צילום תמונת השער: לירון אראל
היי יואב, לאחרונה יצאה לדרך ההרשמה לפרס סמיט שאתה עומד בראשו (וזו השנה השניה). ספר קודם קצת על הפרס, למה ייסדת אותו ומה הוא מבקש להשיג.
הפרס נוסף לזכר סבי וסבתי, והוא נועד למלא חסר בשוק הספרים הנוכחי. על אף שנוסד לפני חוק הספרים, הוא נועד לעודד צורות, שחוק הספרים הוכיח שהן נמעכות תחת מכבש הדפוס, כותבים צעירים ופרוזה קצרה, והוא מבקש לא רק לתת קול לחסרי הקול ולכותבים שבאים מן הפריפריה של ישראל התרבותית, אלא לקדם סדר יום ביקורתי חדש ולכן גם השנה השופטים הם עורכים, אינטלקטואלים, בעלי הוצאות ספרים וזוכים קודמים בפרס, ולאו דווקא אנשי אקדמיה, למרות שהדבר היה יכול להוסיף לפרס “יוקרה”. למעשה זהות השופטים תתגלה רק אחרי שיקבעו המועמדים הסופיים לפרס.
בשנה שעברה, כאן בבלוג הזה, רועי צ’יקי ארד תקף אותך על שאתה קורא לתהליך רגיל של הוצאה לאור פרס. כלומר, שהפרס הוא הוצאה לאור (על כל המשמעויות הכלכליות שלה), מה שאמור להנתן בחינם לסופרים בהוצאות ממוסדות. איך אתה משיב לטענה הזו?
א. אני אינני הוצאה ממוסדת, אני עובד קשה מאוד כדי לקיים את הפרס בלי תמיכה של אף אחד, ולכן אין טעם או סיבה לתקוף אותי בנושא זה.
ב. השיקולים של נתינת הפרס הם תרבותיים גרידא, אין כאן שיקול כלכלי או יוקרתי, בדרך כלל פרסים ומקבלי פרסים מנהלים סוג של תן וקח, גם באופן בלתי מודע: פרס ספרותי ניתן לאדם מוצלח מלכחילה ולכן עצם נתינת הפרס מוסיפה ליוקרה הן של הנותן והן של המקבל – הדבר הכי קל בעולם היה לתת את הפרס לידוענים שנגשו לפרס, ועובדה שלא עשינו זאת ועדיין במהלך השנתיים האחרונות חמישה מן הזוכים במקום הראשון סיימו והוציאו לאור ספר או שנמצאים במגעים מתקדמים מאוד להוציא ספר היא תרומה משמעותית מאוד, שנדמה לי שמפחידה את מי שמתהדרים בנוצות של עשייה ולא תורמים דברים משמעותיים לשוק.
ג. הלוואי והיה לי מספיק כסף שכל הספרים שמתקבלים לפרס יצאו אצלי בחינם, אולם צריך להבין שמכיוון שאין קרנות או שום גוף מאחורינו עצם הפעלת מנגנון השיפוט עולה הרבה כסף, מעבר להדפסת או הוצאת הספר עצמו. אין לי את היכולת להיות פילנתרופ ויש לי משכורות לשלם, אם יש לצ’יקי דרך לסייע לי, דרך יכולותו האדירה לגייס כספים ולעשות יח”צנות, אדרבא, אני מוכן לשמוע.
השנה העלית מחזה פרי עטך – “כהנא צדק?”. מה כל כך משך אותך בדמותו של הרב כהנא (המחזה עולה 24 שנים אחרי מותו) ולמה בחרת לכתוב דווקא מחזה ולא ספר, למשל?
אני בחרתי להעלות מחזה כי אני אוהב ללכת בדרכים לא מקובלות, ליבי נוטה לכתיבת מחזות מאז שלמדתי בגיל 16 את אנטיגונה, אני חושב שקריאת ספר, במיוחד בתקופתנו, דורשת מאמץ אקטיבי לא מבוטל, מעבר לזה שלאורח החיים המודרני מתאימה חוויה מוגבלת בזמן. במיוחד בנושא מורכב שכזה,ורציתי שהמסרים שלי יעברו. עוד סיבה שליבי נוטה לתיאטרון היא כי למדתי את התחום בבית הספר למשחק של אמיר אוריין, למדתי כתיבת מחזות ותסריטאות (יש מי שחושבים שאני מתאים לכך יותר) ואני מבקר תיאטרון כבר כמה שנים ושמתי לב שמבחינת המדיום הזה, הכתיבה הולכת לי יותר בקלות ויותר מתאימה לאורח המחשבה שלי: אני שומע את הדמויות מדברות לפני שאני רואה אותן. כתבתי כבר שמונה מחזות וישנם עוד מחזות בתהליך כתיבה, והדבר שאני מאוד נהנה ממנו הוא הכתיבה הדיאלוגית, לעיתים עם שותפים לכתיבה ולפעמים עם שחקנים. שמנכשת זיופים ושגיאות מיד, בקלות, הדגש בתיאטרון הוא אחר, הוא על הפעולה של הדמויות שלך, על האופן שבו הן עושות מניפולציה אחת על השנייה ועל הקהל, והדבר מקסים אותי יותר מאשר כתיבת פרוזה ששם הדגש הוא יותר על השפה ופחות על העלילה. כתיבת ספר לפחות בשבילי היא סוג של גביע קדוש – היא דורשת מחקר רב, התבודדות עם עצמך, שיוף עצמי בלתי פוסק והתלבטות מאוד גדולה – פעם עמוס עוז סיפר שמישהו חישב שכתיבת רומן דורשת בין חצי מיליון למיליון החלטות. נוסף לכל בגלל שאני עורך, אני לא יכול לסלוח לעצמי במדיום הזה על פחות מתוצאה מושלמת, כי בכתיבה האחריות היא רק שלך.
המחזה עולה במסגרת תיאטרון פרינג’. גם בספרות אתה פועל בשדה העצמאי והקטן יותר, ולא מנסה להשתלב בהוצאות הממסודות או ליצור איתן שיתופי פעולה. האם מדובר בהחלטה אידיאולוגית, או שהחומרים שאתה עוסק בהם לא מתאימים למיינסטרים של הספרות ושל התיאטרון?
אני עבדתי בעבר בהוצאות ממוסדות, ועדיין אני עובד בהוצאת קשב לשירה. לא נשארתי שם, כי אני רוצה להקטין את כמות המתווכים בין היוצר ויצירתו, זאת הסיבה גם שאינני מבקש את זכויותיהם של סופרים שמוציאים לאור בהוצאה שלי כי בעיני זה סוג של גזל מן האמן. דווקא משום שהסתובבתי שנים תחת “כובעים” שונים בעולם התיאטרון והספרות, אני מעדיף לתת לעובדים איתי חופש אמנותי מוחלט, ואת החופש הזה אי אפשר להשיג בתיאטראות הגדולים, ולא שבשלב מסוים לא ניסינו אני וצוות ההצגה לעשות את החיבור ולא הצלחנו כי עצם הרעיון של מחזה על כהנא הפחיד את ראשי התיאטראות הגדולים, ולאור מה שקורה עכשיו במשרד התרבות אינני מאשים אותם.
אתה משורר, סופר, עורך, מחזאי ומו”ל. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? או ברצינות – לאיזה תחום אתה מקדיש את רוב זמנך? האם יש פעילות אחת שאתה אוהב יותר מהאחרת?
אני אוהב ללמד, לפעמים אני חושב שזה מה שהייתי רוצה לעשות בכל יום ללמד או לפגוש מישהו אחר, ולשמחתי למרות שבדרך כלל עבודת העורך או המתרגם היא עבודה של בדידות מזהרת, כל כל הזמן יש לי אינטראקציה עם אנשים וזה גם מעשיר אותי יצירתית. לגבי שאלתך הראשונה, האמת היא שזה בא בתקופות. בגלל שבכל רגע נתום יש לי כמה וכמה פרויקטים על השולחן, בניגוד לנטייתי הטבעית, נעשיתי חצי מסודר, אני כותב לעצמי דוחות התקדמות ומנסה לאזן בין פרויקט אחד לשני. מעבר לכך יש לי לפעמים חופשות בסאבלטים למיניהם ובריזורטים שמאפשרים לי “זמן שמחוץ לזמן” להתאזן ולהתאפס.
איך הגעת לעולם הספרות?
אני גדלתי על ברכי הספרות, החל מסיפורי המיתולוגיה שאימא שלי ספרה לי ומאה סיפורים ראשונים ועד לעצם היותה מורה לספרות שלא תחמה את עיסוקה רק לכיתה, ומגיל מאוד צעיר ניהלנו דיונים על שירים כמו “ספר ירי הלבן” של רחל. לפעמים הייתי עוזר לה גם בבדיקת הבחינות בהבעה, ששם היו חלקים די טכניים ונחשפתי מתוך האנסינים לתחומי ידע שונים. הפריצה האמיתית הייתה בכיתה י’, כשהתקבלתי למסלול הכתיבה של מתא”ן, לימים נודע לי שהדבר היה על חוט השערה, לא בגלל כרוני אלא בגלל קשיי החברתיים שהוסיפו ללוות אותי עוד זמן רב, במתא”ן הכרנו אומנים מהשורה הראשונה, צורות אמנותיות, התנסימו בסיפורת, שירה ותיאטרון, ויותר מזה זכיתי להיות בקרב בני נוער כותבים, דבר שהיה חסר במקום שממנו באתי, והשהות הזו הייתה חשובה ופוגענית בו זמנית, כי אז הבנתי כמה אני בודד למעשה, אבל בזכות האינטראקציה הזאת, הספרות בחרה בי, ואינני חושב או רוצה לעשות שום דבר אחר.
יואב איתמר. צילום: לירון אראל
תודה ל’קורא בספרים’ וליואב איתמר על הראיון המעניין, וליואב, על פעילותך המגוונת.
[…] בקורא בספרים: ראיון שערכתי עם יואב איתמר; השאלון עם סי ג'יי דוהרטי; השאלון עם דפנה שחורי; סיפור […]