סיפור קצר: “חורים” מאת מיכאל אלצופין

מאת | 2015-03-16T03:48:05+00:00 16 במרץ 2015|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , |0 תגובות

מעולם לא עשיתי זאת למען עצמי. תמיד למען מישהו אחר ותמורת מחיר גבוה. לא נזקקתי לזה לעצמי. רציתי, אבל לא נזקקתי. מי שהיה מוכן לשלם, וגם מי שלא, תמיד נכסף לזה כמו למצרך היקר ביותר. תמיד דרש את זה ותלה בזה תקוות. מעולם חסרה לי פרנסה.

בנסיעה הזאת הכל היה שונה, לא היה מי שימתין לתוצאות המסע שלי חוץ ממני. לא היה לקוח. לא היה שכר מעבר למה שאתן לעצמי.

נקבתי בשם היעד שלי. הכרטיסן נתן לי כרטיס ולא הרים אלי את מבטו. חשבתי לרגע שאולי יתעניין בכך שאני מבצע נסיעה ארוכה למדי, אבל נראה שזה לא נגע לאיש. הפניתי את גבי לכרטיסן ויצאתי מהתור. חשבתי על השאלה המגוחכת ההיא, האם הנסיעה היא לצורך עסקים או הנאה. ידעתי שתשובתי אינה יכולה להיאמר לאיש. אבל עניתי אותה לעצמי בעודי עולה על קרון הרכבת.

העסק שלי הוא לגנוב את סיפורי חיים מאנשים ולמכור אותם לאחרים במחיר הראוי לסחורה נדירה ונטולת יושר. הפעם אני שודד מישהו למען עצמי בלבד. לכן אני מניח שמדובר בהנאה. זו היתה תשובתי לשאלה שאיש לא שאל אותי.

מעשי השוד לא הזיקו לאיש. נזכרתי בכך בעת שהרכבת החלה לנסוע. אבל הקורבנות אינם מגלים לעולם שסיפוריהם נמכרו לדורשים אלמוניים. זה סוד ואני דורש תמורה נאה לא פחות מכל מבריח או ספק של סחורה אסורה. לא בחרתי במקצוע הזה, אבל מרגע שגיליתי את היכולת רתמתי אותה לשימושי הפרטי כמו שהיה עושה כל אדם שניחן בכישרון נדיר. אני לא שונה מכנר מחונן, אמרתי לעצמי בחיוך מפייס וניסיתי לנגן ברוחי מנגינת כינור.

היא התיישבה בכיסא מולי והיתה צעירה ויפה. היה משהו אדום בבגדים שלה, משהו קטן, שמשך וגירה את העיניים שלי. היא היתה אדישה בהתחלה, כמו כל הנוסעים ברכבת, אבל אחרי זמן קצר החלה להשתעמם. היא הוציאה עיתון מהתיק שלה, עיתון אשר קראה כבר, ובייאוש ניסתה למצוא בו עניין. רציתי לדבר איתה, אך דחיתי זאת. החלטתי להוציא את ספר הספריה שהיה טמון בפינה נידחת של התרמיל שלי וניסיתי להתחקות אחרי חוט הכתיבה של הסיפור. בינינו עמדה דממת רכבות, היא לא הרימה את עיניה מהעיתון. אני הרמתי את עיני כמה פעמים ואחרי שספרתי מעט הצטלבויות מבטים החלטתי שאנסה לדבר איתה. אנשים נראים אחרת אחרי שהם פותחים את הפה.

“סליחה?,” אמרתי ועיניה מיצמצו לעברי, “זה העיתון של היום? כתוב שם מזג האויר שיהיה מחר בצפון?” היא הרימה אלי מבט מוטרד, אך לא בלי מידה קטנה של הוקרת תודה על הפרת השקט.

“אהההה…” היא הגיבה ככל אדם שנדרש לשיחה שלא ציפה לה, “אני אבדוק. רק רגע.” היא דיפדפה עד לעמוד הראשון ועשתה את המתחייב ממנה. היא החזיקה את העמוד מול עיני בנימוס. גאה בעצמה על מעשה ההקרבה. הבטתי בעמוד ולא חיפשתי את מזג האויר. אחרי מספר שניות המשכתי בתכסיסים שלי.

“תודה רבה לך,” אמרתי בנימוס עודף, מפצה יתר על המידה על הפעולה הלא מורגשת כמעט שעשתה עבורי, “אני מבקר מחר את הבן שלי בצפון. לא ראיתי אותו הרבה זמן.”

“באמת? איזה יופי.” היא הגיבה מבלי שאפילו תהיה מודעת לכך. היא כבר היתה לכודה בסיפור ולא נזקקתי ליותר משקר אחד, “אני הייתי מאבדת את דעתי אם לא הייתי רואה את הילדים שלי.”

“בני כמה הם?”, עניתי מבלי שעברה שניה מהרגע שסיימה לדבר.

והיא ענתה לי. היא ענתה לי עוד ועוד. אחרי מספר שאלות לא הייתי צריך לדובב אותה במילה. האסוציאציות לקחו אותה, ואותי, הרחק משם. זה שיכנע אותי שהיא ראויה ושאני רוצה את הסיפור האמיתי ולא הצל החיוור שסיפקו לי הכותרות.

ריכזתי את עיני במבטה. באוזני נדמו כל הקולות. רחש הרכבת נשמע כמו שטיח שנגרר על ריצפה. שפתיה נעו, אך קולה נשמע כמו ענפי עץ המונעים בידי רוח עדינה. שום תחושה לא קטעה את שטף דיבורה. שום איזכור מהחויה החד צדדית לא נשאר בקרבה. אחרי חצי דקה הסטתי את מבטי לרגע קצר אל השולחן. היא שתקה אחרי זמן מה, ואני הבטתי בה בחזרה וזייפתי מבט של זר.

סיימתי את שיחתנו בסיום מאולתר לשקרים שלי. כל אחד מאיתנו חזר לעצמו. סיפורה לא הניע אותי לשנות את יעד המסע שלי ולקראת סוף הנסיעה חשבתי רק על הפגישה שמחכה לי ועל הסיפור שאני רוצה לשמור, בפעם הראשונה, לעצמי בלבד.

התיישבנו איש מול רעהו על כיסאות הלובי הרכות. תאורה מרהיבה נבעה מנברשות שנתלו מעל ראשנו. הוא לא הזדקן ביום. צעיר, לבוש בהתאם למעמדו ומאוהב בעצמו יותר מאי פעם. הוא היה היחיד מבין שנינו שהיה ביכולתו ללון במלון הזה, היחיד שעבודתו דרשה זאת ממנו ודאגה לספק לו זאת. נסיעת עסקים זו היא שהביאה אותו קרוב לעיר שבה הוא נולד ושבה גדלנו. אך רק אני נותרתי בה. הוא דיבר ודיבר. הייתה לו תמיד חלוקת זמנים, אשר לא השתנתה עם השנים. כשהיינו צעירים הוא הקדיש לי מספר דקות ואת השאר השאיר לעצמו. אם הייתי מתעקש לפרוץ לגל הדיבורים שלו הוא היה מתחמק. בילדותנו לא הייתי מסוגל להתחרות בסיפורים שלו. הוא דיבר על טיסות משפחתיות, טיולים, על ארוחות בפארק עם אביו ואימו. אחרי כן הוא דיבר על הנשים שהשלימו את המימד החסר להרפקתאות שלו. הוא דיבר על זה גם כעת, על העסקים הפוריים, הכסף והבית. הוא סיפר גם על המשפחה שהקים ועל איך שזה לא הפריע למימד ההרפתקאות בחייו.

הרחש שעימעם את חוש השמיעה שלי הקדים להופיע. קול הדיבורים העולים מהשולחנות סביבי גובר על קולו של שותפי לשולחן. צעדי המלצרים חבטו בקצב בלתי אחיד על הרצפה והידהדו. השקעתי כוח אחרון בשיקול האם לקחת סיפור זה לעצמי. הבטתי לרגע בעיניו אשר המשיכו למצמץ בקצב בלתי פוסק בתוך גלי הקול האיטיים ששטפו אותן. החלטתי ומיקדתי את עיניי בשלו.

עיניו הפיקו ניצוץ עמום ואיטי, כמו פנס רחוק שמוסתר בידי אבק. האור מן הנברשות הכבדות ניגר עלינו כמו דבש, ניתז מן השולחן ונספג בריצפה. מילותיו התפזרו לכל עבר, נטולות כל חשיבות.

הוא סיים לפתע לדבר, כאילו חש שהבנה גדולה ניצבת מולו. הגבתי במבט שאישר את הפסקתו והוא חיכה לתגובתי.

חיכיתי שהאמת שלו תתחיל למלא אותו ולסתום בתוכי חורים פעורים. הוא נראה לפתע חיוור. הוא לא מיצמץ יותר ונראה שאין לו שום מילה לומר. הקווים שעל פניו איבדו כל משמעות.

החורים בתוכי החלו מתמלאים בשקרים שלו. אחד אחרי השני הם ספגו את הסיפור האמיתי. סיפור שהיה ריק לא פחות ממני לפני שלקחתי אותו אליי. חשתי שאני מאבד את השקט הקבוע שלי ושאני פוער את פיו מולו בתדהמה. לא הצלחתי להבין האם הוא מודע לזה. קיבתי החלה לזוז כמו בנסיעה טרודה. אימצתי את שרירי גרוני בכדי לבלום את הבחילה שעלתה בי. סגרתי את אגרופיי וניסיתי להסיט ממני את סיפורו האמיתי והאומלל שהיה נעוץ עכשיו בתוכי. נהייתי מודע לאדם שמולי. הרמתי את עייני לכיוון פניו קפואות. הוא היה חתום, כמו קליפת עץ.

ידעתי שהוא לא יזוז מכאן לשום מקום אך לא יכולתי לדבר. הרגשתי שהעור שלי לא יוכל להחזיק מעמד וברחתי משם בלי להוציא מילה.

רגליי חבטו במדרכה הרחבה, ידיי מיששו את את החזה ואת הגרון של כדי לפייס את הצריבה שעלתה בהן. זו היתה שדרה מפוארת ורחבה, הרגשתי שמביטים בי וידעתי שעלי להימלט לפינה נידחת של העיר. הלכתי רחובות רבים, אך עדיין היתי מוקף בחנויות ובתים. העומס בתוכי היה כבד. לא יכולתי לסחוב בעת ובעונה את האישה מהרכבת ואת שותפי לילדות. השקרים שלו חילחלו בתוכי, צרבו את עורי והקשו את עצמותיי. לא היו לי לקוחות בעיר הזאת וידעת שאני אפטר לחינם מכל מה שצברתי בשעות האחרונות. ברכיי קרסו בסמטה ריקה כשהערב החל לרדת.

התעוררתי לערב חשוך וקריר, והרמת את עצמי מהריצפה ברגליים קלות. רציתי להתמלא מיד באוכל ומים ויצאתי מהסמטה. מצאתי דוכן מזון שהאריך את עבודתו למשך הלילה, הזמנתי את מה שעוד נותר ואכלתי. שבתי למלון הזול שבו שכרתי חדר. הלילה היה ריק כמו המדרכה.

ברכבת חזרה התיישבו מולי שלושה אנשים שרציתי להיות. אישה צעירה, הגבר שלה וילד קטן. ניסיתי ללכוד את מבטיהם, בלי שום כוונה מיוחדת, אך הם כל הזמן הסתכלו האחד לשני בעיניים.

 

 ***

מיכאל אלצופין, בן 32 מפתח תקוה, עובד סוציאלי, נשוי לרונית. בעל נטיה לתכסס מפגשי כתיבה עם אנשים קרובים בהם נוצרים קטעים ניסיוניים כראוי למפגש כתיבה של חוטאי מגירות בלתי נלאים.

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

השאירו תגובה