השקת ספר השירים “קורת השער” מאת אלכס בן-ארי

בית הקונפדרציה, ירושלים

 יום רביעי 17.6.2015

Alex Ben Ari001

אוהבת להגיע לבית הקונפדרציה, הספון בגן מדרגות אבן ירושלמית, אותו מעולם לא ראיתי באור יום, להשקות ספרי שירה מסדרת “כבר” בעריכתה של המשוררת ליאת קפלן בהוצאת מוסד ביאליק.

והפעם – זהו “קורת השער” –  ספר שירי ההייקו של אלכס בן-ארי. שמחה לפגוש את ישראל כרמל – המו”ל של הוצאת “כרמל” הירושלמית המרבה לבקר באירועי השירה בבית הקונפדרציה.

עולים על הבמה 3 המשוררים המוכרים לי: אלכס בן-ארי – חתן השמחה, ליאת קפלן – עורכת הספר ודרור בורשטיין – סופר, משורר, עורך, כותב שירי הייקו.

מסתבר ששלושתם מכירים כמעט 20 שנה מאז הסדנא לשירה של הליקון, בה החלה כתיבת ההייקו שלהם, שהתקיימה בירושלים, לא רחוק מבית הקונפדרציה – במשכנות שאננים. אל השלושה מצטרפים עוד שני אדונים יובל אידו טל ואיתן בולוקן אשר חוקרים, מתמחים וכותבים על תרבות יפן וסוגת שירי הייקו, בפרט. הוזכר שמו של איש חשוב, שלא עלה בידו להגיע להשקה-  יעקב רז  –  חוקר ומתרגם של זן בודהיזם , תרבות ושירה יפנית , מורה למדיטציית הזן ופעיל חברתי ישראלי. כל השישה כותבים שירי הייקו מקוריים ומעלים אותם בעילום שם באתר “ירח חסר: הייקו בעברית”  http://haikuinhebrew.com/

התמונה הקבוצתית

צילום: ויקטור בן-ארי

מהו הייקו? מסתבר שאין זה דבר טכני של ספירת הברות בשלוש שורות 5-7-5. יובל אידו טל ואיתן בולוקן מדברים על הלך הרוח של יכולת ההתבוננות בעולם והכתיבה על כך ללא קישוטי פאתוס או סופרלטיבים, על הצורך לקטוע את ההיגד לאורכה של הנשימה – כלומר לעצור כדי להתבונן ולעצור את שטף הדיבור. הם מספרים על משוררי ההייקו היפנים הדגולים – איסה ודוגן, ומצטטים את הגדרתם את השירה. איתן בולוקן מדי פעם משמיע מילים ביפנית, אך כשהם מדברים עברית – אני, ביושבי באולם המדורג והנוח, מוקסמת מההגות היפנית המרוממת שיוצאת מפיהם ולא מבדילה בין השניים. עולות וצפות בזכרוני שורות שירו של יהודה עמיחי – שגר ממש בקרבת המקום – כאן, בשכונת ימין משה – “בהיותי ילד”:

“ואני בשכבי שם / לא הבדלתי ביניהם / כי כולם עלו השמימה מעלי.”

סיפור התה היפני היה משמעותי להבנת תרבות ההייקו: מספר חברים מתכנסים למסיבת התה ובין לגימה חמה למִשְׁנֶהָ מתבוננים דרך החלון? דרך הזכרון? וכותבים על פרט בעולם: על יצור חי, על הדומם ורגע לפני שכמצוות הכתיבה הלירית המבט מדלג מבחוץ – פנימה אל הוויתו של הכותב, מפסיקים, קוטעים.  שיר הייקו כזה, כאורך הנשימה,  הצטרף לשירים שנכתבו לפניו והיווה עוד חוליה בשרשרת הקטעים ללא ציון שמו של מחברם, כי כמו שהדגים דרור בורשטיין כמותית, השם היה מהווה חלק גדול יחסית מההייקו עצמו – כרבע ממנו והיה מכביד על השיר.

בין דברי ההגות חמשת החברים קראו מעגלית את שירי ההייקו של אלכס בן-ארי מתוך “קורת השער“, אותם הכירו כמעט בעל-פה, כשכל הייקו נקרא פעמיים לפי המסורת היפנית:

*

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף:

עַל הַמִדְּרָכָה

כֶּלֶב שָׁחֹר וְצִלּוֹ

 

*

הַפְסָקַת חַשְׁמַל:

בְּשׁוּלֵי הַמָּסָךְ הַשָּׁחֹר

יָ רֵחַ מָלֵא

 

*

זְבוּב רָץ עַל קוֹרַת הַשַּׁעַר:

זֶה שֶׁבָּאתִי לְבַקְּרוֹ

נִמְצָא בַּבַּיִת?

 

הזבוב הזה העניק לספר את שמו.

 

כשהגיע תורו של אלכס – הוא קרא לפי בקשת חבריו:

*

לֵיל קַיִץ כָּבֵד

קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן

יָשֵׁן בְּנִי הַקָּטָן

דרור בורשטיין קרא את ההייקו הראשון בספר:

*

עוֹבְדִים יַחַד

גזֶּעַ העֵָץ

וְהַנַּקַָּר

 

ואז השמיע דברי פרשנות מפליגים אסוציאטיבית:

עובדים יחד: צמיחת העץ ממתינה לנקישה הראשונה. זרע העץ. ביצת הנקר. יום יבוא. בלי הנקר העץ ישנו אך הוא לא יהיה בית, ולא תיבת תהודה; משמעותו תהיה שונה.

עוֹבְדִים. מה עושה העבודה הזאת? מוזיקה. בית. חלל. העץ יצמח. הנקישות לא יעצרו את צמיחתו. העץ ממתין לנקר שימצא את הפתח וייכנס. הנקר עולה עם העץ לאט כמו במעלית שבת.

את מלוא הפרשנות – למעלה מעמוד על היגד של 5 מלים – אפשר לקרוא באתר “ירח חסר“. היש קשר בין שם האתר אשר ניתן ע”י דרור בורשטיין לבין ההייקו הבא של אלכס בן-ארי, אותו דרור הכיר?

*

תְּלוּיָה בֵּין שְׁנֵי עֵצִים

מַחֲצִיתוֹ הָרֵיקָה

שֶׁל הַיָּרֵחַ

בספר הרבה שטח לבן. יש שפע מקום לרשום בשעת הארה פתרון בעיה בוערת זו או אחרת. את כל שירי ההייקו אפשר היה לרכז בעמוד אחד, אך אין זה מרשים טכנולוגית כבר כתבו  את התורה על קליפת ביצה. כל הייקו חי ונושם על הדף הפרטי שלו, אך כשעמדתי לפרסם פוסט-טעימה מ-“קורת השער” בדף אמן המוקדש לשירה ב- facebook , וסיפרתי בו על מסיבת התה היפנית, המחשתי את האחדות, השותפות, החברותא, את כתיבת השרשרת במקבץ הבא על גבי כריכת הספר:

מקבץ הייקואים

משהו בקצב המתון כמו הקרבה הצלילית של pace – peace וההתמקדות בדומם שלוחשת לי “בעיות האדם פתירות הן” משרים עלי תחושת שלום.
בצאתי אל הגינה המסולעת איני חוזרת אל הרחוב דוד המלך במערבה של העיר, אלא מממשת את משיכתי אל חומות העיר העתיקה המשוננות המוארות ופונה מזרחה, עוברת דרך מתחם ברכת הסולטן המתוירת באנגלית כשהירושלמים המקומיים היחידים הם תושביה הערבים של העיר שמסבירים אלי את פניהם ואת כיוון הליכתי אל תחנת הרכבת הקלה שתתחיל את מסעי רב השלבים צפון מערבה – הביתה.
השלום בירושלים הוא שיח רדוד שורשים אותו מאיים לעקור כל משב קיצוניות,
אך באותו ערב תחת השפעת רוח הזן השירית העברית דימיתי אותו לברוש עמוק השורש, הרי צמרתו של עץ מרמזת על צורת שורשו הנסתר.
כן כברוש. שלום לְךָ, יהודה עמיחי, ולַךְ, ירושלים – עיר תרבויות עתיקות, מתחדשות ומתעברתות.

                                                 חגית בת-אליעזר, 28.6.2015

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.