סיפור קצר: “כמו גשם ראשון אחרי חודש תשרי” מאת דביר שרעבי

אבא נהג במכונית, נהיגה איטית זהירה ונוחה. שמחתי שהוא נוהג ולא אימא, הוא לעולם לא נסע מעל למהירות המותרת וידע לנהוג כמו שוטר תנועה, בדיוק לפי כללי התנועה. במושב שלצידו ישבה אימא, שכאמור, לא אהבתי לנסוע איתה. בזמן שהיא הייתה נוהגת, חשתי שחיי עומדים על גשר צר, והנה תכף תהיה תאונה ואני אמות בה. היא לא הייתה מרוכזת בנסיעה אלא השתמשה תמיד בפלאפון או שהחליפה תחנות ברדיו. תמיד נהגה עצבנית וכועסת.

אני התיישבתי לי במושב האחורי. לבד ישבתי. שקט היה לא החלפנו מילים. אושר שליו ומתיקות של רוגע. הזמן רץ לו לאט.

אימא חיפשה את התדר הנכון לשידורי רשת ב’, מעבירה תחנות מפה לשם ובחזרה. המספרים מתחלפים להם בריצה מהירה, ולעיתים נעצרים בתדר שמשמיע מוסיקה בערבית. ידעתי שחשוב לאימא למצוא את רשת ב’, כי באותה השעה החלה תוכנית דיבורים על פוליטיקה וחברה, שהיא אהבה להאזין אליה בקביעות, ולפעמים הייתה מתקשרת אל התחנה, ומדברת בעצמה ברדיו. מתווכחת, מוכיחה, צועקת, מעלה רעיונות, מדייקת דיוקים, מסבירה וכועסת על העוולות החברתיות שיש בישראל כמו מהפכנית ותיקה. כשהייתי שומע אותה מדברת התגאתי בה, ויחד עם זאת, משתהה על כך שהיא פסיכולוגית ולא עיתונאית או משפטנית.      

במכונית לא הייתה קליטה טובה. לכן כשהיא מצאה סוף כל סוף את התדר הנכון, הדיבור נתקע תכופות ורעשים לבנים נשמעו מהרדיו. היא התייאשה מהר, וכיבתה את הרדיו בכעס גדול.

“זה מה שקורה כשאתה נמצא בשום מקום.” אמרתי לה.

היא סובבה את ראשה אלי, פתחה את פיה כאדם שרוצה לומר מילים, אך לבסוף נמלכה בדעתה. היא לא אמרה דבר, המילים לא באו, ככול הנראה, רבצו על ליבה. ככה היא נהגה כשייאוש השתלט עליה או חוסר הסבלנות. כשהסתכלתי על פניה, ובמראה הקדמית על פני, ראיתי כמה שאנחנו דומים ממש כמו שתי טיפות מים. עיניים גדולות וירוקות, אף קטן, פנים מעט ארוכות, סנטר עגול ושפתיים דקות. היו לה משקפיים. לי לא. השקט נדחף ובא.

חזרתי להתבונן על הנוף החולף שנשקף מהחלון. מדבר גדול ונאה, נפרש לנגד עיניי, והרים חומים וגבוהים עמדו משני צדדי הכביש, כשאור שמש זהבהב צהוב ובוהק מכסה את רגבי אדמתם. מדי פעם בפעם נראה עץ שיטה בודד עומד איתן בגלמודיותו וגמלים עצלנים שזזים מצד לצד באיטיות מגושמת ומרגיזה.

הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה. הכביש שחור אפרפר עם פסים לבנים. העיניים נעצמות. הכוח תש. חם. אמצע הקיץ עכשיו. אבא עקף משאית, חזר אל הנתיב והמשיך בנסיעה האיטית. כשפתאום מכונית של נערים עקפה אותנו משום מקום במהירות מסחררת. בקושי שמעתי את אבא צועק: “משוגעים!” מפני המוסיקה הרועשת שפקעה מהמכונית שלהם, היא החרישה את האוזניים. בתוך שניות מעטות הם נעלמו באופק.

אחרי שאימא כשלה בניסיונה למצוא את התדר הנכון, היא עצמה את עיניה ותכף נרדמה על החלון. ראשה קפץ מדי פעם עם תנועות המכונית. זה הצחיק אותי.

“על מה אתה צוחק שם?” שאל אבא.

“תראה”, אני משיב לו ומצביע על אימא. הוא צחק יחד איתי. אנחנו ממשיכים לנסוע.

לאחר כעשר דקות, אבא עצר בשול הכביש וירד לעשן סיגריה. הצטרפתי אליו, כדי לחלץ עצמותיי ולדבר אתו מעט.

“מה נעשה בחופשה?” שאלתי אותו סקרן.

הוא לקח נשימה ארוכה מהסיגריה הבוערת, אור האש מהבהב ורעש הנייר שנשרף נשמע. הוא השיב לי כשעשן יוצא מפיו מיתמר באוויר: “אני לא יודע. אימא שלך תחליט, היא תכננה את החופשה שלנו. אני מקווה בשבילנו שיהיה מהנה ונעים.”

הוא השתתק והתכנס אל עצמו. הבנתי מכך, שהוא רוצה להיות בבדידותו.

החלטתי להתנתק ממנו וללכת בינתיים קצת בחול עד שיסיים לעשן. פסעתי לאט. משטח האדמה היה אינסופי והרים אדומים גבוהים שהגיעו עד השמיים נראו מכיוון מזרח. צווחות של ציפורים, נשמעו באוזניי, כשהרמתי את העיניים ראיתי קבוצת נשרים שפורשים כנפיים גדולות. הורדתי את נעליי וכפות רגליי נגעו בשתיקת האדמה. כשידיי הוצאו מחוץ למכנסים הרגשתי חופשי כמו ענן בשמים. במדבר יש ענווה. רוגע נפשי. פשטות. ריק נהדר. עצרתי מלכת והקשבתי לשקט. אויר לח עבר על פני ועצבות הונחה על הלב שלי. הזמן חלף. הבנתי אז שכלום לא ברור ושהחיים הם כמעט. הרגשתי בודד וחלש. רציתי לבכות. רציתי להיטמן באדמה. רציתי למות כמו רחל בלי הספד ומצבה. כך באמצע הדרך.

כעבור כמה רגעים, קולו של אבא נשמע מהכביש: “בוא, אנחנו צריכים להמשיך לנסוע.”

התעוררתי מהבדידות הנוראה וחזרתי אל המכונית כפוף ועם חלל עמוק בבטן. כשהתיישבתי על המושב, שאלתי את אבא: “מתי מגיעים?”

הוא השיב: “אני לא יודע. מכל מקום, אני משער שיש לנו עוד הרבה זמן.”

המשכנו לנסוע, שתיקה נפלה, אין אומר דברים. אבא מעביר הילוך, ולאחר מכן מגרד קלות את מצחו.

אימא התעוררה, פקחה את עיניה היפות ומתחה את עצמותיה באנחה גדולה. על פניה היו  סימנים אדומים וזיעה. היה הייתה אישה יפה.

“ישנת טוב?” אבא שאל.

“כמה שאפשר לישון טוב, במצב הנתון הזה.” היא ענתה לו, ומיד ביקשה ממני להעביר לה כוס עם מים קרים.

אבא עצר בשול הכביש וביקש גם כן כוס עם מים קרים.

מזגתי לשניהם והבאתי להם גם תפוחי עץ ירוקים. הם הודו לי יחדיו ושתקו בנפרד. קול הלעיסות היה מרגיז כל-כך עד שסתמתי את אוזניי עם שתי ידיי. הם גמרו לאכול את התפוח ושתי כוסות המים שלהם היו ריקות. ראיתי אותם מחייכים זה לזו. הם היו מאושרים פתאום ולא ידעתי מדוע. כאילו נפל על שניהם מין קסם מוזר. פניהם אורו. הם היו מסתוריים. ריחף בניהם משהו אלוהי. אימא מתחה את גופה ואבא העביר את ידו על שערות ראשה בליטוף עדין. היא חייכה חיוך כמוס.

הרגשתי פתאום לא בנוח לשבת מאחוריה, כי לעולם לא ראיתי אותם ברגעים אינטימיים. אף פעם הם לא התנשקו לידי או התחבקו. המקסימום היה שהם נתנו ידיים אחד לשנייה, וזהו. הם היו הורים קרים והיה לי טוב עם ההתנהלות שלהם. לא הייתי צריך את הנשיקות והליטופים, כדי לדעת שהם אוהבים אותי. מה שהייתי צריך זה את המילה החמה, טפיחה על השכם ולחיצת יד חזקה. הם עשו כך וזה הספיק לי.

זה סקרן אותי. אז שאלתי אותם: “אתם בסדר?”

אימא החזירה לי באותו המטבע. בשאלה: “כן, למה אתה שואל?”

השבתי לה: “אדם לא יכול להיות מאושר פתאום, אם אין לו סיבה מספיק טובה לכך.”

היא אמרה לי: “אתה צודק. גם לך יהיו רגעים כאלה. זיכרונות ישנים ומתוקים של אהבה.”

“טוב”, אמרתי בקצרה. שתקתי.

לא רציתי להפריע להם. אבא החזיר את ידו לתיבת ההילוכים והעביר הילוך. חזרנו לנסוע. דממה אילמת ירדה על המכונית.

הרגשתי פגוע ועזוב כמו תינוק שזקוק לחלב ואין לו אימא שתחלוץ לו שד. הכול התפורר לי כמו חול. קנאה עלובה מילאה את ליבי. הדם בער בגופי. הכעס על שניהם חנק אותי. הרגשתי נגזל לאור יום. סחרחורת תעתעה בי. ראיתי מטושטש. התחיל לכאוב לי הראש, אז שתיתי מים קרים ועצמתי עיניים. רציתי לחלום על אהבה אמיתית ועל תענוגות התשוקה. השענתי את הגוף על המושב ונרדמתי כשהדמעות יורדות להן כמו גשם ראשון אחרי חודש תשרי.

***  

דביר שרעבי, בן 23, מתגורר בבני דקלים שבמזרח לכיש, סטודנט לספרות ותלמוד.

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com