לכבוד שבוע הספר, ירין ביקש ממני לספר על שלושה ספרי ילדים ונוער שראו אור לאחרונה בהוצאת “טל מאי”, בה אני משמש כעורך ראשי. הבחירה איזה ספר להוציא לאור מתוך ההיצע העצום של ספרות בשפות שאינן עברית וכתבי היד המקוריים בעברית שנשלחים למערכת היא קשה מאוד ומאתגרת. לאחר שעבר חוק הספרות והסופרים ניכרת מגמת צמצום בהוצאות ספרים רבות, ועל אף הקושי שהמצב הזה מביא אתו (מדפיסים פחות ספרים) יש בו גם פוטנציאל גדול לבחירה מדוקדקת יותר של הספרים. שלושת הספרים החדשים של “טל מאי” שונים זה מזה בהרבה מובנים, אבל יש בהם את הדבר החמקמק הזה שנכנס ללב הקוראים והקוראות ולא עוזב, גם לאחר זמן רב.
אחד הדברים המשותפים לספרים הללו הוא השימוש המוצלח שעושות הסופרות בנקודת המבט. נקודת מבט היא אחד האלמנטים המרתקים ביותר בספרות, על אחת כמה וכמה בספרות ילדים. לא פעם הבחירה בנקודת מבט מסוימת והשימוש שנעשה בה יכריעו את טיב היצירה, מהימנותה והאפקט הרגשי שהיא מביאה עמה. אסטריד לינגרן, לדוגמה, שהרבתה לכתוב מעמדה של מספרת כל יודעת, הצליחה להעניק לדמויותיה נוכחות ונפח רגשי באמצעות משחק של קירוב וריחוק נקודות המבט. כך, למשל, עלילותיה של בילבי מסופרות תוך אימוץ נקודת המבט שלה, ולפיכך הנימה של הטקסט פרועה ומלאת שובבות ושנינה, וניכר שהמספרת אוהדת את בילבי ותפיסותיה.
מתוך הספר "החיים המאושרים שלי" מאת רוסה לגרקרנץ
בספר “החיים המאושרים שלי” שכתבה רוסה לגרקרנץ השוודית ותרגמה דנה כספי, יש גם כן מספרת כל יודעת. הגיבורה היא ילדה בשם דוני שנוהגת לספור את הסיבות לכך שהיא מאושרת, אך כשהיא עצובה – מה שקורה בעוצמה רבה לאחר שחברתה הטובה עוברת לעיר אחרת ומשאירה אותה לבדה – נותנת הסופרת מקום לעצב, מתוקף הלגיטימיות שלו בחיים שלנו (כן, גם של ילדות וילדים). בסיפור באים לידי ביטוי שני מהלכים: הראשון הוא עלילתי, כלומר אירועים שמתרחשים בעלילה הליניארית; השני הוא תפיסתי, תודעתי. הכוח הגדול של הסיפור מתקיים כיוון ששני המהלכים הללו חוברים יחד לכדי מסירת נקודת המבט של הגיבורה הילדה באופן מהימן ומשכנע. כך, למשל, פרטים ביוגרפים משמעותיים (כמו יתמותה של הילדה מאם) פזורים לאורך הסיפור רק כאשר יש להם רלוונטיות והקשר מבחינה עלילתית, והם אינם נכפים על סיפור המעשה על ידי המספרת הכל יודעת על מנת להעמיק את ההיכרות עם הגיבורה. יתרה מכך, הפשטות שבה כתוב הסיפור (ובכך הוא מתאים מאוד למתחילים ומתחילות לקרוא) מניח על אותו מישור קשת רחבה של רגשות אשר כולם נמסרים בישירות ובעוצמה של אותו רגע שבו חשה אותם הגיבורה. הם אינם מתווכים או מוסברים, אלא מונכחים כמות שהם מתוקף אימוץ נקודת המבט של הילדה.
ברומן “תארו לעצמכם שאינני” – ספר לבני ובנות הנעורים שכתבה הסופרת המוערכת מג רוסוף ותרגמה מאירה פירון, מסופר לנו על נערה בשם מילה שיוצאת יחד עם אביה למסע בעקבות חבר ילדות של האב שנעלם. רוסוף מתבססת על תבנית של סיפורי מסע אך מבצעת תפניות מפתיעות בתבנית הזאת, בעיקר בצמצום ובמינוריות של אופן מסירת הסיפור עצמו ומיעוט ההתרחשויות. הקצב האיטי של העלילה והדרמה העצורה מאפשרים לקולה של הגיבורה לבלוט ולהציג את תודעתה ונקודת מבטה בצורה משכנעת מאוד. במקרה זה מדובר בסיפור שנמסר בגוף ראשון, ועל כן נקודת המבט ברורה מאוד. הנימה הבלשית משהו שעולה מן הטקסט היא תולדה של נקודת המבט של הנערה, והרגישות הרבה שלה לפרטים הקטנים ולניואנסים. רוסוף, הסופרת, יצרה מהלך פואטי מעניין שבו הטקסט מתאר כמצופה את העלילה הדרמטית, ויחד עם זאת האפיונים של הדרמה העלילתית ניזונים מנקודת המבט של המספרת, הגיבורה, ומבטאים את הבלבול, הרגישות וחוסר היציבות שגם מאפיינים את גיל הנעורים.
בספר “קלידוסקופ” שכתבה חוה ניסימוב ואיירה כנרת גילדר, ניתן למצוא גם כן סיפור בגוף ראשון. זהו סיפורה של אווה, ילדה שכל עולמה משתנה בעקבות מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים היא נמסרת לפולניה בכפר ונדרשת לשנות את שמה והופעתה החיצונית ולהסתתר. עם תום המלחמה היא עולה לישראל יחד עם אמה. הספר אמנם נשען על אירועים אמתיים שקרו לניסימוב כילדה בשואה, אולם תהיה זו טעות להתייחס אליו כ”ספר שואה”. ההגדרה המצומצמת הזו מחמיצה משהו מהיופי העז של הסיפור כיוון שהיא מקטלגת אותו, בדומה למה שקורה לספרי ילדים רבים שהמבוגרים מרגישים צורך לשבץ אותם בתבניות. הרי ספר עלילתי למבוגרים שמתרחש בשואה לא יהיה פשוט “ספר שואה”, אלא ספר שמתרחש בתקופת השואה. ואכן, גם במקרה הזה, לא מדובר בספר שמסביר לילדים על השואה, או שנכתב מתוך כוונה דידקטית דומה. זהו סיפור על בדידות ועל כמיהה, על ילדות שבמרכזה זהות מבולבלת וחצויה, זה סיפור על אובדן ועל כוחו של הדמיון. כל אלו נמסרים דרך פריזמה של עלילה דרמטית שמתרחשת בתקופת השואה. כלומר, השואה היא “לא העיקר” כי אם אמצעי עבור הסופרת לבטא מצבים ורגשות ולספר סיפור מסוים שבחרה למקמו בנקודת זמן מסוימת. עניין זה מהותי כיוון שאחת הסיבות לכך שמדובר בספר פרוזה מוצלח ולא בטקסט דידקטי על השואה, היא נקודת המבט של הילדה.
אילו היתה הסופרת מנחיתה על הסיפור אמירות שהן בגדר הסברים או כופה על הטקסט את נקודת המבט הבוגרת שלה, מסירת הסיפור בגוף ראשון היתה צורמת ולא משכנעת. ניסימוב, לעומת זאת, מתארת בישירות ועדינות את הקורה, על הדברים המובנים והבלתי מובנים, על הכמיהה של הילדה ליצור לעצמה עולם חלופי שבו הכול טוב, לצד תיאור קונקרטי של מצבים שונים שפוקדים אותה. השמירה על נימה אחידה שמצד אחד מניחה את הרגש בקדמת הבמה ומצד שני מותירה מקום לניואנסים ופערים, מחזקת את נקודת המבט של הילדה הקטנה, שמוסרת סיפור שיש בו הרבה כאב וקושי, אך בעת הקריאה אנו נסחפים אחריה ומאמינים שהיא זו שמספרת את הסיפור. ההיצמדות למסירת פרטים מסוימים והשמטה של אחרים, ההימנעות מלתאר את מה שהילדה אינה יודעת ואינה רואה ולספר רק את הידוע לה או המשוער – כל אלו מבטאים את נקודת המבט שלה, והופכים את “קלידוסקופ” לסיפור אינדיבידואלי, שהזמן והמקום שבו הוא מתרחש הם בעלי משמעות ספציפית לגיבורה.
***
יותם שווימר, 29, מייסד ועורך שותף של כתב-העת המקוון “הפנקס“, לספרות ותרבות לילדים, ערך את סדרת”הרפתקה ראשונה” בהוצאות אוקיינוס ומודן, כיום עורך ראשי של הוצאת “טל-מאי“. מבקר ספרות וכתב ראשי של מדור הספרות בYNET, ועורך עצמאי.
לעמוד הפייסבוק של הוצאת “טל-מאי” לחצו כאן.
לעמוד של ההוצאה באתר ידיעות ספרים לחצו כאן.
השאירו תגובה