–  אל השלגים  –

תמיד העדפתי סיפור יפה על פני האמת, אבל עלי להתוודות, היא לא הייתה הראשונה שקיבלה  את אחד מהסיפורים שכתבתי ברכבת. הכל התחיל כמה שבועות לפני כן. יצאתי מהחווה בסיציליה אחרי הבציר האדום המאוחר בלי יעד ברור מלבד העלייה צפונה, אל שלגי סוף דצמבר. המעבורת לקחה אותי לקלבריה, ומשם תפסתי רכבת ‘ראג’יונָלֵה’ איטלקית, מאלו שמשתקשקות לאיטן ולא טורחות לצאת או להגיע אל יעדן בזמן. אבל האמת היא שהעדפתי את הדרך הזו, היפה, הבלתי מעשית; זו שתדחה את הקור.

במשך שבועיים זגזגתי על גבי מישורי הדרום צרוב השמש מכפר אחד למשנהו, וברכבות השתעשעתי בלהמציא לעצמי סיפורים על נוסעים שמשכו את תשומת לבי. אלא שלאחר כמה עשרות, משהו בנקיפה שלהם נעשה לי צורם, כמו שבאו ככה נעלמו. התחלתי לכתוב אותם, ודי מהר התמלאה המחברת, אבל אז, באחת משעות בין הערביים, בעוד שכיסיתי עמוד נוסף בסיפורו של מישהו אחר, התחלתי להרגיש בודד. כלומר, מועקה התגבשה בגרון, וכובד בעפעפיים, ודחף לשתף מישהו מלבדי במלאכת הסיפור. ככה, ולאחר כמה נסיונות כושלים, מצאתי אותה: יושבת לבדה, מביטה אל מבעד לחלון, מכורכמת.

‘הקץ לנשק’ של המינגווי נח לה על הברכיים. שירבטתי סיפור מהר, וכלקח מהפעמים הקודמות החלטתי לתרגם אותו לאיטלקית. בדקתי במילון איך כותבים ‘נחרצת’ ו’נמרצת’, הקפדתי על כתב עגול ויפה ובתחתית הדף הוספתי הזמנה להצטרף ולספר איתי. אז, קיפלתי אותו לכדי מטוס ושלחתי אותו אליה, מכוון אל הכיסא שמולה, אלא שהוא טס לו בנתיבו והתרסק על החלון, לא רחוק מפניה. במבט תוהה ונרגז היא הסתובבה אלי.

“תקראי…” ביקשתי בשקט עם חיוך מתנצל, והצבעתי על המטוס.

היא פתחה אותו וקראה. לאט לאט נמחתה הקשיחות, תוך כדי ריצה נמרצת של העיניים על גבי הדף. היא הרימה פנים מפויסות, צחקה ובנימה נחרצת אמרה: “סאלבֵה”, שלום.

התיישבתי מולה.

“אני מדבר איטלקית, אבל יודע לספר רק באנגלית או בעברית.” אמרתי.

“אנגלית זה בסדר…” היא ענתה.

“אני צריך לשבת לידך, כדי שנסתכל ביחד על הגיבורים שלנו. אבל אולי קודם אני אספר לך קצת על עצמי?”

“זה רעיון טוב.”

“אלסנדרו.” הצגתי את עצמי והושטתי יד.

“לפחות אל תחייך כשאתה משקר… אני פרנצ’סקה.” היא לחצה את ידי בחשדנות. כבר היה לי סיפור לספר לה, על האלסנדרו שאני, אבל קברתי אותו מיד והסתפקתי באמת כדי לבנות אמון ראשוני בין מחברים.

“קוראים לי יונתן. באתי לאיטליה כדי להתנדב בחוות. את החודשיים האחרונים עשיתי בסיציליה, בבציר, ולפני כמה שבועות החלטתי לעלות צפונה, אל השלגים.”

“אל השלגים?” היא שאלה, מופתעת, “עכשיו אוקטובר.”

“קודם כל, בתור מספרים אנחנו יכולים לעוות גם את לוח עונות השנה, אם זה נדרש. אבל האמת שאני זז לאט עם הראג’יונלה. ככה עד הכריסמס אני אגיע לפיאמונטֵה, בערך איפה שהעלילה של הספר הזה שעל הברכיים שלך מתרחשת.”

“נכון.” היא אמרה וחייכה עם העיניים, “סוֹנוֹ פּיאמוֹנטֵזָה.” אני משם.

“אני מאוד אוהב את הספר הזה. במלחמת העולם השנייה סבתא שלי ברחה מהנאצים והתחבאה בהרים האלה שהמינגויי מתאר.” ניסיתי לעורר בה עניין ובאותו הרגע, כשישבה מולי אפשרות להפגת הבדידות, זה לא הרגיש נמוך.

“באמת?” היא פערה את עיניה בסקרנות, “אני מקווה שאת זה אתה לא ממציא. תספר לי, ואחר כך נשחק בלהמציא סיפורים.”

את הכישרון שלה גיליתי כבר בסיפור הראשון שסיפרנו ביחד. העלילות שרקמה לא היו ברורות מאליהן, גם לא פנטסטיות מדי. היא דבקה במה שעיניה תפסו: בגד, תכשיט, ארשת פנים, ומהם הסיקה בזהירות ובדקוּת אבחנה על אירועי העבר ועל פנימיות. ושמתי לב איך לאט לאט היא התאהבה בגיבורים שלה, והחלה לשקף את רגשותיה כלפיהם יותר מאשר אותם עצמם. בסיפורים שלה שלטה תנועת הלוך ושוב, כאילו נטלה את העולם אל חיקה, ואז שיקפה אותו בחזרה משולב בה. ואני, אם להיות כּנה, הפגנתי באותו הערב כישורים בינוניים ומבולבלים למדי. התאהבתי בה.

 “היום אני בת עשרים וחמש.” היא הודיעה לי כשהרכבת האטה לקראת תחנת הכפר שבו התגוררה במשך לימודי האדריכלות שלה, והזמינה אותי להצטרף ולחגוג עם חברים. ישבנו בבר היחידי שבכפר. את האיטלקית הדרומית שלהם, שלאזני עדיין נמתחה ונבלעה במקומות לא צפויים, הבנתי בקושי. רק פרנצ’סקה דיברה את האיטלקית הנהירה של הצפון, שפה שמתגלגלת בשטף ומתנגנת על הלשון, לא כמו רכבת ראג’יונלה דרומית, אלא כמו פלגים צפוניים, שוקקים וצלולים מתחת לשמש, חשבתי.

“לאן אתה ממשיך מפֹּה?” היא שאלה אותי לקראת סוף הערב. מחילופי דברים מהירים הבנתי שעוד שבוע היא מתכוונת להגיש את עבודת הגמר ולסיים את התואר.

“אני חושב שאני אשאר כאן שבוע-שבועיים, נראה לי שיש הרבה מה לראות…” עניתי מיד.

“סע לנאפולי!” אלסנדרו, אחד מחבריה, צעק אלי בקול רם ושיכור. “לראות את נאפולי ולמות! ככה אומרים, ידעת?” הוא גהר כלפי ונעץ בי מבט מזוגג עיניים, מחויך.

“כן… אחרי שאני אסתובב פה קצת.” עניתי.

“יופי, אולי עוד ניפגש.” פרנצ’סקה אמרה בפשטות.

“תקשיב, אני עומד להיות עשיר מאוד בקרוב.” אלסנדרו הניח את ידו הכבדה על הכתף שלי. “אני מגדל הזעפרן היחידי בדרום. ברגע שאני אלמד איך להרחיק את השפנים המזדיינים האלה שמגיעים בלילה וזוללים לי הכל, זה יביא מליונים! רוצה להצטרף? אלסיו את אלסיו!” הוא הכריז בשמחה, כי בתחילת הערב פרנצ’סקה הציגה אותי כאלסנדרו, יהודי איטלקי הגולה מינקות בישראל. “בֵּה! מה אתה אומר? בינתים אנחנו עושים משמרות לילה בשֹדה. רוגטקה וגראפה! רואה שפן, יורה, עומד להירדם, שותה. סאלוטֵה!” הוא צעק והוריק את שארית הגראפה שבכוסו במשיכת ראש לאחור. צחוק פרץ מסביב לשולחן והדביק את שאר לקוחות הבר. בלי להבין על מה המהומה הביטו בו כולם, כמו שבוודאי מביטים בשוטה הכפר, ובדמיוני הוא קצת השמין ושכב פרקדן, מעולף משיכרות בין שיחי זעפרן לעוסים, והשפנים מנתרים מעליו, עליזים וצהובי שפתיים.

“אולי זה פחות בשבילי…” סירבתי בנימוס.

“צ’ס, ליצן החבר שלך. לא יודע מה טוב בשבילו.” הוא אמר בקול מאוכזב וקם. “אָאוּגוּרי” הטעים ברכת יום הולדת, נשק לה על מצחה, הסתובב ודידה אל חלקת הזעפרן העשוקה.

– “לראות את נאפולי ולמות” –

            “פאבריציו היה תשוש כשתפס את הרכבת האחרונה לנאפולי. הוא נמנם לפרקים, אבל גם כשישן וגם כשהיה ער, חלם על אהובתו. הכרוז מלמל מתוך מערכת הכריזה והעיר אותו שוב. הוא הסתכל בשעון היד הכסוף ונזכר ביד הרכה שלה, שאחזה בפרק ידו כשנישקה אותו לשלום בתחנת הרכבת, נזכר איך הסתירה את המחוגים ומתחה את רגע הפרידה כנגד חוקי הזמן.”

            “מבעד לחלונות הרכבת השמים הלכו והחשיכו, מאפילים את מרחבי קמפָּניה היפים. עכשיו גם קסמי הנופים חדלו להסיח את הדעת. הוא שב בדמיונו אל הרגע שבו ראה אותה לראשונה, ואז, אל פגישתם. הרגעים האלה הדהדו בו. ומה צפן לו העתיד? הוא ראה את חייו נמשכים רק עד הפגישה הבאה. אז הצטנף מפני הקור הכבד שהתפשט מהחלון, עצם את עיניו והמשיך להיזכר.”

            “אבל זה היה אמצע אוקטובר בעצם,” פרנצ’סקה נטלה שוב את המושכות, מחייכת אלי חיוך רחב, “ונאפולי עדיין חמימה והאהבה החדשה הייתה כמו מעיל. הוא פשט שכבה מיותרת, חייך ולחש לעצמו את השם שלה, שוב ושוב:”

            “‘בֵּלָה פרנצ’סקה’, הוא מלמל ושוב נרדם עד לעצירת הרכבת ברציף השומם של חצות בתחנת נאפולי צ’נטרלה.”

            “בוא נלך ברגל, נעים.” צ’ס הציעה. חצינו את העיר דרך הרובע העתיק, יד ביד. הסמטאות הצרות היו שקטות ועזובות אדם. מדי פעם הופרה הדממה: רדיו נשפך מחלון פתוח, גיטרה נפרטת, שירת שיכורים. היא משכה אותי אל תוך בר קטן, קנתה סְפוֹלייטֵלֶה, מאפה נאפוליטני פריך ומתקתק, ממולא קרם וניל, ושתי כוסות גבוהות של בירה מרירה ובהירה. אכלנו ושתינו ברחוב.

            “מחר תאכל את הפיצה הראשונה שלך. וגם מחרתיים. אתה מבין, בגלל זה אומרים ‘לראות את נאפולי ולמות.’ כי כל חוויה פה היא כמו פעם ראשונה. גם אם תאכל את הפיצה של מיקלֵה בפעם האלף, עדיין תהיה בה תחושה של חד פעמיות. אין הרגלים בנאפולי, הטעם לא נשְׁחק. אז תראה את נאפולי, תחיה אותה, ואחרי זה תמשיך למות.” לא בדיוק התנשקנו, אלא, היא נתנה לי לנשק אותה, בפעם הראשונה. היה לה חיוך על השפתיים, והן נעו בעדינות, בטעם קרם וניל.

            ראינו את נאפולי. וביום האחרון טיפסנו על הוֵסוּבְיוֹ, הר הגעש שהחריב את פומפיי, כדי לראות את העיר ואת המפרץ מזדהרים בקרני השמש הארוכות של נובמבר. האוויר היה סמיך ולכד אור. על פני המים המנצנצים סירות פשוטות מפרש הפליגו, ומצנחי רחיפה ציירו שמיניות באוויר.

            “מתי ההר הזה התפרץ בפעם האחרונה?” שאלתי.

            “אני לא בטוחה, לפני שישים שנה בערך. אבל נדמה לי שהקיום שלו בזוית העין עושה משהו לאנשים. משרה מין חרדה כזאת, שהופכת לרוב להומור, לחגיגה של הרגע.” שמתי לב לנטייה של צ’ס לעלות קצת במשלב כשעלתה רמת ההכללה. אבל על הלשון שלה, פעם באיטלקית, פעם באנגלית, זה נשמע לי כל כך פשוט ויפה, כמו נאפולי והמפרץ הזוהר.

            “אותי זה מלחיץ… שאני צריך להספיק דברים.” הודיתי אחרי שתיקה קצרה.

            “לסיו, אתה בנאפולי עכשיו. תראה כמה יופי! תראה את נאפולי, ואחרי זה תמשיך למות. הלחץ הזה, הוא מיותר.”

לא כמו שני אנשים שלא מזמן הכירו התחבקנו, אלא, הידיים נכרכו, המרפקים כמעט ונפגשו בגוו, האמות טיפסו וכפות הידיים נפרשו, נחו על השכמות, ונעטפנו שנינו בחום כל כך מוכר ומנוגד לכל מה שזר, ולרוח הקרה שנשבה שם למעלה, ורציתי ככה, נצח.

“אני מכירה אותו אבל…” היא ירדה משלב, “הוא שייך לצפון.”

בבוקר נובמבר שמשי, שהקור החריף את צלילותו, נפרדנו מנאפולי. בתור למכונת הכרטיסים חשבתי לעצמי שהיעד המתבקש הבא בדרכנו צפונה הוא רומא. התחשק לי לראות איתה את כל ערי איטליה. שאלתי את דעתה.

            “רומא זקנה ומושחתת.” היא העלימה לרגע את רמז החיוך שנמתח על פניה תמיד, בין השפתיים לעיניים. “תקשיב, בוא נרד אל החוף, נדרים אל האָמַלְפי. אחר כך נמשיך צפונה, נצא לזיגזג מים אל ים, נצטלב עם הפינות של לאציו פעם בדרך מזרחה ושוב בדרך מערבה, כמו צוענים בימי קדם שמתחמקים מהמרכז. מספרים שהכפרים מצפון לרומא יפיפיים, ואף פעם לא הייתי שם. שם אנחנו רוצים להיות. ואחר כך נחליט, נטפס צפונה דרך טוסקנה של הסתיו, או אולי נאריך ונתפוס רכבת לסן מארינו, לקזינו. ואולי נעשה את שניהם!” רמז החיוך העמיק והציף את העינים הירוקות שלה באושר. לא הייתה שום סיבה או יכולת לסרב לטוויה משכנעת כל כך של בחירה חופשית וגורל. עלינו שוב על הראג’יונלה.

            “הבוקר היה נפלא! משפחת מורֵטי תפסה רכבת ראשונה אל צוקי האמלפי. ‘ימים בהירים ויפים כמו היום לא יהיו בקרוב.’ צ’יצ’ו אמר לאשתו כשהציע לעזוב את העיר בספונטניות ולנסוע לבית הדוד הזקן, שהתגורר בחלקה קטנה ומדורגת טרסות של עצי לימון, ברום האמלפי. ‘נו, צ’יצ’ו! ומה עם בית הספר של הילדים, אֵה? ומה עם העסק?’ היא מילאה את תפקידה כשומרת הסף מפני שגיונותיו התכופים של בעלה במסירות. אבל כבר מהרגע הראשון הרעיון שבה את לִבּה הנאפוליטני. יותר מהכל היא אהבה את הים, וממרום החלקה הקטנה הוא נפרש בכל הדרו. ‘והחורפים נהיים קודרים יותר משנה לשנה…’ היא נכנעה.”

“אבל עכשיו, כשכל חמשת ילדיהם התרוצצו בין הקרונות וחיסלו את שלוות הבוקר של הנוסעים, אלזה התחרטה על הקלוּת שבה ויתרה. היא התרוצצה סביבם בלי נחת והתנצלה בפני כולם על הפיאסקו שנגרם. ‘לעזאזל!’ היא מלמלה לעצמה, שבויה במהומה של הרגע.”

“אבל אז המבט שלה נפגש עם עיניו הכחולות-ים של צ’יצ’ו, שהבטיחו: ‘די, יקירתי. כשנגיע את תראי והכל ירגע וכל זה יישכח.'”

 ירדנו בתחנה האחרונה, ויחד עם כמה מנוסעי הרכבת, משפחת מורטי בינהם, עלינו על אוטובוס שטיפס על קו הרכס והמשיך להדרים על המצוקים המשתפלים אל הים. אין לי מספיק מילים שיהלמו את מידת היופי של אותה הדרך, של הנוף הנפקח ונסתר לסירוגין עם פיתוליה. שמש גבוהה של צהרים הדליקה את השתברות הגלים תחתינו, בפגישת הסלעים את המים. הסתמן שם עולם ומלואו: בלי קושי דמיינּו סרטנים מרשרשים בנִקבות הסלע, נשטפים החוצה וחוזרים להיחבא. גם להקות סרדינים כסופי קשקשים, מתמסרות לזרמים מתחת לקצף, מסתחררות בלי מאמץ ומזנקות, מגיחות אל האוויר ומבהיקות באור כמו נתז המים. וכמונו, שחפים חייכניים חגו מעל, וכמונו הם ביקשו לאמת את הסיפור שבראשם: להבדיל בין בוהק טיפות לבין בוהק קשקשים, וסוגים שונים של רעב חידדו את חושיהם ואת חושינו. אז אלזה פתחה חלון, והאוויר המלוח זרם פנימה ושטף את כל הפיות המחייכים. והקסם וגמישות המוח הצניעו את הצפירות הקולניות של הנהג לפני כל עיקול הנסוג מפני תהום. רק פכפוך הגלים והקולות שנתנה הרוח שרקו באוויר, ורמז החיוך של פרנצ’סקה נפרש והתפשט להיקף העיניים, ושרטט תלמים דקיקים של אושר, שכבר הספיקו להיחרש בפנים כל כך צעירות, משום שהרבו לאהוב ולצחוק.

–  תחנת ירידה  –

            “ג’וזפה כבש את פניו בידו הגדולה. הוא היה עייף מכדי להמשיך ולהזדעזע. ‘אידיוט! תינוק מגודל! איך אתה תמיד מסתבך בדברים האלה?!’, הקול של אשתו כבר צלצל באזניו. ובאמת, איך הוא תמיד מסתבך בדברים האלה? הוא שאל את עצמו. פעם זה היה מרוצי מכוניות. אחר כך מרוצי הסוסים הלהיבו אותו, ועכשיו, משחקי הקלפים של קזינו סן-מארינו.”

            “הוא היה אדם מלומד, מתמטיקאי בחסד, אבל בכל זאת החזיק בכמה אמונות תפלות. צמרמורת עברה בו כשנזכר בנסיך תלתן שנפתח לקראת סוף הערב, שתפס כמבשר טובות, אך למעשה התגלה כבן המלוכה הבוגדני מכולם. האם אמונותיו דחפו אותו אל התשוקות ההרסניות האלה? לא… אולי הוא מעולם לא השלים עם הכאוס ששורר בעולם, עם אינסוף המשתנים שאי אפשר לאמוד. והמשחקים האלה היו… מין הפשטה של המציאות, הפיכה שלה למשחק של מנצחים ומפסידים, שבו אדם הוא אדון לגורלו.”

            “הוא עשה כמה חישובים מהירים והבין שלא נשאר כלום מהחסכונות. מסכן, הוא כל כך מיואש. הוא רצה להמשיך ולנסוע…”

פתאום צ’ס השתתקה, הביטה בי בבלבול, ואז קמה וניגשה אליו.

            “אדוני,” היא שלפה ממחטה כשהבחינה שעיניו דומעות. “הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?”

            “תודה לך, נסיכה… תודה. זה לא כלום.” הוא לקח את הממחטה והחווה לעברה תנועת יד מבטלת, מבקשת מרחב. היא חזרה לשבת, נבוכה.

            “אני מרגישה נורא…” היא אמרה באיטלקית ומחתה דמעה שנאספה בזוית העין.

            “למה?” שאלתי.

            “לא יודעת… יש משהו קר בלשבת ככה ולהמציא סיפורים על אנשים. מה אנחנו יודעים בכלל? זה אדם זקן שיושב לבד וסובל.” היא השעינה את הראש על הכתף שלי. “וקר לי. ואני עייפה.” היא אמרה באיטלקית עצובה ונבלעת, ונרדמה.

נובמבר נגמר. הדרך המתפתלת בין הכפרים הטוסקנים הייתה מלאת נוגות ויופי. סתיו צבע את הגבעות; הימים התקצרו, הלילות התקררו. גם את פירנצה עקפנו, לרצונה של צ’ס. היא ביקשה להתרחק מהערים ולהישאר במחוזות הכפר.

            “יש כל כך הרבה מה לראות בכפרים האלה, ושום דבר חדש לא נמצא בפירנצה. אני אספר לך על מה שמעניין.” היא אמרה, ליטפה את לחיי, ובדרכנו אל החוף הליגוּרי תיארה לי בפרטי פרטים את הפרויקט ההנדסי המרהיב, בן מאות השנים, של בניית הקתדרלה המפוארת של פירנצה, סנטה מריה דל פיורֵה.

            פגשנו שוב את הים, והפעם החלטתי לעמוד על שלי ולדרוש שנבקר בצ’ינקווֵה טֵרֵה.

            “זאת לא העונה, יוני.” היא למדה לבטא את שמי בפועל. אבל התעקשתי, עד שהסכימה.

            חמשת הכפרים הקטנים, המסתתרים בין שלוחות הסלע הגבוהות, היו רדומים למדי. שכרנו חדר ויצאנו לטייל. היה ברור שקו החוף הזה, על מצוקיו וכפריו וכרמיו המדורגים, נועד לעונות אחרות, לאביב ולקיץ ולסתיו המוקדם. גשם הרטיב את הכל, ורוחות דרומיות מהים הצליפו את החורף אל תוך הכפרים. אבל יותר מהכל, צ’ינקווה טרה הייתה עבורנו צל חיוור ועגום של רכסי האמלפי. מיעטנו לצאת. עשינו אהבה ונרדמנו, אז קמנו ושכבנו, אז הזדיינו, ככה כל יום, במשך שבוע, במחזור הולך ודועך.

            הבוקר קמנו מוקדם, ארזנו את הדברים ותפסנו רכבת לטורינו, בירת פיאמונטה. פרנצ’סקה התעקשה על ה’פרצ’יה-רוזה’, רכבת יקרה ומהירה. סיפור היה מרוח לה על הפנים, יחד עם מאמץ להשאירו בפְנים, ולא ידעתי איך לשאול. הרכבת עצרה בתחנה המרכזית של טורינו. ירדנו ממנה ביחד.

            “הגענו…” היא אמרה, ומיד פניה נשטפו דמעות. היא נראתה עצובה ומבוגרת.

            “אני יכול להישאר פה…” אמרתי.

            “לא… אתה לא יכול.” היא נענעה את ראשה ומחתה את עיניה.

            “אני לא מבין…”

            היא חיבקה ונישקה אותי ודיברה אלי בפעם האחרונה: “אני לא יודעת איך להסביר…” היא אמרה בקול נסוג ודק, ואז הסתובבה והלכה, וכבר לא הצלחתי לעצור בעדן מלזלוג.

            קניתי כרטיס ועליתי על רכבת, לא מבין למה או לאן. הראג’יונלה השתקשקה הרחק מהתחנה, מטורינו, מפרנצ’סקה. צינה כבדה פשטה מהחלון. העיניים בהו לבדן:

איש מסתכל בשעון במבט רחפני.

משפחה מקימה רעש.

זקן כובש מבט, מעסה את רקותיו.

כרטיסנית הרכבת מתקרבת; מבקשת לבדוק לאן מועדות פני הנוסעים. היא מתעניינת בהם, מחייכת, ויפה; כמו צ’ס שלי.

מהופנט, בהיתי בה מתעכבת בקידמת הקרון הארוך, עד שטפיחותיו הרכות על זגוגית החלון עוררו אותי. לאט הוא צנח, פתיתים פתיתים, כיסה את הגבעות הירוקות, את השדות, את ההרים; את הארץ כולה. פתחתי את המחברת בפיסת נסורת דחוסה וחפה מדיו. חשבתי, כשאסיים אקפל אותו יפה יפה, ויחד עם הכרטיס אעניק לה אותו במתנה. העט נפגש עם הדף, ורץ וכתב:

–  אל השלגים  –

 

 ***

ניצן לוביאניקר, בן 28 מתל אביב. לומד בתכנית הבינתחומית ע”ש עדי לאוטמן ולתואר שני בבי”ס ‘סגול’ למדעי המוח שבאוניברסיטת ת”א. כותב פרוזה, מנגן בגיטרה ומלמד מוסיקה.


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com