ביקורת ספרים: על “כרוניקה של מוות ידוע מראש” מאת גבריאל גרסיה מארקס

כשגבריאל גרסיה מארקס מת לפני כמעט שנה, פרסם אוריאל קון (הקו-מו”ל של זיקית) מאמר בהארץ שטוען לבעייתיות גדולה בכתיבתו של הסופר הקולומביאני זוכה פרס נובל. לפי קון, כתיבתו של מארקס היא קולנועית מידי ומטרתה לפנות להמונים (לכן היא קלה לעיכול ולקריאה), ובעיקר – מדובר בכתיבה שמייצרת “דימוי גרוטסקי ופרימטיבי של אמריקה הלטינית: עוני אימפרסיוניסטי, דיקטטורים חביבים, נופים בתוליים, דמויות מגוחכות בעלות שמות אבסורדיים, נפשות מלודרמטיות, והתרבות – יישות שכף רגלה לא דרכה ביבשת”.

אני לא מומחה למארקס, ו”כרוניקה של מוות ידוע מראש” הוא בסך הכל הספר השני שלו שאני קורא (הראשון הוא כמובן מאה שנים של בדידות); אבל למרות שאני בהחלט יכול להבין את הדברים שקון כתב, יש נקודה אחת שהוא לא מתייחס אליה ולדעתי היא עקרונית בנסיון להבין את השפעתו של מארקס (או של כל סופר אחר לצורך העניין); אקרא לנקודה הזו בשם הכולל “חווית הקריאה”.

יכול להיות שגרסיה מארקס תיאר את אמריקה הלטינית באופן רומנטי, לא ראוי, וכזה שעשה נזק ליבשת שלמה; אבל כשאני מגיע לקרוא ספר (כקורא תמים ולא כחוקר ספרות), אני שואל את עצמי מספר שאלות קבועות לאורך הקריאה ובסופה: האם נהניתי, האם הכתיבה מעניינת והאם יש כאן חוויה ספרותית של ממש? למעשה אני פחות שואל ויותר חווה; כלומר על פי הנתונים האלה (ואולי גם עוד אחרים) מתעצבת “חוויית הקריאה” שלי.

בשני הספרים של מארקס שקראתי עד כה, התשובה לכל אחת מהשאלות היא היא כן גדול (אפשר להוסיף גם סימן קריאה). אני קורא ספרות כדי להינות ולהחכים, אבל לאו דווקא כ כאקט פוליטי. אני מבין היטב את הבעייתיות בהצלחתו העצומה של מארקס במערב – הצלחה שציירה את אמריקה הלטינית בפני קוראים מערביים בתור משהו מאוד מסוים (ולא מציאותי), מעין עולם שונה, קסום ופרימטיבי; אבל גבריאל גרסיה מארקס, עוד לפני שהוא מייצג של מדינה או יבשת, הוא קודם כל סופר ויוצר שמענג את הקוראים (או לפחות את חלקם) בכתיבתו. כך שגם אם קורפוס היצירה שלו חוזר על עצמו (דבר שקורה אצל רוב הסופרים), כל עוד הוא הצליח להוציא תחת ידיו יצרת מופת אחת לפחות – הוא ראוי בעיני לתשבוחות שהרעיפו עליו (לצד הביקורות).

עד כאן ההערות שרציתי להשמיע ביחס לביקורתו המעניינת (ואולי המוצדקת) של קון, ועכשיו לספר עצמו. 

“כרוניקה של מוות ידוע מראש” הוא מהשמות המדויקים ביותר שניתנו אי-פעם לספר. הוא מצליח לדחוס 115 עמודים לתוך חמש מילים בלבד, בלי שיחסר כמעט דבר. במובן הזה גרסיה מארקס הוא קוסם (מילה שמיוחסת בימים אלה בעיקר לראשי ממשלה); למרות שסיפר לנו כבר את כל הסיפור בחמש מילים, הוא מצליח למשוך אותנו לקרוא עוד ועוד על מה שאנחנו כבר יודעים; הוא מתרחק מהאירוע (אירוע המוות הידוע מראש), ומתקרב אליו – ובכל פעם מגלה עוד זוית חדשה ועוד פרט מעניין.

העלילה מספרת על רצח שאירע בעיירה קטנה – רצח שהיה ידוע מראש ובכל זאת זעזע את העיירה ושינה את אופן התנהלותה לעשרות השנים הבאות (נדמה כי המספר מדווח במרחק של כעשרים שנה מהאירוע).
“שנים רבות לא יכולנו לדבר על שום דבר אחר,” כותב המספר, תושב העיירה בעצמו. “שגרת היומיום, שעד אז שלטו בה הרגלים קווים רבים כל-כך, החלה לחוג פתאום סביב חרדה אחת משותפת”. והנה שוב מארקס עושה את זה – מתמצת ספר שלם לכדי שני משפטים. המשפטים האלה מסבירים את המהלך שהתרחש בעיירה מרגע הרצח: אנשי העיירה הפסיקו להתקדם באופן לינארי אל עבר העתיד, ובמקום זאת התחילו לנוע במעגלים אינסופיים סביב הרצח הזה. כל חייהם נמדדים ביחס לדברים שקרו ביום הרצח, ובעיקר הם שואלים את עצמם מה עשו (או בעיקר לא עשו) כדי למנוע רצח ידוע מראש.

מארקס מפליא לשייט בין הדמויות בעיירה, לתאר את הזויות השונות לרצח ולאירועים שקדמו לו, ולהוביל את הקורא אל הבלתי יאומן – תיאור מותח ומרגש של הרצח הידוע מראש שמגיע לקראת סוף הספר – אותו רצח שכבר בעמוד 23 התוודענו למניעים שלו ולזהותם של הנרצח ושל הרוצחים.

לפחות מהמקום שממנו אני מגיע, לקסם הזה שמחולל מארקס קוראים ספרות טובה. 

באשר לטענותיו של אוריאל קון – אני יכול להרגיע את תושבי אמריקה הלטינית (שכידוע רבים מהם קוראים את הבלוג) שלפחות קורא אחד (אני), לא מתייחס אל הגיבורים המתוארים בספריו של מארקס כמייצגים במשהו את אמריקה הלטינית. מבחינתי, עלילה כזו יכולה להתרחש בכל מקום שכוח אל בעולם; יש מספיק ישובים (גם בישראל) שבהם מתנהלים חיי עיירה פשוטים ועלובים, כאלה שהספרות יכולה להפוך פתאום למלאים בעוני אימפרסיוניסטי ופרימיטיביות רומנטית. 

למעשה, “כרוניקה של מוות ידוע מראש” קורץ מהחומר של ספרי זיקית – ספר קטן, חכם ומעניין. אני נהניתי ממנו מאוד, וגם מהתרגום הקולח והבלתי מורגש (מחמאה בכל הקשור לתרגום) של טל ניצן.

מומלץ.

______________

כרוניקה של מוות ידוע מראש, גבריאל גרסייה מארקס. מספרדית: טל ניצן. 115 עמ’.

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.