השאלון עם ליאורה ברש מורגנשטרן, מחברת הספר “מזל של כלב”

1) מהו הספר האהוב עלייך?

“המשפט” של פרנץ קפקא. ספר שהפך לחלק מה-DNA של כולנו, אישית וציבורית, בין היתר, גם ככל שמדובר בהתנהלות מול הממסד והביורוקרטיה. מבחינה ספרותית כמו גם מבחינה אקזיסטנציאלית ההתמודדות עם “הדיבה הרעה” שלכאורה טופלים על אדם. “דיבה רעה” הנעוצה למראית עין ביחס של אחרים אל גיבור הרומאן, ולא משהו הנעוץ בו. והאופן שבו ביד אמן קפקא מאפשר לנו להבין, שמדובר באשמה כל-פולשת. כל-חולשת – בבית, בעבודה ובאשר יהא. אשמה שהיא ביטוי למצבו הקיומי של האדם באשר הוא אדם. אשמה המרחפת מעלינו, שמשתלטת על חיינו. אשמה שאנחנו מדמים שהיא שלנו, גם כשכלל לא בנו מדובר. אשמה שאין ממנה מנוס, ושהאופציה של זיכוי מפורש כלל לא קיימת לגביה. כפי שמתברר, האדם באשר הוא אדם יכול לשאוף לאחת מבין שתי אפשרויות: זיכוי למראית עין או מהמוה, ותו לא. וביחד עם זה ונוכח כל זה, התקווה המפעמת בנו. תקווה, שלא נס ליחה כל עוד נשמה באפינו.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

“הנסיך הקטן” של אנטואן דה סנט-אכזיפרי. ספר שמאז ילדותי בכל גיל אני חוזרת וקוראת. ב”מזל של כלב”, נובלה שפרסמתי לאחרונה בעריכת ארנה קזין, אני מפנה את תשומת הלב לאי אלו אמירות, שבוחר סנט-אכזיפרי לשים בפי אחד ולא אחר, כמו, למשל, אמירת המפתח “מה שחשוב באמת סמוי מן העין”, סנט אכזיפרי בוחר לשים דווקא בפי השועל. בנובלה שכתבתי, אני הולכת בעקבותיו, ואת האמירה שלו “אי אפשר ללכת רחוק, ישר”,  אני שמה דווקא בפי עורכת-הדין, חברתה הטובה של הגיבורה. ויותר מזה, אני מציעה לפרש את “הנסיך הקטן” כמטאפורה פסיכולוגית. שהרי מה פירוש “הוא (הנסיך הקטן) גרף בקפדנות את שני הרי הגעש הפעילים שהיו לו”, ו”גם את הר הגעש הכבוי”, כי “לעולם אין לדעת”, אם לא הרי הגעש שבנפשנו, שתמיד עלולים להתפרץ אם לא מגרפים אותם “כראוי”. ובינינו לבין עצמנו, אנחנו מודעים לכך, שגם אם “נגרף אותם כראוי” אין ערובה שביום מן הימים לא יתפרצו… כך אני מציעה לפרש גם את “הזרעים הנוראים”, שאם נפשנו “נגועה בהם” לעולם לא ניפטר ממה שיצמח מהם…

3) מה הספר האחרון שקראת?

“כאן ועכשיו – מכתבים 2011-2008” חילופי המכתבים בין וג’. מ. קוטזי. בשבילי, שני הסופרים, האמריקני והדרום אפריקני, פתחו לי שני אשנבים נדירים: האחד לעולם של חברות גברית, שאינה צומחת על רקע של שירות צבאי, והשני לעולם היצירה, כפי שכל אחד מהם מתייחס אליו. חילופי המכתבים ביניהם, שאינם נטולי הומור, דנים בקשת רחבה  של נושאים החל, נניח, בכדורגל, וכלה בכתיבה, בפילוסופיה, בפוליטיקה ובאהבה. שניהם כאחד מתייחדים בקשב, וכל נושא זוכה לתשומת לב אנאליטית ולהתייחסות עד כדי מיצויו לשביעות רצון הדדית. זה ספר שאני ממליצה בחום לקרוא לאנשים כותבים.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

היו ספרים, רבי מכר בעיקרם, שזכו לביקורות טובות, שניסיתי לקרוא, ולא הצלחתי לסיים. יש להניח שזה מעיד עלי, ולא בהכרח על הספר, ואני מעדיפה לא להיכנס לזה. כפי שאני אומרת בנובלה “מזל של כלב”, “כל ביצוע הוא מטבעו חד-פעמי – נכון לתובנות, להלך הנפש ולטמפרמנט גם של המאזין, בנקודת זמן מסוימת.” מבחינתי, אני מחפשת בספר לא רק עלילה, אלא, בין היתר, לשון וירטואוזית, עריכה מוקפדת, כל מה שדרשתי מעצמי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ככלל, ספרי שירה, לדעתי, אינם זוכים לתשומת הלב, להערכה ולחשיפה הראויות להם. אצביע, למשל, על הסדרה החדשה בעריכת דרור בורשטיין, העורך הראשי של “הליקון”, העמותה לקידום השירה בישראל. למען גילוי נאות אציין, שאני יושבת ראש העמותה. לפי שעה יצאו בסדרה זו שני גיליונות יוצאים מן הכלל, בעיני: “עברות” מבחר תרגומי שירה של דוד וינפלד, שממולל את המלים בפה עד שהן מרגישות נוח. ולא מזמן ראה אור “הקול של כל העולמות. רמי סערי – מבחר תרגומי שירה.” רות אלמוג כתבה, ובצדק: “זהו קול תרגומיו של רמי סערי”, יש לו “שליטה בכל כך הרבה לשונות”, ו”יכולת לתרגם מהם בשירה ובפרוזה.” אני ממליצה לכל הקוראים בספרים להיחשף לשני גיליונות אלו, שקשה להפריז באיכותם.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

אלבר קאמי, הסופר האקזיסטנציאליסט, אהוב עלי במיוחד. שלא כמו בן תקופתו ז’אן פול סארטר, שאני מוקירה כפילוסוף, לא פעם עמדותיו הפילוסופיות תפורות בחוטים עבים מדי ופורמים את המרקם הסיפורי ופוגמים בו, קאמי, ככל שדברים אמורים בקאמי, לדעתו, “הפילוסוף הוא יוצר, ומיטב היוצרים הם בהכרח פילוסופים.” האחריות שהוא מחיל על הסופר חופפת לדרישותיו מן האדם אבסורדי. מכל מקום, ככל שדברים אמורים ביצירתו הספרותית, אני אוהבת את האיכויות ואת הבוהק שיש בה.

7) ספר שנתן לך השראה?

אציין ספר ומחזה שנתנו לי השראה, שניהם, אגב, הועלו בהצלחה גם בתרגום ללשון התיאטרון: “נופל מחוץ לזמן” של דוד גרוסמן. המהלך כולו בספר אמין ומדויק עד כלות. חוויה טוטאלית של התמודדות אדם עם עצמו ועם השכול, במבנה סיפורי המעביר אותנו מסע לאין קץ אל מה שאין לו ביטוי, על קו התפר שבין אשליה או הזיה, במובחן מהונאה עצמית, לבין תקוה. הספר מאפשר לגעת במה שכבר לא ניתן לגעת בו. עם כל אחת מן הדמויות עברתי מסע סיזיפי נחוש אל עבר השאול שאין פרטי ממנו. השני, “המוות והעלמה”, מחזהו של המחזאי הצ’יליאני אריאל דורפמן, שבשמו מהדהדת  הרביעייה של פרנץ שוברט. באופן שונה בתכלית גם את הנובלה שפרסמתי “מזל של כלב” מנחה אחדות מקום, עלילה וזמן מצד אחד, ומצד שני המטאפורה המנחה ושוזרת את הסיפור היא של העט כשרביט ניצוח האורג שתי של שתיקות בערב של קולות.

8) ספר עיון מומלץ?

במסגרת המחקר שלי לדוקטורט ניתחתי את הקרביים של אינספור תיאוריות, על מנת לפענח “תנאים רלוונטיים להבנת אופן השימוש במטאפורה.” אגב, הגיבורה של “מזל של כלב” גם כן מתמחה במטאפורה. בקו התפר שבין ספרות לפילוסופיה, אני ממליצה על “המיתוס של סיזיפוס” של אלבר קאמי. הספר, שאינו חף מכשלים, תורם להבנת יצירותיו, ומסייע לבסס את הצהרתו ש”האבסורד הוא נקודת מוצא ואינו מסקנה”.

***

ליאורה ברש מורגנשטרן למדה ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והיא בעלת תואר ד”ר לפילוסופיה. מחלוצות הוראת הפילוסופיה לילדים בישראל. עורכת ספרים וכתבי-עת, עוסקת בייזום ובניהול פרויקטים בתחום התרבותי והעסקי ועומדת זה יותר מעשרים שנה בראש עמותת הליקון לקידום השירה בישראל. מזל של כלב הוא ספרה הראשון (הוצאת עולם חדש).

לעמוד הפייסבוק של הספר “מזל של כלב” לחצו כאן.