היי דניאל, לאחרונה ראה אור ספרך השלישי “מדוע לא תראוני בדרכים” (בהוצאת כתר). הספר מורכב מ-86 סיפורים קצרצרים והוא למעשה הספר הראשון שלך שכתוב בפרוזה. למה בחרת הפעם לכתוב בפרוזה? מה ההבדל מבחינתך (אם יש כזה) בין כתיבה בפרוזה לכתיבת שירה?
היי ירין, מה קורה? אני מת על הבלוג שלך! למה בחרתי? זה כמו להישאל למה נולד לי הפעם בן ולא בת. בהתחלה לא ידעתי מה אני כותב. חשבתי אולי זה שיר. היה לי רגע רנטגן והבנתי שאני צריך להפסיק לקטוע שורות. לשאלתך השניה, יש הבדלים חוץ מאורך השורות: במקום מטאפורות סתומות, עכשיו כתבתי משלים סתומים, וזה שונה לגמרי חוץ מהעובדה שהקוראת עדיין שוברת את הראש להבין למה התכוונתי. אם כבר מתעסקים בסוגה, הרי פרוזה נחשבת לסוגה הרבה יותר חדשה מאשר שירה, אבל סיפור-העם והמשל מהווים לפי דעתי סוגה עתיקה יותר. מעניין אם אנחנו עדיין רואים הבדל בינם ובין פרוזה.
יש משהו מאוד לא שגרתי בעיצוב של כריכת הספר. היא בולטת בחריגותה (גם ביחס לשאר הספרים שיוצאים בהוצאת כתר). היתה לך מעורבות בבחירתה?
גבוהה. בחרתי את המאיירת, נועה ויכנסקי, בקפידה רבה מתוך עשרות מאיירים ישראלים בפליקר. לפנים משורת הדין עבור ספר למבוגרים, “כתר” הסכימה שנועה תאייר גם כריכה וגם כמה איורי ש/ל בגוף הספר. היא שיתפה אותי בתהליך היצירה כולו, ולגבי הכריכה נתתי הנחיות מפורטות כי רציתי שהיא תדמה במשהו לכריכות של ספרי אגדות ישנים. כמובן שמלוא הקרדיט על התוצאה מגיע לנועה, שהשקיעה יצירתיות עצומה כדי להפוך הנחיות אפורות למשהו כל כך עשיר וחי וצבעוני. בהתחשב בכישרון שלה, אני לא אעלב אם אנשים יקנו את הספר רק כדי לתלות אותו על הקיר.
מה מקשר, אם בכלל, בין 86 הסיפורונים שכתבת? ואיך החלטתי לעצור דווקא ב-86?
באנגלית, הביטוי “86” אומר להיפטר ממשהו. זה מסמל את העובדה שכתבתי למעשה כמעט מאה סיפורונים כאלה, ואז נפטרתי מכמה. מה מקשר ביניהם? שום דבר חשוב, אבל אולי הרבה מוטיבים תמאטיים קטנים. בניגוד לאלכס אפשטיין אין אצלי זן אלא דווקא אי-נחת ואפילו עיכור שלווה. זה ספר על קוצים. הוא מגולל, גם אם מאד בקצרה, מסעות גדולים. הוא שטותי ומשטתה אבל לפעמים גם קצת מפחיד, אני חושב. אני חסיד של ז’אנר האימה. הוא קצת פוליטי, גם אם לא תזהה בו את ישראל או כל ארץ אחרת. יש בכמה מן הסיפורונים מבט מאד ספקני, אולי אפילו ציני, על אמנות ויצירה, ויש קשר בין המבט הזה אצלי לבין פורמט המזעור. יש לי נורא מעט להגיד, בעצם, כי אני ממהר הלאה, בין אם מתוך תשוקה לבאות או מתוך הפחד שלעמוד במקום זה למות. אני אפילו פותח את הספר בלומר שאין לי מה לומר.
האם כתבת את הסיפורים מתוך ידיעה שכולם יופיעו בספר אחד, או שלקראת הוצאת הספר החלטת לאסוף סיפורים שכתבת לאורך השנים?
לאורך שנים, בכוונה לכנס אותם בספר אחד.
למה דווקא סיפורים קצרצרים? או במילים אחרות – מה יש לך נגד דמויות מורכבות ועמוקות, ועלילות מתמשכות ונפתלות?
כי באמת לא בא לי לספר סיפורים, אלא יותר להמשיל משלים. כשיצא ספר הביכורים שלי “חיי החול”, אחד המבקרים טען נגדי שאני מתכחש לזהות שלי ומתחבא מאחורי מסיכות. הוא צדק, ולא סתם: אני מתכחש לזהויות בכלל, ולכן סיפורים הם לא חלק מהיצירה שלי כרגע. אנחנו חיים בחברה כל כך שבטית, שבה אנשים כל כך מסוגרים בסיפור הביוגרפי. חשבתי פשוט על ההצעה הרדיקלית שאולי כל אדם יכול לשים את עצמו בכל מצב – בכח הדמיון לבדו. אפילו בלי לפני ואחרי. “מדוע לא תראוני בדרכים” משרטט דמויות בקווים הכי גסים שיש, ולפעמים הן מאופיינות רק בשם המקצוע שלהן, ובמשפט או מעשה. כמובן, גם בעלי-חיים מקבלים בספר הזה במה שווה. קחו את זה כהצעה, אתגר או ניסוי. אם אתם לא מסוגלים להבין מזה כלום בהעדר שמות-משפחה ורוחב-יריעה עלילתי, ארים ידיים ואתוודה שנכשלתי כישלון מוחץ.
דניאל עוז
אתה עוסק במוסיקה ואפילו היית חבר בלהקת “המפתחות לצוללת”. יש הבדלים מהותיים בין המקומות שמהם נוצרת המוסיקה שלך לבין הספרות והשירה? חשוב לך להקפיד שגם הכתיבה הספרותית שלך תהיה מוסיקלית?
מוזיקה היא אמנות מאד טהורה ומאד מופשטת, גם אם לא לחלוטין. אמנויות אחרות יכולות להידמות לה רק אם הן מוותרות כמעט כליל על הפיגורטיביות, הנראטיב והסמאנטיקה. עם זאת, הן כמובן יכולות להשתלב בה, או לגייס אותה, ומוזיקה מצידה נטמעת בכתיבה. הכתיבה שלי היא מוזיקלית תמיד, במובן זה שאני מחשב תמיד את מצלול המילים והקצב שלהן. בשירה כמעט ולא השתמשתי במשקל קבוע, חריזת סיומות, אליטרציה בוטה וכיוצא באלה, אבל מי שמתעסק במוזיקה לומד שגם משקל שמשתנה בכל רגע הוא קצב שדורש תכנון. לפונולוגיה של המילים יש משמעות גם בלי סימטריה ומבנים חוזרים לעייפה.
נדמה שיש לך נטייה חזקה לכיוון האוונגרד (במוסיקה, בספרות ואפילו בפעילות שלך בפייסבוק). האם זו החלטה מודעת ושכלתנית – בחירה לא להיות במיינסטרים, או שמטבעך אתה מתקשה ליצור יצירות פופלריות וקומוניקטיביות?
אני לא מת על המושג אוונגארד, כי פירושו “לרוץ לפני המחנה”, והוא כובל אותי לערך המודרניסטי של הקידמה. אני מעדיף את מושג הנסיוניות או אפילו אקסצנטריות (עברית טועה ומתרגמת “אקסצנטרי” ל”תמהוני”, אבל ביוונית זה פשוט “מחוץ למרכז”). לשאלתך, אכן, מטבעי אני מתקשה מאד להיות תקשורתי. נוסף על כך, אני נוטה למצוא ערך רב באמירות שאני לא רגיל לשמוע. גם הדברים הכי אמיתיים והכי יפים מאבדים מערכם אם הם חוזרים ונשנים, ולפעמים עדיף אפילו שקר מכוער אך רענן. כדי לאהוב לרעי כמוני, גם אני מצידי משתדל שלא לומר לאנשים את מה שהם רגילים ומצפים לשמוע. אני רוצה להרחיב את העולם ולא לצמצם אותו, ולכן אני לא אבזבז את זמנכם עם מילים שתוכלו לקרוא אצל מישהו אחר.
ולסיום, בקשה זהה מכל מי שמתארח בקורא בספרים: תוכל להמליץ על ספרים שאהבת (מכל סוג וז’אנר)?
פעם עניתי לך על “השאלון”, אז באמת כדי לא לחזור על עצמי אני לא אמנה את הספרים שכבר ציינתי שם. נדמה לי ששכחתי אז את הספרים “אני ואתה” ו”בסוד שיח” של מרטין בובר, שהם מרכזיים מאד בחיי הרוח שלי. בובר לא היה מהפילוסופים השיטתיים כל-כך, אבל הוא היה פילוסוף ענק שהציע אלטרנטיבה מקורית למטאפיזיקה הקלאסית, שעסקה בחלוקה בין הרוח לחומר, הסובייקט לאובייקט, האני לעולם, והויכוחים היו בסגנון מה קדם למה והכיצד יתכן שזה משפיע על זה. אצל בובר לא קיימים “אני” ו”עולם” אלא כהפשטות. האונטולוגיה אצלו היא של שני סוגי יחסים: אני-אתה, ואני-לז. כלומר האני תמיד מופיע לעומת זולת או דבר-מה, ולעולם לא לבדו. זה מהלך מבריק כי הוא מרפא לא מעט מבוכות אפיסטמולוגיות שנקלענו אליהן, וגם מספק כר פורה לפילוסופיה מוסרית, אשר פעם נחשבה למשנית. בעקבות בובר, הגיע עמנואל לווינס ומירכז אותה.
עכשיו משוררים עבריים, כי אותם אני הכי אוהב לקרוא. אני מעריץ את שני ספריה של המשוררת דליה פלח, “דודי השופט המחוזי דורבן”, ו-“2003”. בעיני היא מוכיחה שריאליזם הוא הסגנון הכי מסתורי. אני בטוח שהיא השפיעה עלי באיזושהי צורה.
מי שמוצא בחנות יד שניה את “ממראות בית החולים ושירים נוספים” מאת ברוך לינק (כמדומני 1982. אגב, הוא החלים וירד מהארץ, כך מסרו לי מיודעיו, ולכן לא זכינו להמשך) יגלה שירה שהיא אש יוקדת, פשוט כך. לינק מתאר חוויות של יסורים על מיטת חולי בלשון שבין פיגורטיביות מדוייקת ומצמררת לבין הנשגב, ואני נרגש עד מחנק כשאני קורא בו.
גבריאל מוקד ובעקבותיו רני יגיל סימנו אותם כשלושת המוסקטרים: את רוני סומק כולם מכירים ואוהבים, ולבני המזל יצא גם לקרוא את פרץ-דרור בנאי. על אלי בכר מעטים שמעו, וחבל. הוא נעלם בדמי ימיו ממחוזות השירה, והודות לחרושת השמועות – זה לא סוד שסמים קשים הם האשמים בכך. מדובר במשורר צעיר שקיים ולא רק הבטיח, להעביר אל הדף במיומנות זווית שחסרה אז, וכדי שלא נחפש את כתביו בנרות אני זורק בזאת את הכפפה וקורא למו”לים לצ’פר אותנו בהדפסה מחודשת.
רבים, רבים מדי מבני דורי, משוררים שאני אוהב ורוצה להמליץ, אבל מקצה המזלג: ספריהם של אלי אליהו, חגית גרוסמן, שגיא אלנקוה וערן הדס מיוחדים מאד בעיני.
***
דניאל עוז, 36, משורר, מלחין ובעל תואר בפילוסופיה בהצטיינות מאוניברסיטת בן גוריון. בשנות האלפיים הקליט שני אלבומים של לחניו עם החמישיה הכלית “המפתחות לצוללת”. בימים אלה רואה אור ספרו השלישי – “מדוע לא תראוני בדרכים” (בהוצאת כתר ובעריכת יערה שחורי).
נדיר הוא שהעופרים יוצאים לרעות ליד ביתנו, כה רכים ויפים הם, ותמיד ישתלח כלבנו לגרשם בחזרה אל בין העצים, ואיכה נתערב ונאסור זאת? זוהי דרכו. גם בנסיבות פשוטות כאלו נקרע הלב. ככלות הכל ירסן אדם את כלבו אהובו, בצער, ולו מתוך ביטחון כי יסלח לו.
השאירו תגובה