הוצאת סנדיק ספרים מצאה חן בעיני מהרגע הראשון. למרות שעד לא מזמן לא קראתי אף ספר שלה, התרשמתי מאוד מהפעילות של המו”ל (אליה התוודעתי דרך בפייסבוק), והרגשתי ממנו איזו תשוקה לעשייה ואהבה לספרות ששבו את לבי.
למתבונן מבחוץ (ואולי גם למתבונן מבפנים) נדמה שיוצאים בסנדיק שני סוגי ספרים – ספרים קלאסיים/ויקטוריאנים שמציגים זרמים תת-קרקעיים של רגשות מתחת לאסתטיקה יפה ומאופקת (כמו בספריהן של ג’יין אוסטן ולואיזה מיי אלקוט) ותמונת הראי – ספרים שמעמתים את הקורא באופן ישיר עם החלקים המכוערים והקשים בחברה ובנפש האדם (כמו ספרו של פיליפ קלודל וכעת גם ספרה של פרדריקה עמליה פינקלשטיין).
“לשכוח”, אפשר אולי לומר אם כן, הוא ספר אנטי-ויקטוריאני. הוא לא מנומס ולא מאופק, אין בו גלריה של דמויות, כמעט ואין בו נופים, אין בו יחסים בין נשים וגברים, וגם אין בו התפתחות של ממש. מה בכל זאת יש בו? מתואר בו מסע של כמה שעות, אולי יממה, בתוך נפשה המסוכסכת ורוויית המחשבות של אישה פריזאית צעירה בתחילת העשור השני לחייה. אם תרצו, מדובר בגירסה של דור האינטרנט ל-“והיום איננו כלה” של אייטמטוב.
האישה הצעירה הזו, אלמה, מפתחת אובססיה לכל מה שקשור בשואה. העובדה שלפני 70 שנה ניסו להשמיד את העם שהיא משתייכת אליו, ואת סבא שלה כסמל של העם הזה (ובעצם ניסו להשמיד אותה, כיוון שאם היו משמידים את סבה היא לא הייתה נולדת) – כל אלה לא נותנים לה מנוחה. כשהיא קוראת על מחנות ההשמדה, היא מרגישה צורך לדמיין איך זה מרגיש למות משאיפת גז, או מיריה בעורף, או לגווע למוות מרעב ומצמא. היא מכריחה את עצמה לזכור בעל פה את שמותיהם של כל מחנות ההשמדה, ועוסקת גם במספרים שמסכמים את מעשייהם של הנאצים. הנה למשל קטע בו היא מתייחסת למספר 6 מיליון שמלווה את חיינו לכל מקום:
“המספר 6,000,000 לא נתפס בשום פנים ואופן בהיגיון של בן אנוש בעל רגשות. המספר הזה נשאר על המפתן, הוא בלתי ניתן להשגה. בסופו של דבר יש רק שלוש אפשרויות: לשכוח את המספר הזה, לשנות את המספר הזה או להכחיש את המספר הזה.
כך או כך, אני יכולה להוסיף לו את המספר 8, שמצביע על 8 מיליון נוספים, לא יהודים, שהושמדו על אדמת אירופה בין 1933 ל-1945. אני לא רוצה לעשות את זה. זאת עובדה. אבל למה? כי המספר 6,000,000 קשור לסיפור הפרטי שלי, זאת אומרת, לסיפורים של אבותַי. המספר 6,000,000 נישא מעל המספר 8,000,000. זו שאלה של רגישות. גם אם אסרב להכיר בכך, לעולם אשאר רגישה ל-6,000,000. לא אמרתי בוודאות שלא אוכל לשנות את זה – זו אחת הסיבות לכך שעדיין לא תליתי את עצמי – אמרתי רק שאשאר רגישה.
אני מודה בכאב שהמספר 8, בניגוד למספר 6 עם הקונוטציות השטניות שלו, יכול אולי להיות פשוט יותר – האם יש לכם דרך לדעת אם שיקרתי בעניין הזה? – אבל גשו לאינטרנט או פתחו ספר ללימוד היסטוריה, תמצאו 6,000,000 יהודים, ולא תוכלו להתעלם מהמספר 6.”
כך, בשפה חדה ופוצעת, שופכת אלמה את קרביה בפני הקורא. היא לא מצליחה להרדם, ונמצאת רוב הזמן במעין כור מצרף שבין עירות לשינה. במחשבותיה מתערבבים היטלר, וכוכבי בייסבול, מרוצי סוסים, ומשחקי וידאו וקוקה קולה. היא מספרת סיפורים על חייה ואז אומרת ששיקרה, ובעצם המציאות לא דמתה לסיפור שסיפרה לפני רגע. היא בסופו של דבר היא חושפת בפנינו שהמתכון לחיים נורמליים, שפויים ומאוזנים היא השכחה.
אבל להבדיל מ-“בזכות השכחה” – מאמרו המפורסם של יהודה אלקנה שדיבר על הצורך לשכוח מעט את השואה, כדי לאפשר לעם ישראל החי והקיים לדאוג לעתידו ולא לשקוע בעבר – השכחה שעליה מדברת פרדריקה עמליה פינקלשטיין, היא שכחה הרבה יותר אישית; שכחה שכל מטרתה היא לאפשר לה לחיות, לאכול ולישון, מבלי שחייה יתנהלו בצילם של היטלר, אייכמן ומנגלה.
במובן מסוים, רובנו שוכחים כל הזמן. אנחנו רואים סרטים על השואה, קוראים עליה ספרים, עומדים בצפירה לזכר הקורבנות, אבל דקה לאחר מכן שבים למה שנהוג לכנות בימינו “החיים עצמם”. אי אפשר לחיות באופן שפוי אם בכל שעה ביום נחשוב על השואה ועל קורבנותיה, או אפילו על האיום האיראני, על הרעב באפריקה, ועל האפשרות שיקרה משהו רע לילדינו או לקרובים שלנו. השכחה, או אולי ההדחקה, היא מנגנון אנושי חשוב על מנת לקיים חיים נורמליים ומאוזנים. סביר להניח שרוב אוכלי הבשר היו מאבדים את התיאבון אם בכל פעם שהיו מגישים להם “חזה עוף” או “שוק טלה” הם היה חושבים על העוף המתרוצץ בלול, או על הטלה הרץ באחו, ואז מדמיינים כיצד שוחטים אותו וכיצד עבר את כל הדרך מהחיים עצמם אל צלחת המנה העיקרית. אפילו כשהשמות עצמם – חזה עוף ושוק טלה – מתנוססים מולנו בתפריט, ואפילו שחברות מסוימות משתמשות בתרנגול חייכן על מנת לפרסם את גופו המבותר – גם אז אנחנו מדחיקים, כדי שנוכל להינות מהאוכל (וגם אני בין המדחיקים. רוב הזמן לפחות).
אבל אלמה לא מסוגלת לשכוח או להדחיק. היא מנסה להבין איך אפשר לרצות להשמיד עם שלם, או למה רוצים להשמיד אותה לדבריה, ויתרה מכך – היא לא מבינה איך בכל זאת היא חיה; למה דווקא סבא שלה הצליח לחמוק מהמכונה המשומנת כל כך של ההרג, נסע לבואנוס איירס, וחי שם במשך שנים באותה עיר שבה גרו אייכמן ומנגלה ופושעים נאצים אחרים. האם ייתכן שסבא שלה שתה קפה לצד אייכמן ומנגלה באחד מבתי הקפה בעיר, בלי לדעת מזה? וחשוב יותר – אם היהודים לא הושמדו, זה אומר שגם הנאצים לא פסקו מלהתקיים?
וכך נמשכים ההרהורים של אלמה, שעוברים מהשואה למירוצי סוסים ולמשחקי וידאו וחוזרים חזרה במעגליות אינסופית. היא הולכת ברחובות פריז ולא מוצאת את עצמה בשום מקום. ההורים שלה גרים בבואנוס איירס, אחיה בניו יורק – ורק היא והמחשבות שלה נמצאות בפריז. כל הזמן מתנגן לה בראש השיר One More Time של דאפט פאנק. שיר שחוזר על עצמו שוב ושוב, בדיוק כמו חייה ומחשבותיה.
הקריאה על מחשבותיה הקדחתניות והאובססיביות של אלמה, יצרה אצלי תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד, הדברים שהיא כותבת גרמו לי להרהר ולהסחף איתה במחשבות; הזדהיתי במיוחד עם ההבחנה שלה בתופעה שגם אני שמתי לב אליה לא פעם – העובדה שעם כל הרוע שהיטלר והנאצים זרעו בעולם, בסופו של דבר הם הותירו חותם ממשי, ורבים מאיתנו עוסקים בהם ובחייהם בלי סוף. היא משווה את היטלר לישו ולמייקל ג’קסון; אין מישהו שלא מכיר את היטלר, ובמובן הזה הוא הצליח להשאיר חותם בהיסטוריה, ויותר מכך – הוא הצליח להיות נצחי, בדיוק כמו אמן טוב או מייסד של דת. הרוע ניצח את הזמן ואת הזמניות של האדם בעולם.
מצד שני, ברגעים אחרים תהיתי מה היא בעצם רוצה, ולמה אני בכלל צריך לקרוא על המחשבות שלה. העובדה שהסופרת עצמה בת 23 חלחלה לתודעתי, ולפעמים תהיתי אם לא מדובר בעצם בפוזה של נערה צעירה שמרגישה מגניבה עם הדכאון שלה והמחשבות העמוקות.
בסופו של דבר, יכול להיות שפינקלשטיין תקרא את הספר הזה בעוד 15 שנה ותחשוב בעצמה שהייתה צעירה ומלאת פוזה. רובנו חושבים את זה על עצמנו בדיעבד. סביר להניח שלו קורט קוביין היה חי, הוא היא מקשיב לשירים של נירוונה ושואל מי זה הנער המתלהב הזה שחושב שכל העולם רוצה לדעת מה עובר עליו.
אבל זה כוחם של נעורים – הם טוטאלים ויוצרים לא פעם תובנות מרשימות ועמוקות, תובנות שנסיון השנים מקהה ומטשטש.
“לשכוח”, אם כן, הוא ספר מעניין מאוד שמייצג במידה מסוימת את הדור הצעיר של העולם המערבי – אנשים מנותקים שמוצפים במידע ומתקשים להתמודד איתו. הנורמות החברתיות (שהיו כל כך חזקות בתקופה הויקטוריאנית) הלכו והתרופפו, ואנשים צעירים כפופים פחות לצורך להקים משפחה ולרכוש מקצוע נחשב (לאורך כל הספר לא ברור כלל מאיפה לאלמה יש כסף. עבודה, לימודים או זוגיות לא מוזכרים כלל).
ביחד עם “שקשוק המפתחות” של פיליפ קלודל שעוסק בחיים של אסירים בבתי כלא ו”אליזבת איננה” של אמה הילי שעוסק בחולת אלצהיימר, “לשכוח” ממצב למעשה את “סנדיק ספרים” כהוצאה שלא מעוניינת לאפשר לנו להדחיק או לשכוח את הפנים הפחות אסתטיות של המציאות. היא מתעקשת להראות לנו את האנשים בבתי הכלא שעשו דברים איומים ובכל זאת ממשיכים להתקיים רחוק מעיניה של החברה, ומתעקשת להפגיש אותנו עם חולי אלצהיימר שאנחנו מעדיפים להדחיק את קמילתם, ועכשיו גם מספקת לנו מונולוג של צעירה דיכאונית ומבולבלת שמעלה שאלות קיומיות וגורמת לנו להרהור ולערעור.
אבל כמו שהמבוגרים והמנוסים נוהגים לומר – אנחנו כנראה עוד נודה לה על זה כשנגדל.
מעניינת ההסתכלות הרוחבית/כללית על הספרים של סנדיק. לא חשבתי על זה…