ביקורת ספרים: על “שימורי אהבה” מאת ענבר אשכנזי (הוצאת פרדס)

כשקיבלתי בדואר את הספר “שימורי אהבה” של ענבר אשכנזי לא חשבתי לקרוא בו מיד, כי כבר הייתי באמצע קריאה של ספרים אחרים; אבל כשפתחתי במקרה את הדף הראשון, משהו שם סיקרן אותי. המשפט הראשון בספר הוא “זין! הכפית האחרונה נבלעה לי עקום לגמרי”, ואני אפילו לא יודע להגדיר למה בדיוק הסתקרנתי מהמשפט, אבל זה מה שקרה, ומיד החלטתי להתחיל לקרוא בו.

הרומן מספר על עינת, בחורה בת 27, שחיה עם אביה לאחר שאמה נפטרה. היא בולמית שמכורה לאוכל (ולהקאה שבאה מיד אחריו) וחיי האהבה שלה סבוכים ומתנגשים בטבואים חברתיים.

זהו רומן הביכורים של אשכנזי (שפרסמה לפני כן קובץ סיפורים קצרים בשם “בגוף הדברים”) ואף על פי שהוא מכיל 205 עמודים בלבד, יש בו משהו גדוש ועוכר שלווה. נהוג לדבר על יוצרים ששופכים את הקרביים שלהם לתוך היצירה, ואילו כאן הדבר נעשה כמעט מילולית; אשכנזי לא מרחמת על הקורא, לא נכנעת לרגע לרומנטיקה סיפורית, ומתארת שוב ושוב את היצרים הקמאיים והאפלים של הדמות שלה – את בולמוס האכילה, את ההקאה שבאה לאחר מכן, את האוננות הנוקשה ואת המשיכה האסורה לשארי בשר. ואולי לא מדובר ביצרים אפלים, אלא ביצרים אנושיים נורמטיביים וטבעיים לגמרי, שהחברה מסיבותיה היא החליטה שהם לא נורמטיביים.

לרוב, יצירות ספרותיות שעוסקות בחטאים מוסריים, מציגות גם את העונש שמגיע בסופו. אבל כאן, עינת נדהמת מכך שהעולם לא נחרב אל מול “חטאיה” החברתיים, והכל ממשיך להיות כשהיה. היא גם לא מרגישה חרטה או אשמה על החיים שהיא מנהלת. היא פשוט מכורה לתהליך ההתמלאות וההתרוקנות, בין אם זה באוכל ובין אם במין. היא מתאווה, מאביסה ומתרוקנת.

לשמחתי, אף אחד מהקשיים המובאים בספר לא מוכרים לי מקרוב. כמובן, לי יש את הקשיים והבעיות שלי, אבל בולמיה ומשיכה לקרובי משפחה היא לא אחת מהן; כתוצאה מכך, אף על פי שהערכתי את הכנות האינסופית שבה כותבת אשכנזי את סיפורה, לא הרגשתי חיבור רגשי לגיבורה שלה, חיבור שבודאי ירגישו כל מי שמכירים את התופעות הללו מקרוב. אני בטוח שעבור קוראים רבים, הספר הזה יכול להוות מעין חיבוק ולגרום לתחושה של הזדהות, הבנה ואפילו שמחה על כך שמישהו כותב סופסוף על אותם הדברים שלא נהוג לדבר עליהם, אך עדיין קיימים בלבם של רבים; אני מצידי יכולתי רק לעמוד מבחוץ ולהתרשם מהכתיבה האמיתית והכואבת של אשכנזי.

עם זאת, בתור מי שהתנסה בעבר בכתיבה, אני לא יכול שלא להעריץ את אומץ לבה של אשכנזי. אף על פי שעינת היא דמות בדיונית, עדיין ישנה סופרת בשר ודם שחברים ובני משפחה שלה יקראו את הספר, אולי גם בחורים שהיא תצא איתם בעתיד (או בעל וילדים שיש לה כבר עכשיו), והיא תצטרך לעמוד מול התהיות של כולם שינסו לברר במילים או במבטים – מה בינה ובין הדמות הספר. יתרה מכך, אמה של עינת מתוארת בסיפור כאשה קשה, מרירה וכזאת שגורמת לבתה לפתח הפרעות אכילה (במישרין ובעקיפין); והנה, כשפותחים את העמוד הראשון בספר מגלים שאשכנזי מקדישה את הספר דווקא “לאמא”. 

סופרים טובים וכנים צריכים ככל הנראה “להרוג” באופן מטאפורי את משפחתם וחבריהם (וגם את הדודות, והחברים של ההורים, ובעל המכולת השכונתית), כדי להצליח לכתוב את האמת הספרותית שלהם. במובן הזה, ענבר אשכנזי ביצעה טבח שמשתווה בהיקפו לטבח שודאי הייתה צריכה לבצע אורלי קסטל בלום כשהוציאה לאור את “דולי סיטי” או לג’נוסייד של ולדימיר נבוקוב כשפרסם את “לוליטה”.

“שימורי אהבה”, אם כן, הוא רומן קשה וגדוש שמצריך מהקורא להתמודד עם מראות בלתי נעימים בעבור הכנות הספרותית שמספקת לו אשכנזי. זה רומן שמלא בפרטים וריק מזיופים.

למרות שלא התחברתי אליו רגשית, הוא מילא אותי הערצה כלפי הכתיבה הכנה של אשכנזי, שלא מתחנפת ולא מספקת פנטזיות נעימות. כנראה שהוצאה כמו פרדס (שזה הספר הראשון שאני קורא בהוצאתה) קמה בדיוק בשביל להוציא לאור ספרים כמו “שימורי אהבה” – ספרים אנטי-מסחריים שעוסקים בנושאים לא פופלריים ושהסיכוי שלהם לצאת לאור בהוצאות גדולות וממוסדות (בטח בתקופה הנוכחית) הוא קלוש עד בלתי קיים.

אז אם אתם אוהבים ספרים שמעבירים אתכם חוויות חזקות וקשות, “שימורי אהבה” בהחלט שווה קריאה. אם אתם מעדיפים ספרים נעימים וכיפיים, דלגו לספר הבא.

____________________

שימורי אהבה, ענבר אשכנזי. עורך: יותם שווימר. הוצאת פרדס. 205 עמ’.