויחתם המשוכה, המתגלגלת…

וֶרָה תמכה את שדיה בכפות־ידיה וטלטלה אותם.

“תגיד לי, למה התעצבת ככה?.. בוא הנה…”

לא משתי ממקומי. וֶרָה הפשילה את כותנתה אל בטנה וחזרה וישבה על המיטה.

“ואולי חבל לך פתאום על הכסף?”

“על הכסף שלי לא חבל לי…”

אמרתי זאת בקול נשבר.

“איך זה — לא חבל?.. או שאתה גנב?..”

“אני לא גנב.”

“או שוליה של גנבים?”

“אני נער.”

“רואים שלא פרה,” רטנה וֶרָה. עיניה נעצמו. היא שכבה, משכה אותי אליה והתחילה ממשמשת בגופי.

“נער,” צעקתי, “את מבינה, נער אצל הארמנים.”

אהה, אלוהי עלומי!.. מעשרים שנות חיי — חמש יצאו על המצאת סיפורי מעשיות, אלפי מעשיות שמוצצות את המוח. הן רבצו על לבי כקרפדות על אבן. ומכוח הבדידות נזדעזעה אחת מהן וצנחה ארצה. גזרת הגורל היתה זו, מן הסתם, שפרוצה מטיפליס תהיה הקוראה הראשונה שלי. צינה עברה בבשרי מפני אותה בדותה פתאומית, וסיפרתי לוֶרָה את המעשה בנער אצל הארמנים. אילו הרהרתי פחות וביתר עצלות במשלח־ידי, הייתי טוֹוה איזה סיפור תפל על בנו של פקיד עשיר שגורש מביתו, על אב עריץ ואם בעלת־ייסורים. לא עשיתי את המשגה הזה. סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב. משום כך, וכן משום שכך היה נוח למאזינה שלי, נולדתי בעיירה אַליוֹשְקי בפלך חֶרסוֹן. אבי היה שרטט בחברת ספנות. לילות כימים עשה מעל שולחן השרטוט בשביל להקנות השכלה לנו, לילדיו, אלא שאנו דמינו בכל לאמנו, הלקקנית והצחקנית. בן עשר התחלתי לגנוב כסף מאבא, וכשבגרתי ברחתי לבַּאקוּ, אל קרובי משפחתה של אמי. הללו הפגישו אותי עם הארמני סטֶפּאן איוואנוביץ’. חברנו זה אל זה וארבע שנים חיינו יחדיו…

“ואתה בן כמה היית אז?..”

“בן חמש־עשרה…”

וֶרָה ציפתה לשמוע על רִשעתו של הארמני שחילל את תוּמתי. ואז אמרתי לה:

“חיינו יחד ארבע שנים. סטֶפּאן איוואנוביץ’ היה התם והנדיב באנשים שידעתי, הישר והנאצל מכולם. נוח להאמין היה, ובכל ידידיו בטח בלב שלם. טוב הייתי עושה אילו למדתי איזה מקצוע בארבע השנים ההן, אבל אני לא נקפתי אצבע… עניינים אחרים משכו את לבי — הביליארד… ידידיו של סטפאן איוואנוביץ’ רוששו אותו. הוא נתן להם ‘שטרות של ארד’[5], והם מסרו אותם לפירעון…”

שטרות של ארד… אין לי מושג מניין הופיעו אלה במוחי. אבל בחָכמה עשיתי שהזכרתי אותם. כששמעה על שטרות הארד האמינה וֶרָה לכל דברי. מיד התעטפה בסודר, והסודר רעד על כתפיה.

…סטפּאן איוואנוביץ’ ירד מנכסיו. הוא גורש ממעונו,

רהיטיו נמכרו במכירה פומבית. הוא נעשה סוכן־נוסע.

שוב לא חייתי עמו, עם האביון, ועקרתי אל ביתו של זקן

עשיר, גבאי של כנסייה…

גבאי של כנסייה… קניתיו במשיכה אצל איזה סופר: פרי המצאתו של לב עצל, שלא אבה לטרוח ולהוליד אדם חי ונושם.

“גבאי של כנסייה,” אמרתי, ועיניה של וֶרָה מצמצו פתאום ויצאו מתחום שליטתי. ואז, כדי לתקן את המעוות, נטעתי את חולי הקצרת בחזהו הצהוב של הישיש — התקפים של קצרת, שריקת חֶנֶק ניחרת בחזה הצהוב. הישיש היה קופץ בלילות מעל משכבו, נאנק ומתנשם אל תוך הלילה רווי הנפט של בַּאקוּ. עד מהרה מת. הקצרת חנקה אותו. קרוביו גירשו אותי. והנה אני בטיפליס, ובכיסי עשרים רובל, אותם מטבעות עצמם שמנתה וֶרָה במבוי הבית בשׂדרות גוֹלוֹבינסקי. חדרן המלון שהתאכסנתי בו הבטיח לי לקוחות עשירים, אבל עד כה לא הביא אלי אלא פונדקאים נפולי כרס… הבריות האלה אוהבים את ארצם, את שירי־הזמר שלהם ואת יינם, ואילו את נשמותיהם של זרים ואת הנשים הנוכריות הם רומסים ברגליהם, כאותו גנב כפרי הרומס ברגליו את גן־הירק של שכנו…

וכך הייתי מלהג והולך על־אודות הפונדקאים — מיני הבלים ששמעתי פעם… לבי נקרע מרחמים שריחמתי על עצמי. דומה היה שאין מפלט מפני האָבדן. רעד היגוֹן וההשראה טילטל את גווי. קילוחי זיעה מקפיאה ניגרו על־פני כנחשים המפלסים להם דרך בעשב המלוהט בחמה. השתתקתי, געיתי בבכייה והסבתי את ראשי. הסיפור הגיע אל קצו. הפתילייה כבתה זה כבר. המים רתחו והצטננו. צינור הגומי השתלשל מן הקיר. האישה ניגשה בלאט אל החלון. גבה התנועע מולי, מסַנוור ועצוב. בחלון, בחגווי ההרים, נדלק אור.

“מה הם עושים,” לחשה וֶרָה ולא הפכה את פניה.

“אלוהים, מה הם עושים…”

היא פשטה את זרועותיה העירומות ופתחה את החלון. בחוץ שרקקו אבני הרחוב המצטננות והולכות. ריח מים עלה מן הכביש… ראשה של וֶרָה התנודד.

“זאת אומרת — פרוצה… אחותנו — זונה…”

השתוחחתי.

“אחותך — זונה…”

וֶרָה הפכה פניה אלי. הכותונת היתה צנופה על גופה במלוכסן.

“מה הם עושים,” חזרה האישה בקול רם יותר,

“אלוהים, מה הם עושים… נו, ונשים אתה יודע?..” הצמדתי אל ידה את שפתי הקופאות.

“לא… איך אדע אותן, מי תיתן לי?..”

ראשי נזדעזע בין שדיה, שנזדקרו מעלי מעורטלים. הפטמות המשוכות נדחקו אל לחיי. כעגלים רכים נדחקו, פוקחות את עפעפיהן הלחים. מלמעלה השקיפה עלי ורֶָה.

“אחותי,” לחשה וצנחה על הרצפה לידי, “אחותי הזונה…”

ועכשיו הגידו, רצוני לשאול אתכם, הגידו אם ראיתם פעם איך מתקינים נגרי הכפר בקתה לרֵעם ועמיתם הנגר, איך עפים השבבים מן הקורה המוקצעת — באיזו שקידה, באיזו חדווה וכוח?.. בלילה ההוא לימדה אותי האישה בת השלושים את רזי תורתה. סודות ניגלו לי בלילה ההוא, שלא ייוודעו לכם לעולם; שמעתי מילים של אישה נאמרות אל אישה. הן נשכחו מלבי. לא לנו לזכור אותן.

נרדמנו עם שחר. העיר אותנו להט גופנו, להט שרבץ על המיטה כאבן. עם יקיצה הצטחקנו זה אל זה. באותו היום לא הלכתי אל בית־הדפוס. שתינו תה בתחנת־הרכבת, בשוק של העיר העתיקה. תורכי שלֵו מזג לנו את התה ממיחם עטוף במגבת, תה חכלילי כלבנה, מהביל כדם שנשפך זה עתה. על דפנות הכוס בערה השמש בדלֵקה אפופת עשן. נעירתם המתמשכת של החמורים התערבבה בנקישות הדַוָדים. בצל אוהלים, על מרבדים דהים, עמדו בשוּרה כדים של נחושת. כלבים נברו בזרבוביהם בערמות קרביים של בקר. שיירה של אבק עברה ביעף מעל טיפליס — עיר השושנים ושוּמן הכבשים. האבק כיסה את מדורת הארגמן של השמש. התורכי הוסיף ומזג לנו מן התה, ובחשבונייה שבידו מנה את הכעכים. העולם היה כליל יופי, להמתיק לנו את שעותינו. משכיסתה אותי הזיעה בפניני הזכוכית שלה הנחתי את הכוס וקרקעיתה כלפי מעלה. אחרי ששילמתי לתורכי הסטתי אל וֶרָה שני מטבעות זהב של חמישה רובל. רגלה המלאה היתה מונחת על רגלי. היא דחתה מעליה את הכסף וסילקה את רגלה.

“לגמור חשבון את רוצה, אחותי?..”

לא, לא רציתי לגמור חשבון. נדברנו להיפגש בערב, ואני טמנתי בארנק את שני הזהובים. שכר־הסופרים הראשון שלי.

שנים הרבה חלפו מאז. פעמים הרבה קיבלתי כסף מעורכים, מאנשים משכילים, מיהודים מוכרי־ספרים. בעבור ניצחונות שלא היו אלא תבוסות, בעבור תבוסות שהיו לניצחונות, בעבור החיים והמוות שילמו הללו שכר זעום, פחות הרבה מן השכר שקיבלתי בנעורי מן הקוראה הראשונה שלי. אבל אין תרעומת בלבי. אין בלבי תרעומת, כי אני יודע שלא אמות בטרם אשוב ואחטוף לי מידי האהבה עוד זהוב נוצץ אחד — האחרון.

______________________

[1] בן לעם שֵׁמי קטן, היושב בעיקר בתורכיה ובקווקז.

[2] מֶגֶרָה — אחת מאֵלוֹת הנקמה (אֶריניוֹת) במיתולוגיה היוונית.

[3] אתר נופש ומרחצאות בקווקז.

[4] בני האצולה של רוסיה הקדומה.

[5] כינוי עממי לשטרות הניתנים למראית־עין, מתוך הבטחת המקבל שלא למָסרם לפירעון.

***

הדפסה מחודשת

מחווה לשישה סופרים של

המאה העשרים

ג’יימס ג’ויס * פרנץ קפקא *

 איסאק באבל * חורחה לואיס בורחס *

ויליאם פוקנר * אלבר קאמי

מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים ראה אור לראשונה

בשנת 1999 בסדרה פרוזה אחרת

בעריכת אילנה המרמן

עכשיו הוא יוצא בהדפסה ובלבוש מחודשים

204 עמ’ * 74 ₪

הקובץ הזה הוא מחוות הוקרה של סדרת “פרוזה אחרת”, בשלהי האלף והמאה, לשישה יוצרים גדולים של המאה העשרים – שישה סופרים, בנים מובהקים של התקופה, שהתוו לסיפורת, כל אחד על-פי אישיותו המיוחדת ועולמו, דרכים חדשות להתמודד עם המציאות של העידן המודרני.

פניה של האמנות בכלל ושל הספרות בפרט השתנו לבלי הכר במחצית הראשונה של המאה שעברה, וששת היוצרים האלה – ג’יימס ג’ויס האירי, פרנץ קפקא היהודי הצ’כי, איסאק באבל היהודי הרוסי, חורחה לואיס בורחס הארגנטינאי, ויליאם פוקנר האמריקאי ואלבר קאמי הצרפתי  יליד אלג’יריה – הטביעו עליהן חותם עמוק, שבלעדיו קשה לתארן.

שש היצירות המובאות בספר זה הן כולן פנינים, וכל אחת מהן אוצרת בתוכה את גדולתו של המחבר, שמכוחה כבש לו את מקומו בספרות המאה העשרים. ובו בזמן הקובץ הוא גם מחווה צנועה לאמנות התרגום לעברית ולכמה מהעוסקים בה זה עשרות שנים ובהם: אברהם יבין, אילנה המרמן, נילי מירסקי, רנה ליטוין, אמציה פורת.