צילום תמונת השער: לירון אראל

היי יואב, לאחרונה יצאה לדרך ההרשמה לפרס סמיט שאתה עומד בראשו (וזו השנה השניה). ספר קודם קצת על הפרס, למה ייסדת אותו ומה הוא מבקש להשיג.

הפרס נוסף לזכר סבי וסבתי, והוא נועד למלא חסר בשוק הספרים הנוכחי. על אף שנוסד לפני חוק הספרים, הוא נועד לעודד צורות, שחוק הספרים הוכיח שהן נמעכות תחת מכבש הדפוס, כותבים צעירים ופרוזה קצרה, והוא מבקש לא רק לתת קול לחסרי הקול ולכותבים שבאים מן הפריפריה של ישראל התרבותית, אלא לקדם סדר יום ביקורתי חדש ולכן גם השנה השופטים הם עורכים, אינטלקטואלים, בעלי הוצאות ספרים וזוכים קודמים בפרס, ולאו דווקא אנשי אקדמיה, למרות שהדבר היה יכול להוסיף לפרס “יוקרה”. למעשה זהות השופטים תתגלה רק אחרי שיקבעו המועמדים הסופיים לפרס.

בשנה שעברה, כאן בבלוג הזה, רועי צ’יקי ארד תקף אותך על שאתה קורא לתהליך רגיל של הוצאה לאור פרס. כלומר, שהפרס הוא הוצאה לאור (על כל המשמעויות הכלכליות שלה), מה שאמור להנתן בחינם לסופרים בהוצאות ממוסדות. איך אתה משיב לטענה הזו?

א. אני אינני הוצאה ממוסדת, אני עובד קשה מאוד כדי לקיים את הפרס בלי תמיכה של אף אחד, ולכן אין טעם או סיבה לתקוף אותי בנושא זה.

ב. השיקולים של נתינת הפרס הם תרבותיים גרידא, אין כאן שיקול כלכלי או יוקרתי, בדרך כלל פרסים ומקבלי פרסים מנהלים סוג של תן וקח, גם באופן בלתי מודע: פרס ספרותי ניתן לאדם מוצלח מלכחילה ולכן עצם נתינת הפרס מוסיפה ליוקרה הן של הנותן והן של המקבל – הדבר הכי קל בעולם היה לתת את הפרס לידוענים שנגשו לפרס, ועובדה שלא עשינו זאת ועדיין במהלך השנתיים האחרונות חמישה מן הזוכים במקום הראשון סיימו והוציאו לאור ספר או שנמצאים במגעים מתקדמים מאוד להוציא ספר היא תרומה משמעותית מאוד, שנדמה לי שמפחידה את מי שמתהדרים בנוצות של עשייה ולא תורמים דברים משמעותיים לשוק.

ג. הלוואי והיה לי מספיק כסף שכל הספרים שמתקבלים לפרס יצאו אצלי בחינם, אולם צריך להבין שמכיוון שאין קרנות או שום גוף מאחורינו עצם הפעלת מנגנון השיפוט עולה הרבה כסף, מעבר להדפסת או הוצאת הספר עצמו. אין לי את היכולת להיות פילנתרופ ויש לי משכורות לשלם, אם יש לצ’יקי דרך לסייע לי, דרך יכולותו האדירה לגייס כספים ולעשות יח”צנות, אדרבא, אני מוכן לשמוע.

השנה העלית מחזה פרי עטך – “כהנא צדק?”. מה כל כך משך אותך בדמותו של הרב כהנא (המחזה עולה 24 שנים אחרי מותו) ולמה בחרת לכתוב דווקא מחזה ולא ספר, למשל?

אני בחרתי להעלות מחזה כי אני אוהב ללכת בדרכים לא מקובלות, ליבי נוטה לכתיבת מחזות מאז שלמדתי בגיל 16 את אנטיגונה,  אני חושב שקריאת ספר, במיוחד בתקופתנו, דורשת מאמץ אקטיבי לא מבוטל, מעבר לזה שלאורח החיים המודרני מתאימה חוויה מוגבלת בזמן. במיוחד בנושא מורכב שכזה,ורציתי שהמסרים שלי יעברו. עוד סיבה שליבי נוטה לתיאטרון היא כי למדתי את התחום בבית הספר למשחק של אמיר אוריין, למדתי כתיבת מחזות ותסריטאות (יש מי שחושבים שאני מתאים לכך יותר) ואני מבקר תיאטרון כבר כמה שנים ושמתי לב שמבחינת המדיום הזה, הכתיבה הולכת לי יותר בקלות ויותר מתאימה לאורח המחשבה שלי: אני שומע את הדמויות מדברות לפני שאני רואה אותן. כתבתי כבר שמונה מחזות וישנם עוד מחזות בתהליך כתיבה, והדבר שאני מאוד נהנה ממנו הוא הכתיבה הדיאלוגית, לעיתים עם שותפים לכתיבה ולפעמים עם שחקנים. שמנכשת זיופים ושגיאות מיד, בקלות, הדגש בתיאטרון הוא אחר, הוא על הפעולה של הדמויות שלך, על האופן שבו הן עושות מניפולציה אחת על השנייה ועל הקהל, והדבר מקסים אותי יותר מאשר כתיבת פרוזה ששם הדגש הוא יותר על השפה ופחות על העלילה. כתיבת ספר לפחות בשבילי היא סוג של גביע קדוש – היא דורשת מחקר רב, התבודדות עם עצמך, שיוף עצמי בלתי פוסק והתלבטות מאוד גדולה – פעם עמוס עוז סיפר שמישהו חישב שכתיבת רומן דורשת בין חצי מיליון למיליון החלטות. נוסף לכל בגלל שאני עורך, אני לא יכול לסלוח לעצמי במדיום הזה על פחות מתוצאה מושלמת, כי בכתיבה האחריות היא רק שלך.

המחזה עולה במסגרת תיאטרון פרינג’. גם בספרות אתה פועל בשדה העצמאי והקטן יותר, ולא מנסה להשתלב בהוצאות הממסודות או ליצור איתן שיתופי פעולה. האם מדובר בהחלטה אידיאולוגית, או שהחומרים שאתה עוסק בהם לא מתאימים למיינסטרים של הספרות ושל התיאטרון?

אני עבדתי בעבר בהוצאות ממוסדות, ועדיין אני עובד בהוצאת קשב לשירה. לא נשארתי שם, כי אני רוצה להקטין את כמות המתווכים בין היוצר ויצירתו, זאת הסיבה גם שאינני מבקש את זכויותיהם של סופרים שמוציאים לאור בהוצאה שלי כי בעיני זה סוג של גזל מן האמן. דווקא משום שהסתובבתי שנים תחת “כובעים” שונים בעולם התיאטרון והספרות, אני מעדיף לתת לעובדים איתי חופש אמנותי מוחלט, ואת החופש הזה אי אפשר להשיג בתיאטראות הגדולים, ולא שבשלב מסוים לא ניסינו אני וצוות ההצגה לעשות את החיבור ולא הצלחנו כי עצם הרעיון של מחזה על כהנא הפחיד את ראשי התיאטראות הגדולים, ולאור מה שקורה עכשיו במשרד התרבות אינני מאשים אותם.

PROGRAM 4 PRINT  1   1 .pdf

אתה משורר, סופר, עורך, מחזאי ומו”ל. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? או ברצינות – לאיזה תחום אתה מקדיש את רוב זמנך? האם יש פעילות אחת שאתה אוהב יותר מהאחרת?

אני אוהב ללמד, לפעמים אני חושב שזה מה שהייתי רוצה לעשות בכל יום ללמד או לפגוש מישהו אחר, ולשמחתי למרות שבדרך כלל עבודת העורך או המתרגם היא עבודה של בדידות מזהרת, כל כל הזמן יש לי אינטראקציה עם אנשים וזה גם מעשיר אותי יצירתית. לגבי שאלתך הראשונה, האמת היא שזה בא בתקופות. בגלל שבכל רגע נתום יש לי כמה וכמה פרויקטים על השולחן, בניגוד לנטייתי הטבעית, נעשיתי חצי מסודר, אני כותב לעצמי דוחות התקדמות ומנסה לאזן בין פרויקט אחד לשני. מעבר לכך יש לי לפעמים חופשות בסאבלטים למיניהם ובריזורטים שמאפשרים לי “זמן שמחוץ לזמן” להתאזן ולהתאפס.

איך הגעת לעולם הספרות?

אני גדלתי על ברכי הספרות, החל מסיפורי המיתולוגיה שאימא שלי ספרה לי ומאה סיפורים ראשונים ועד לעצם היותה מורה לספרות שלא תחמה את עיסוקה רק לכיתה, ומגיל מאוד צעיר ניהלנו דיונים על שירים כמו “ספר ירי הלבן” של רחל. לפעמים הייתי עוזר לה גם בבדיקת הבחינות בהבעה, ששם היו חלקים די טכניים ונחשפתי מתוך האנסינים לתחומי ידע שונים. הפריצה האמיתית הייתה בכיתה י’, כשהתקבלתי למסלול הכתיבה של מתא”ן, לימים נודע לי שהדבר היה על חוט השערה, לא בגלל כרוני אלא בגלל קשיי החברתיים שהוסיפו ללוות אותי עוד זמן רב, במתא”ן הכרנו אומנים מהשורה הראשונה, צורות אמנותיות, התנסימו בסיפורת, שירה ותיאטרון, ויותר מזה זכיתי להיות בקרב בני נוער כותבים, דבר שהיה חסר במקום שממנו באתי, והשהות הזו הייתה חשובה ופוגענית בו זמנית, כי אז הבנתי כמה אני בודד למעשה, אבל בזכות האינטראקציה הזאת, הספרות בחרה בי, ואינני חושב או רוצה לעשות שום דבר אחר.תמונה ייצוגית

יואב איתמר. צילום: לירון אראל

מה דעתך על חוק הספרים?

אני חושב שלא הבינו את חוק הספרים עד הסוף – מי שבאמת פוגע בשוק הספרים בהקשר זה הן רשתות השיווק שדורשות עמלה רצחנית שהעלתה את מחיר הספרים מאוד – אלמלא כן, לא הייתה סיבה שספר לא ימכר בחמישים שקל – שזו מחירה של ארוחת בוקר בבית קפה. החוק הוביל במידה מסוימת לייתור חנות הספרים כמוסד. יש פרצה בחוק שלמעשה מייתרת את חנויות הספרים – האפשרות למכור ספר עוד בטרם הגיע לחנות במחיר זול יותר, וכך גם בזכות זה, המו”לים ניצלו מפשיטת רגל. חוק הספרים פגע בסופרים בלי ספק, אבל מי שידע להיות אקטיבי ולמכור את הספרים שלו בהשקות ובכוחות עצמו רק ירוויח. אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל ספר כמוצר הוא מוצר חריג – לא תקנה אותו אם תדע מה כתוב בו, ואני בטוח שאני שותף לרחשי לב של רבים שאני אומר שהלוואי והיו פחות כותרים בשוק, דבר שהיה מאפשר לתת תשומת לב תרבותית רבה יותר לספרים האיכותיים יותר.

איך לדעתך תראה הספרות העברית בעתיד, ואיך יראה שוק הספרים? לאן כל זה הולך?

אני חושב שאין ספק בסופו של דבר הספרים יהיו אלקטרוניים, אם בקריאה ואם בשמע. הוצאות, אם יהיו, יהיו בתי ספר לכותבים, חזיתי את המגמה הזאת עוד לפני למעלה משש שנים וזה אכן מתממש כיום. היות ואמצעי הייצור עוברים לתוך הבתים של היוצרים, והיות ועדיין בחיבור סיפורים, המחשב לא יכול להתחרות בנו, צפויה להיות גאות גדולה בתחום הזה, כי לאנשים יהיה יותר זמן פנוי: גם לחוות חוויות, גם לתעד אותן, וגם לחלוק אותן. צורות ספרויות יהיו אמצעי תקשורת, כפי שהיות ישנם פורומים רבים של משוררים שאנו אוהבים לכנות גרפומנים, שמבטאים את רחשי ליבם בצורת שיר. אינני חושב שהספרים לגמרי יעלמו, אבל הם יהיו כמו תקליטי ויניל, במיוחד ברגע שתיפתר שאלת זכויות היוצרים של הסופרים והמשוררים ופיצוי להם, נושא זכויות היוצרים כרגע הוא מחסוף בפני שטף של ידע, בדיוק קראתי היום על קנת’ גולדסמית, היוצר שמשעתק כספר כל מיני טקסטים ובכתבה עליו הוזכר הא שהתאבד לאחר שנתבע על הפרת זכויות היוצרים של JSTOR, והפיץ את המאמרים במאגר לכל דיכפין, לא מן הנמנע שהוא הקדים. את זמנו. אם לסכם את החזון שלי במשפט אחד, האחריות תעבור מן הכותב והמבקר אל הקורא, והוא יצטרך לבור את הבר מן התבן, ולפתח דרכים משלו להפליג על ים האינפורמציה שמייצג האינטרנט.

book-wormhole-3

יש שוק ספרותי בעולם שלדעתך אנחנו צריכים לשאוף להיות כמוהו?

לצורך רומן חדש אני קורא על שוק הספרים הצ’כי אצל פייר פאר פרידמן, ומוריק מקנאה. אתה הוא זה ששאלת אותו על השוק, על כן לא ארחיב, אבל רק אגיד שהשאיפה שלי היא לשוק שבו הוצאות גדולות וקטנות יכולות להתקיים יחד, כתיבה גבוהה ונמוכה ומחיר הספרים איננו גבוה.

ולסיום, בקשה זהה מכל מי שמתארח בקורא בספרים – תוכל להמליץ על ספרים שאהבת (מכל סוג וכל ז’אנר)? ועל ספרים שנשכחו שלא בצדק או כאלה לדעתך לא זכו להכרה שמגיעה להם?

הספר שאני הכי אוהב עכשיו הוא ספרו של לאיוש אגרי “אומנות הכתיבה הדרמטית” מעבר לדוגמאות מאירות העיניים ולהומור הדק ולקע התרבותי המקיף שלו, הוא כותב כי קרא לספר כך, כי כותבים אחרים כעסו עליו כשקרא לספר “אמנות הכתיבה” וזה באמת כלי שאפשר להיעזר בו כמדריך הכתיבה האולטימטיבי, ולמרות שניתן להשיג אותו באמאזון, אני ממליץ גם על הספר שלקח את רעיונותיו של אגרי והביא אותם לתקופה המודרנית “The Anatomy of Story” של ג’ון טרובי.

אני רוצה להמליץ על שני ספרים שלא זכו לתשומת הלב המגיעה להם והיחס כלפיהם שיכנע אותי לצאת לדרך עצמאית – יורה ומלקוש מאת חגית לנגבוים גולצ’ין, שראה אור בהוצאת גוונים, אחרי תהליך עריכה מענג שבו התווכחנו על כל אות ופסיק, ואגדה אורבנית על אהבה של ד”ר קרין וינר הלחמי, שלו היו מגיעים להוצאה גדולה יותר היו משנים את פני הספרות העברית

510FgWsyhmL._SY344_BO1,204,203,200_

***

יואב איתמר הוא משורר, סופר, עורך, מחזאי ומו”ל. הוא הבעלים של “חבר לעט” – בית לכתיבה, ומייסד “פרס סמיט” לעידוד היצירה העברית. בשנה האחרונה עלה מחזה פרי עטו בשם “כהנא צדק”. 

לעמוד הפייסבוק של “חבר לעט” לחצו כאן

לעמוד הפייסבוק של “פרס סמיט” לחצו כאן

לעמוד הפייסבוק של ההצגה “כהנא צדק?” לחצו כאן

10857899_327246160801570_861917321004184139_n