אני אוהבת ספרים רבים. כרגע, האהוב מכולם הוא “הקול והזעם” מאת וויליאם פוקנר כי במקומות מסוימים הוא מרוכז כמו התנ”ך. קשה לתאר את הרגש שעולה ממנו בכל קריאה מחדש: לא נס ליחו. אני אוהבת את המהירות שטמונה בחובו של הספר הזה. אני מרגישה שהמהירות של הראש שלי תואמת במדויק את מהירות הכתיבה. והוא פתוח לאפיקי מחשבה רבים כל כך, כמו בבושקה שאין לה סוף.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
הנסיך הקטן. בעיני הוא יותר מספר ילדים, יש בו מימד מטפיזי וטרגי גדול מאוד. הוא מזכיר לי את המעשיות הפילוסופיות של וולטר ואת הטרגדיות היווניות, אבל עם חותם מובהק של המאה ה-20.
3) מהו הספר האחרון שקראת?
Himnaríki og helvíti, (“בין שמים וארץ”) ספרו של יון קלמן סטפנסון, ספר איסלנדי יפהפה שמספר את מסעו של יורד ים צעיר המתאבל על מות אביו הרוחני. בזכות הספר, חזרתי לקרוא ב”גן העדן האבוד” של מילטון שתופס מקום מרכזי ברומן.
4) איזה ספר גרם לך לתהות “על מה המהומה”?
רוב הספרים של סארטר. אהבתי את “הבחילה” ואת “המיחלים” אבל שאר יצירתו הפילוסופית שטחית לדעתי.
5) איזה ספר לא זכה להערכה הראויה לו לדעתך?
“מתחת להר הגעש” מאת מלקולם לורי. אחד הספרים החשובים ביותר של המאה ה-20. ספר מודרני ביותר. אני קוראת בו לעתים קרובות כי דמותו של קונסול מוצאת חן בעיני. הוא תמיד טרוד בבריחה מפניו ומגורלו. הוא במקום שלמעשה איננו מקום. הוא חי בשום מקום. הספר ארגי אבל חושני וחמקמק להפליא כמו נחש.
6) מי הסופר/ת האהוב/ה עליך?
יש רבים. מלארמה, שאטובריאן, פלובר, מלוויל… חונכתי על ברכי הספרות הצרפתית ובגיל 16 בערך גיליתי את הספרות האמריקנית. אני אוהבת לקרוא ספר בשפת המקור. כשאין תיווך, התחושה מחשמלת.
7) ספר שנתן לך השראה?
המונדולוגיה מאת לייבניץ. ספר יוצא דופן, פילוסופי, מדעי ומיסטי בעת ובעונה אחת. לייבניץ הוא נפש מרתקת. אני אוהבת את היסודיות שבה הוא עוסק בשאלות המטפיזיות שבתקופתו הוזנחו לעתים על ידי המדע. הוא לא בוחל בדבר.
8) ספר עיון מומלץ?
Hyperobjects מאת טימוטי מורטון. הוא מסביר שהעולם אינו קיים עוד, או ליתר דיוק שהוא מעולם לא היה קיים כפי שאנחנו חושבים. אנחנו חיים לצד היפר-אובייקטים (אובייקטים שמפוזרים בהמוניהם במזג האוויר, בהתחממות הגלובלית, בפלוטוניום וכו’) ואנחנו מתקשרים אתם: הם בתוכנו. המדע לא מתקדם, ואם הוא מתקדם, הוא אינו גובר על הטבע, כי פשוט אין טבע.
***
פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא סטודנטית לפילוסופיה בת 23. רומן הביכורים שלה, “לשכוח” היה מועמד לפרס רנודו היוקרתי.
בימים אלה “לשכוח” רואה אור בהוצאת סנדיק ספרים בתרגום מצרפתית של אחינעם אסתר ברגר.
“קוראים לי אלמה ואף פעם לא עברתי מלחמה. כשהתבגרתי, האזנתי לדאפט פאנק, שתיתי קוקה קולה ושיחקתי משחקי וידאו בפלייסטשן. יום אחד גיליתי שסבא שלי ברח מפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. הרבה זמן המילה עצבנה אותי, כי היא דיברה על משהו שאי-אפשר לתאר. אבל בשישי בערב, כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנכדה של אדולף אייכמן והיא לא הצליחה לזכור את שם המחנה אושוויץ, חשתי צביטה של כאב שנמשכה כמה רגעים. זכרתי את הציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי: “לעולם אל תשכח מה קרה, לא, לעולם לא תשכח.” נדמה לי שאני רוצה לעשות בדיוק ההפך. אני רוצה לשכוח הכול.”
פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא סטודנטית לפילוסופיה בת 23. רומן הביכורים שלה, לשכוח היה מועמד לפרס רנודו היוקרתי.
“פינקלשטיין כתבה רומן ביכורים מתוך סערת רגשות ותחושת דחיפות. קולה הייחודי מטריד ומזמין. הבה נטה אוזן לקולה”.
ז’אן-מארי גוסטאב לה קלזיו, חתן פרס נובל לספרות
על הסופרת
פרדריקה עמליה פינקלשטיין היא סטודנטית לפילוסופיה בת 23. רומן הביכורים שלה, לשכוח היה מועמד לפרס רנודו היוקרתי.
על המתרגמת
אחינעם אסתר ברגר היא מוסמכת בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית (2014). זוכת פרס רקטור האוניברסיטה העברית, מלגת דיקן הפקולטה למדעי-הרוח, מלגת גוטווירט, ופרס לאה גולדברג, וכן מלגת דמרה (Desmarais) של המכון ללימודי תרבות צרפת באוניברסיטה העברית. למדה באוניברסיטת הסורבון בפאריס לימודי תרבות וספרות צרפתית.
השאירו תגובה