סיפור קצר: “ריח של חוץלארץ” מאת רובי גורדון

זכרון של ריח הוא המתעתע ביותר שיש. הוא מופיע ועוטף בלי סיבה, הוא משתק ודוחק לעצמו מקום בלי אזהרה, גם ברגעים הכי לא נכונים.

הגבר שישב מולה שקע במילותיו, והיא הקפיאה על פניה את אותו חיוך שכבר שנים מהתל בגברים כאלה. אותו חיוך שמקשט את החומה האטומה של המילים שהיא לא אומרת. בתוך האורות הרכים וצלילי הרקע של המסעדה המכובדת ביותר ברומא, הגבר המשיך לפאר את הבטחותיו. גם בזה כבר היתה מנוסה מספיק. רק הריח הדמיוני היה עדיין מאיים בפתאומיות שלו. משהו זז בחיוך שלה – לא משהו שגבר כמוהו יכול להבחין בו – כשהיא נטלה את כוסית היין היקר וקרבה אותה אליה, להבריח בריח המרלו המשובח את התמונות שפתאום עלו בה. לבצר את החומה.

כשהיתה קטנה תמיד אהבה את ריח הבגדים של אבא. “ריח של חוצלארץ” הם היו קוראים לתרכובת המדויקת הזאת של אפטר-שייב, מרכך כביסה, ויום ארוך במשרד המפואר. “ריח של חוצלארץ” היא היתה אומרת בקול המתוק שלה, ומחבקת את אבא חזק חזק, כשהוא עוטף אותה בידיו הבטוחות, כדי שהריח הזה יחבק ויעטוף אותה.

גם כשנעלם לפתע מחייה, שהתהפכו בלי אזהרה, המשיך לחיות איתה הריח. והיא חשבה שיעלם בהדרגה, כמו העושר, כמו הרוגע הנעים. שיתחלף במשהו קל יותר, של רהיטים פשוטים ובגדים של יד-שניה. של הנערה הנאבקת שנכבשה מאותה ילדה, של האישה עם המשרד ובושם השגשוג שצמחה מהנערה שהיתה.

אבל הריח לא עזב אותה, כמה שניסתה. ברגעים האלה שאף-אחד לא הכיר בה, כשהיתה פושטת את חליפת ההצלחה ומתפלשת במקומות בהם חי רק ריח האמת הבלתי-נסבל, במסעותיה בין זיעות חמוצות ופינות ספוגות בזבל,  בסרחונות המרוכזים של שירותים ציבוריים בתחנות רכבת מכל השפות והצבעים. בכל החומות שבנתה תמיד היה עוד סדק, ודרכו תמיד הצליח להסתנן החור הגדול שחי בה מאז.

את כל החיבוקים שהיו לה, בכל הארצות הרחוקות והקרות, היא פשטה תמיד במהירות. וכמו עכשיו, במסעדה הרומאית הזו, כל הריחות היו זרים לזכרון שלה, המתחדד בלי אזהרה. ריח המרלו האיטלקי היה חסר סיכוי מול כל שכבות השנים המתיישנות האלו.

בדרך חזרה, בין ריח המסעדה לריח הנקיון של המלון, פרשה שוב אל מסעות הרחובות הצדדיים. אל התהום הגדולה ממנה, של פחי האשפה ההפוכים על מדרכות ספוגות בשתן. שם עצרה ושוב ניסתה, בלי הצלחה, לבכות עם הנשימות העמוקות.

אבל ריחות, גם כאלה, הם מפלט חסר סיכוי מול נשימות אמיתיות, כמו של אותה צללית של גבר זר מולה.

הוא התקרב אליה בחושך, בבגדים המרופטים והמטונפים של שוטף הכלים שהוא, והריח התחזק. הריח שספוג בחולצתו המוכתמת, בשערות ראשו הפרועות, בחריצים שבכפות ידיו הבלויות, בשקית הזבל שאחז כדי להרחיק אותה מהדלת האחורית של מטבח המסעדה.

הלב שלה איים לברוח, אבל רגליה הקטנות עמדו מול מבטו הקשה. וכל הריחות של חייה התערבבו בה פתאום מול הצללית הזאת של סוף המסע שלה. מול הגבר שלמרות הכל, מתחת לכל החומות של שנותיו הארוכות, היה ספוג בו אותו ריח חד ומוכר של חוצלארץ.

***

רובי גורדון הוא יוצר וכותב. ספריו “יסורי איש הניירות” ו”חנווני בגמלאות” יצאו לאור בשנה שעברה. טור אישי שבועי מתפרסם בכל יום חמישי בבלוג שלו.

עמוד הסיפורים והיצירות של רובי גורדון: http://www.rubigordon.com/stories

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com