ביקורת ספרים: על “פלייבק” מאת ריימונד צ’נדלר (הוצאת כתר)

פיליפ מרלו של ריימונד צ’נדלר הוא הבלש הקלאסי השני שאני קורא על מעלליו תוך כמה שבועות (הראשון היה המפקח מגרה של ז’ורז’ סימנון) – ואין מה לומר, מדובר בכיף גדול. ספרי הבלשים הקלאסיים הם קצביים וקלים לקריאה, וכשהם עוסקים בפריז או בלוס אנג’לס של תחילת המאה שעברה, נוספת להם שכבה של סטייל ורומנטיקה שמגבירה את ההנאה.

לפי ויקפדיה (ולא רק לפיה), צ’נדלר נחשב לאחד מטובי כותבי הפרוזה של המאה ה-20, ולזה שהמציא את סוגת “הבלש הפרטי הקשוח”. על אף זאת, לקורא המודרני שאינו בקיא בפועלו הספרותי של צ’נדלר, יכולה דמותו של פיליפ מרלו (נוסף לדמויות האחרות בספר) להיראות כקלישאה של בלש מסרטים ישנים; הוא שנון ומתוחכם, שותה משקאות אלכוהוליים נכונים, חודר אל לבן ואל תחתוניהן של הנשים הנכונות ועושה כל מה שמצופה מבלש קלאסי של סרטי פילם נואר (כולל לעקוב אחר אנשים באמתלה של קריאת עיתון). אחת הסיבות לתחושה הקלישאתית שעולה מאפיוניו של מרלו, היא העובדה שצ’נדלר למעשה המציא והיה הראשון לכתוב את הבלש הזה (שהפך ברבות לקלישאה עקב שימוש יתר). כך שמה שבמאה ה-21 נראה כמו קלישאה חבוטה של בלש, היא דווקא יצירה מקורית שלא נראו הרבה כמותיה עד לצאתה לאור.  

אם להשוות את פיליפ מרלו לאחד הבלשים הקלאסיים היחידים שקראתי באדיקות – שרלוק הולמס האגדי –  הרי שמרלו הרבה יותר “ארצי” מהולמס והרבה פחות אידיאולוגי ממנו. בעוד ששרלוק הולמס נלחם למען האנשים הפשוטים, ותמיד נמצא בצד המוסרי והצודק (גם אם לא בצד החוקי), הרי שמרלו הרבה יותר עממי; אפשר לכנותו אפילו “בלש קשה יום”.

בעלילת הספר “פלייבק” מרלו נשכר ע”י עורך דין כדי לעקוב אחר אישה מסוימת. הוא למעשה לא יודע כלום על הפרשה – מצב ששונה מהותית מכל עלילותיו של הולמס. למעשה, מרלו “נקלע” לפרשה, רק כי הוא מתחיל להסתקרן למה בדיוק שכרו אותו ומיהי אותה אישה.

רוב העלילה נעה סביב הנסיון של מרלו להבין מה בדיוק הסיפור מאחורי אותה אישה, והוא מחליף במהלכה צדדים ונאמנויות לא פעם. בהקשר הזה, שרלוק הולמס הוא הרבה פחות אנושי ממרלו; הולמס יקבל את כל פרטי הפרשה הידועים כבר בהתחלה, ובאמצעות יכולותיו המבריקות, הוא יידע בדיוק איפה לחפש, מה לחפש, ויציג את הפתרון בפנינו רק כשיוכל לחשוף את האקדח המעשן.

מרלו, לעומת זאת, הרבה פחות מבריק והרבה פחות איכפתי כלפי הפרשה. הוא שבור לב, אולי אפילו קצת בדיכאון, ונדמה שהוא דמות דיי אבודה בעולם – דמות שעוסקת בעסקי הבלשות מכורח ההרגל.

התכונות האלה הופכות אותו לדמות עמוקה ואנושית יותר משרלוק הולמס, כשגם הדמויות האחרות בסיפור הרבה פחות פונקציונליות מאלה שמופיעות העלילות שכתב קונן דויל.

פיליפ מרלו אפוא הוא בן אדם, סתם בנאדם – גבר של פעם, שמסתובב בעולם של נוכלים וצריך להכריע לעתים תכופות אם לפעול בצורה מוסרית, או אולי להיכנע לחולשות האנושיות.

אחת השאלות שעולות לא פעם לגבי ספרים קלאסיים, היא האם צריך לשפוט אותם בדיעבד לפי הערכים – האסתטיים, האמנותיים וגם המוסריים – שאנחנו חיים לפיהם היום, או לקבל אותם כמו שהם.

באופן עקרוני נדמה שצריך לקבל אותם כמו שהם, כי אחרת נחטא באנכרוניזם; ובכל זאת – בזמן הקריאה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך צריך הקורא הליברל או הפמיניסט להתייחס להתנהגות הלא ראויה של מרלו כלפי נשים, כפי שהיא מובאת בספר. נכון, הוא רק דמות ספרותית – אבל האם היחס הבעייתי של הדמות הזו לנשים צריכה בכל זאת להשפיע על מעמדו הספרותי כיום?

המפקח מגרה של סימנון, למשל, מואשם באנטישמיות, ובספרו הראשון ישנם תיאורים לא מחמיאים ליהודים – עובדה שמפריעה לרבים. ובכל זאת, כשקראתי את תיאורי היהודים של מגרה, לא הרגשתי את אותה אי נוחות שהרגשתי לגבי יחסו המאצ’ואיסטי של מרלו לנשים. מדובר ברצף של הטרדות מיניות (מילוליות ופיזיות), כשגם תגובת הנשים נשמעות יותר כמו משאלת לב גברית מאשר תיאור נאמן של מציאות.

בסופו של דבר החלטתי להתעלם מהדילמה הזו, ופשוט לקבל את זה ולהינות מהקריאה, אבל אני לא יכול להתעלם מכך שעל אף החלטתי, בכל תיאור כזה (שליחת יד של הגיבור, הצעות מגונות וכד’) הרגשתי אי נוחות. 

“פלייבק”, אם כן, הוא ספר מהנה מאוד אף כי נדמה שאין לו משקל סגולי של ממש. יש בו פרשה, יש כמה דמויות מעניינות, יש סקסאפיל של פילם נואר, ויש גם בסוף התרה מסוימת של התעלומה. הכתיבה של צ’נדלר קצבית ושנונה, והוא כותב לא מעט משפטים ששווים ציטוט גם מחוץ לעלילה עצמה; במובן זה הוא הרבה יותר משוחרר ומשעשע מקונן דויל או סימנון (כאמור – שני הבלשים הקלאסיים העיקריים שהתוודעתי לפועלם). כך שמי שאוהב ספרי בלש ודמויות גבריות וקשוחות נוסח המינגווי, יהנה מאוד מהספר הזה (וסביר להניח שגם מספריו האחרים של צ’נדלר). מי שמחפש רוך וסיפור רחב יריעה עם גלריה של דמויות עמוקות – יכול לוותר.

לטעמי, בכל אופן, כדאי לכל חובב ספרות להתוודע לכתיבתם של סופרים גדולים בז’אנרים שונים, גם אם על מנת להחליט שהם לא בשבילו. ריימונד צ’נדלר נחשב ע”י רבים לסופר חשוב שהצליח לשחרר את הכתיבה מכפיצוּת הישבן שאפיינה אותה לאורך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20; “פלייבק”, שתורגם כעת לראשונה לעברית ע”י הסופר אסף שור (שמגיש תרגום עכשווי וחלק),  בהחלט מייצג את הכתיבה הזו באופן ראוי ומאפשר לקורא העברי מפגש מעניין ומהנה עם אחת מדמויות הבלש המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הספרות.

____________________

פלייבק, ריימונד צ’נדלר. מאנגלית: אסף שור. הוצאת כתר. 202 עמ’, 58 ש”ח.