ראשית אפתח בגילוי נאות: אני מכיר את אח של אבי גרפינקל – הוא חבר טוב של אח שלי. את אבי, לעומת זאת, לא פגשתי מעולם.
עד כאן בעניין הזה ועכשיו לביקורת עצמה.
כשהתחלתי לקרוא ב-“בן יחיד”, ספרו השלישי של אבי גרפינקל, אחת התובנות הראשונות שעלו בי הייתה שמדובר בבסיס מעולה לסרט של טרנטינו. העלילה קצבית, מותחת, משעשעת לפרקים, ומעצם העובדה שהגיבור הוא בן למשפחת הפשע המפורסמת ביותר בישראל – סביר להניח שיהיו קצת דם ואלימות. מעין שילוב בין טרנטינו, הסופרנוס, וחגיגה בסנוקר.
אלירן זינאווי, כאמור, הוא בן למשפחת הפשע החזקה בישראל, שמנוהלת בעיקר בידי אביו ודודו. כמו כל עלילה שמכבדת את עצמה, גם כאן העניינים מתנהלים כרגיל, עד שיום אחד נכנסת למשרדם של האחים זינאווי (שנמצאים במכון לשטיפת מכוניות שמשמש להלבנת הון) בחורה מסתורית עם בקשה מסתורית. הרומן מסופר מנקודת מבטו של אלירן, ולמעשה אנחנו קוראים מונולוג של 373 עמודים שמתחיל באותו יום בו נכנסה הבחורה המסתורית למשרדי האחים זינאווי, ומתפרש משם לכמה מישורים שקשורים בחייו של “הבן היחיד”.
גרפינקל משתמש באלירן זינאווי כמו באור נר שתפקידו לחשוף את כתב הסתרים הבלתי מפוענח של החברה הישראלית (רק שהכתב לא ממש מוסתר ולא בדיוק בלתי מפוענח). בכל מקום בו דורך העבריין הצעיר, הוא מעלה לפני השטח קונפליקט ישראלי כזה או אחר, ומאפשר לקוראים להביט בו מהצד. כך למשל, בתחילת הרומן מגיע אלירן למועדון הריף רף (ז”ל) בתל אביב, בנסיון להכיר בחורות אשכנזיות ותל אביביות; שם הוא שומע לראשונה את ההבחנה החותכת בין היפסטרים לסחים. הוא סחי, מסבירה לו לבסוף בחורה בשם נעמה, כי הוא הסתכל על הסרט צ’רלי וחצי שהוקרן בפאב “כאילו לא בהפוך-על-הפוך. אלא באמת. שכאילו זה באמת מרגש אותך”.
וכך ממשיך אלירן זינאווי להאיר בעצם קיומו את רוב הנושאים וסוגי השיח שמאפיינים את החברה הישראלית המודרנית. מלבד סחים והיפסטרים, הוא חושף גם את השיח האשכנזי-מזרחי, הדתי-חילוני והימני-שמאלני; הוא מראה כיצד עובד המנגנון המוניציפלי המושחת, כיצד גזענות יוצרת הון פוליטי, כיצד מתנהלים היחסים בין משפחות הפשע למשטרה ובין משפחות הפשע לבין עצמן. והוא עושה זאת בסך הכל ע”י חשיפה מדוייקת ורגישה לניואנסים, מבלי לנסות ולהסביר או לפרש את התופעות הללו.
אבל פה טמונה גם חולשתו של אלירן זינאווי כדמות ראשית. גרפינקל מפליא לתאר מנקודת מבטו של זינאווי כיצד נראית החברה הישראלית בעשור השני של שנות ה-2000, אבל הוא מתקשה ליצור עומק רגשי בדמות הראשית שלו. למרות שזינאווי משתף את הקוראים לאורך העלילה במחשבותיו, מאוויו ופחדיו, קשה להגיד שהקריאה בספר מגלה משהו על נפשו של עבריין צעיר. המבט של זינאווי החוצה, אל עבר החברה הישראלית, מוצלח ומשמעותי הרבה יותר ממבטו פנימה אל עצמו.
ואולי כאן ההשוואה בין גרפינקל לטרנטינו מצדיקה את הבחירה הספרותית הזו. קשה להגיד שהדמויות של טרנטינו הן בעלות עומק רגשי מורכב ומעניין – אבל הן תמיד מעניינות בפעולות שלהן ובקצב שהן נותנות לעלילה. וכפי שטרנטינו יוצר דמויות של רוצחים ופושעים מסוגים שונים אף על פי שהוא ככל הנראה סוג של חנון-חובב-קולנוע, כך גם גרפינקל עוסק בדמויות שרחוקות מעולמו היומיומי באקדמיה ובתקשורת (או כך לפחות אני רוצה לקוות), ומשתמש בהן כדי ליצור עלילה מעניינת ומשעשעת שכיף לקרוא (וכמו טרנטינו שמופיע כדמות שולית בכל הסרטים שלו, גם גרפינקל הכניס את עצמו בעמוד 247 של הספר כשהוא מציג את כל האנשים שמקיפים את משפחת הפשע ואת הכינויים שלהם: “אבי גרפינקל, ‘החתיך’, רואה החשבון שלנו, שלמד באוניברסיטה העברית עם נפתלי בנט וכבר שנים ממליץ לנו לחבור אליו במקום לש”ס כי ‘נפתלי יהיה ראש ממשלה'”).
אבי גרפינקל (מימין) וקוונטין טרנטינו“בן יחיד”, אם כן, הוא ספר מהנה מאוד וכזה שמשקף בצורה מהימנה ומדוייקת את הנושאים שמעניינים את החברה הישראלית בשנת 2015. יש לו איכויות טלוויזיוניות וקולנועיות שמחייבות את התעשייה המקומית להרים את הכפפה ולעבד אותו למסך הקטן או הגדול. יש לו גם חולשות שקשורות באותנטיות של הדמויות הראשיות ובעומק הרגשי שלהן.
אולם מלבד כל אלה, הרומן השלישי של אבי גרפינקל מספק את אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר שקוראים מבקשים מספרות יפה – פשוט כיף לקרוא אותו.
נסו ותיווכחו.
______________________
ניתוח מבריק, עם זאת יורשה לי להעיר, שנדמה לי כי הסופר המהולל
הסתבך עם העליליה ויצא לו סוף מפתיע
מדוייק מאוד. מאוד נהניתי גם אם לדמות אין עומק מיוחד. מבחינתי, היכולת של הדמות להבחין בכל הניואנסים החברתיים מספקת מספיק עומק. ויש גם כמה תובנות נפלאות ונכונות בספר.
לסיכום – יופי של ספר. גם כיף לקרוא וגם מעניין. בדיוק עכשיו טרום הבחירות המוניציפליות וודאי לא רחוק מהבחירות הכלליות.