אנחנו נמצאים בתקופה שבה קריאה בספר שעוסק כולו במעמד השלט, הלבן והפריבילגי היא כמעט בבחינת מעשה לא ראוי. ובכל זאת, כהרגלי בקודש, מצאתי עצמי קורא עוד ספר קלאסי מהמאה ה-19 שמלא בתיאורים של שמלות, סידורי פרחים, בתי קיט, כרכרות, התנהגות ראויה ומנומסת ואינספור ניואנסים דקים שסודקים את אותה התנהגות מקובלת.

“עידן התמימות” מאת אדית וורטון נטוע עמוק בגבולות הז’אנר. הוא מספר על כמה משפחות שמרכיבות את השמנה והסלתה של ניו יורק, כשלתוכן חודרת דמות שנויה במחלוקת – הרוזנת אולנסקה. הרוזנת עשתה מעשה שלא יעשה – לאחר שהתחתנה ועברה עם בעלה לאירופה, היא החליטה לברוח מהנישואין הללו ולחזור חזרה לניו יורק. חטא הגירושין עלול להמיט חרפה על כל מי שבא איתה במגע, ועל כן נוכחותה היא כעצם בגרון או קוץ בישבן של החברה הניו יורקית הגבוהה.

עידן_התמימות_(2)

הכתיבה של וורטון קורקטית יותר מזו של טולסטוי באנה קארנינה למשל, ולמרות שגם אצלה קיימים תיאורים של סלונים, בגדים ושיחות סרק, אין ספק כי הם פחות דקדקניים מאלה המצויים בספרות הרוסית בת התקופה. עם זאת, היו לא מעט חלקים משעממים  לטעמי בספר – כאלה  שהייתי שמח לו היו מקבלים טיפול של עורך קשוח דוגמת גורדון ליש המפורסם.

התשוקה לעריכה מאסיבית של ספרים קלאסיים שעולה בי לא פעם במהלך קריאה בספרות של המאה ה-19, גרמה לי לתהות במהלך הקריאה לגבי תפקידה של העריכה הספרותית ולגבי הדרישות שלי כקורא. כל מי שלמד תסריטאות (או לפחות קרא ספר בנושא), יודע שבקולנוע התסריט נדרש להכיל רק את הדברים ההכרחיים ביותר; הוא לא יכול להכיל רגשות או תחושות של הדמות, אלא רק את האופן בו הרגשות או התחושות האלה מתבטאות בפעולות שנראות על המסך. בספרות, לעומת זאת, אין שום חובה כזו. להיפך, רבים מהספרים הנחשבים לנכסי צאן ברזל מלאים בתיאורים והרהורים שכלל לא היו יכולים להכנס לתסריט קולנועי עשוי היטב.

אז האם ספר כמו “עידן התמימות” היה טוב יותר לו היה מקוצץ והופך לקצבי יותר, או שעריכה משמעותית הייתה פוגעת במהות הסיפור הנשען על ניאונסים ועל הבנת קודי ההתנהגות של החברה הגבוהה? ונכון יותר לשאול – האם לחלקים המשעממים שבסיפור יש תפקיד ספרותי חשוב או שניתן לוותר עליהם בקלות כדי להשאיר סיפור חזק ומדויק? אותיר ברשותכם את השאלה הזו באוויר.

The First Writer and Editor: 'Take out that part?! Are you nuts? How is the stampede scene at the end of the cave going to make sense without it?!'

נושא נוסף שעולה מתוך קריאה מודרנית ואנכרוניסטית בספר הוא המימד הפמיניסטי של הסיפור. כמובן שהמושג לא רלוונטי כל כך לעלילה עצמה ולתקופה בה נכתב הספר, אבל נשאלת השאלה האם ניתן לראות בעלילה ובכתיבת הספר מעשה פמיניסטי? מצד אחד כן. אדית וורטון היא אישה שכותבת ספר (מעשה פמיניסטי כשלעצמו) על איש ואישה שמעלים לדיון את חוסר הצדק כלפי נשים המובנה בתוך הקודים של החברה הגבוהה. הרוזנת אולנסקה זכתה ליחס רע מאוד מבעלה, ובכל זאת היא זו שנחשבת משוקצת, והחברה אף לוחצת עליה לחזור לבעלה כנגד רצונה. גיבור הספר, ניולנד ארצ’ר, מתקומם גם הוא כנגד חוסר הצדק הבסיסי כלפי הרוזנת, למרות שהוא בשר מבשרה של החברה הגבוהה ונוהג בדרך כלל על פי כל  כללי ההתנהגות המקובלים.

מן הצד השני, מדובר בסיפור שלא הולך עד הסוף בנסיון לשבור את חוקי החברה או להראות מה קורה כשהחוקים הללו נשברים. העלילה של וורטון אולי אף מחזקת את חשיבותם של הנישואין הטובים שמאפילים על תשוקות ואהבות. אם נשים רוצות חיים טובים, הן צריכות להיות נשואות ושיהיה להן בעל שידאג להן – או כך לפחות עולה מ”עידן התמימות”.

829e1e207f9541eb11f5a8feace9618c

אני מתקשה אפוא להחליט אם נהניתי מהספר ואם אהבתי אותו. היו בו חלקים יפים, והיו בו כאמור גם חלקים משעממים. אני כן יודע שאהבתי מאוד את הסיום שלו; יש בסיום משהו מיוחד שנשאר בלב הקורא גם לאחר הקריאה, והוא מצליח לא ליפול למלכודות הקיטש הרבות שהעלילה טמנה לו.

אז האם “עידן התמימות” עומד במבחן הזמן? נדמה שרק חלקית. חיי החברה הגבוהה וקודי ההתנהגות שלה הם לא נושאים אהודים במיוחד בעולם הספרותי של ימינו, וגם הכתיבה הקורקטית של וורטון יכולה לעייף לעתים את הקורא המודרני. אך בלב לבו של עידן התמימות טמון בסופו של דבר סיפור אהבה שעדיין לא נס ליחו – אהבה אסורה שההתמסרות אליה עלולה להמית אסון על משפחות שלמות. סיפור האהבה הזה, יחד עם הסוף המיוחד של הספר, הופכים את “עידן התמימות” לקלאסיקה שבהחלט ראוי לקרוא גם בעשור השני של המאה ה-21.

_______________________

עידן התמימות, אדית וורטון. מאנגלית: עידית שורר. הוצאת כתר ספרים. 328 עמ’.