קצרים על שלושה ספרי ילדים: “ישבנימדיה”, “מלך המלח ונסיך הפלפל” ו-“עוד סיפור אחרון”

1) “ישבנימדיה – הסיפור המלא והדי מדהים על ארץ אחת לשני עמים” מאת יהונתן גפן. איורים: יוני גודמן (הוצאת דביר)

אם להגיע ישר לשורה התחתונה – לא אהבתי את הספר הזה.

הוא מספר על שתי ארצות שכנות – ישבניה (שבה לכולם יש תחת ענק עליו הם יושבים כל היום) ועמדיה (שבה לכולם יש רגליים עצומות והם עומדים כל היום). בהתחלה הן איכשהו חיות ביחד, אבל אט אט נבנית חומת הפרדה ונוצרת שנאה עזה בין שני הצדדים, עד שחתונה בין עמדן לישבנית מאחדת את כולם.

אמנם יש בספר ניצוצות שמזכירים את היכולת הנפלאה של יהונתן גפן לכתוב לילדים, אבל בגדול הספר הזה דידקטי ומעצבן – מנסה להאכיל ילדים קטנים רעיון פוליטי עכשווי בצורת משל חסר תחכום.

מלבד הרעיון הכללי של הספר והדידקטיות שלו, גם ההקראה שלו מסורבלת ובסיומה של אחת כזאת הרגשתי שהלסת שלי התאמצה במיוחד.

נקודות זכות בכל זאת: האיורים של יוני גודמן נפלאים וכיף להסתכל עליהם, ובנוסף, כמו תמיד יש בכתיבה של גפן הומור שמדבר לילדים (עצם איזכור המילה תחת גורם להם לזרוח).

לסיכום – ספר שגורם למבוגרים לצקצק ולילדים להינות.

2) “מלך המלח ונסיך הפלפל” מאת אפרים סידון. איורים: דני קרמן (הוצאת עם עובד)

הספר הוא עיבוד לאגדת עם ישנה שמוכרת לישראלים בגירסתו של ביאליק “אלוף בצלות ואלוף שום”.

תקציר העלילה: נסיך אחד מחליט שהוא רוצה לתור את העולם ולהגיע לכל המקומות הנסתרים. מספרים לו על ממלכה נידחת שאף אחד אף פעם לא הגיע אליה מבחוץ, ולכתוב מסומנת במפות. הוא מגיע אליה, ושם המלך מזמין אותו לסעודה משובחת. כשנשאל הנסיך מה הוא חושב על הארוחה, הוא עונה שהיה טעים מאוד, אבל חסר מלח. מסתבר כי בממלכה לא שמעו על מלח, והנסיך נותן למלך במתנה שני שקי מלח שהביא איתו במסעו (למסע שלו הצטרף טבח אישי). המלך כל כך מתלהב שתמורת שני שקי המלח הוא נותן לו שני שקי זהב. הנסיך חוזר הביתה ומספר את סיפורו. נסיך אחר, חמדן, קנאי ומלא תאוות בצע, רוצה גם הוא להשיג זהב בקלות, ולכן הוא מגיע לממלכה הנידחת עם שני שקי פלפל – אומר בסוף הארוחה שחסר פלפל ונותן למלך שני שקים. הפעם, במקום לתת לו זהב, המלך נותן לו משהו יותר יקר מזהב – שני שקי מלח.

מדובר בסיפור נחמד וקלאסי, אבל אני חייב להודות שהוא הרגיש לי ארוך ומסורבל מידי כשהקראתי אותו לנסיין/אחיין שלי. הוא אהב מאוד את הרעיון של הנסיך שתר את העולם ומוצא ארץ נידחת, אבל פחות התחבר לענייני סחר החליפין של המלח והזהב.

כמו הסיפור הקלאסי, כך גם האיורים של דני קרמן הם קלאסיקה ישראלית – כולנו גדלנו עליהם ואהבנו אותם. כאן הם נראים מעט יותר גדולים ויותר צבעוניים, אבל ממשיכים את אותו קו “קרמני” מוכר.

3) “עוד סיפור אחרון” מאת עילם בן דרור. איורים: שחר קובר (הוצאת מטר)

ספר שעוסק ברגעים לפני השינה, שכרוכים פעמים רבות במשא ומתן בין הילד להורה.

הילד מסרב ללכת לישון, רוצה עוד סיפור וכוס מים ושאבא יבוא לישון איתו במיטה. האבא מזכיר לו שחשוב ללכת לישון, כי הם הולכים לספארי מחר. כשהילד מתעקש, האב מסביר שהוא צריך ללכת להכין את הספארי למחר. לנפח פילים, לנקד איילים, ליישר את אוזני החמור וכו’. הילד מבין שזה לא הגיוני, אבל הוא משועשע מזה ורוצה לשמוע עוד. וכך האב מפרט בדיוק מה הוא עושה כדי להכין את הספארי למחר (בתקווה שבחיה ה-16 הילד יירדם).

שוב אני נאלץ להחמיא לאיורים, הפעם אלה של שחר קובר. שלושת הספרים בסקירה הזו ניחנו באיורים צבעוניים ויפים (בספרי ילדים אני מבכר את האיורים הגדולים והצבעונים על פני המינימליסטיים והעצורים).

הסיפור עצמו נחמד מאוד ומלא דמיון, אם כי אני מודה שהכתיבה בחמשירים לא חביבה עלי במיוחד (וכך כתוב כל הספר). כלומר, הרעיון הסיפורי יפה מאוד, אך הביצוע הטקסטואלי פחות מרשים (או לפחות לא לטעמי).

והערה כללית שנוגעת לשלושת הסיפורים: שמתי לב שבסופו של דבר אחוז גבוה מהעניין של הילד בספר תלוי בכלל במקריא. מקריא טוב, כזה שמוסיף הסברים ונותן דוגמאות – יכול לעניין ילדים כמעט בכל ספר.